חיה כדי לעבוד

ביום חמישי התחלתי לעשות את חלק העבודה של זו שיצאה לחופשת לידה. היא עוד לא ילדה, אבל החליטה שהיא רוצה לקחת זמן להתארגן ולנוח לפני הלידה. כיוון שזו לידה מס' שבע או שמונה, אני מפרגנת לה חופש מכל הלב.

עשינו מיני חפיפה לתפקיד שלה, תפקיד שעשיתי בעבודה הפנינה בזמנו, ולמרות שאהבתי, שמחתי להפרד ממנו, כיוון שהוא דורש הרבה מאד השקעה רגשית ונפשית, לפחות בדרך שאני עושה אותו. אני מניחה שאפשר לעשות אותו יותר טכני, אבל אז גם מפסידים את התגמול הנפשי שהעבודה נותנת.

 

כשצפיתי בה עובדת ראיתי שהיא עושה דברים שאני לא רציתי לעשות בעבר, אבל כיוון שהיא עושה אותם, החלטתי להמשיך בדרכה כדי לא ליצור פער וחוסר שיוויון בתקופה של ההחלפה. רק שכדרכי חיפשתי לעשות את זה יעיל יותר. ולכן מה שהיא כתבה ביד, אני הקלדתי והכנתי להדפסה בכמה צורות, ככה שיתאים לכל או לרוב המצבים, ישבתי על זה פעם אחת שעה וחצי והכנתי משהו שידרוש ממני אחר כך מינימום השקעה נקודתית ויתן תמורה מקסימלית.

ארזתי מה שהיה צריך להארז מראש, לפי הצפי, שוב, על מנת שיגזול ממני פחות זמן בשוטף, הנחתי הכל במגירה וידעתי שלפחות לרוב הזמן של ההחלפה, אני יכולה לשכוח מכאב הראש שקשור בארגון זוטות גוזלות זמן.

 

ואז הגיע מישהו מהשיווק של הארגון. כרגיל בלי להודיע ולקבוע מראש, כי אם כבר מדברים על גוזלי זמן, תמיד יש את הבלתי צפויים. דיברנו על עניני שיווק ומפה לשם פתאום התברר שהוא יכול להדפיס לי את מה מה שהכנתי קודם להדפסה בצורה מסודרת ומקצועית והרבה יותר שווה ממה שהמדפסת שלי מאפשרת. וכיוון שלפתע הבנתי שהשיווק לא רק דורשים ממני דברים, אלא גם יכולים לתת לי דברים, הצלחתי לקבל ממנו יותר עזרים ממה שקיבלתי בכל שנות עבודתי בארגון. זה עלה לי בסך הכל במייל תודה אליו עם תפוצה לבוסית שלו, למען תראה ותירא.

 

אחר כך הגיע הזמן שבו הייתי צריכה לעשות את העבודה החדשה-ישנה ואני נהניתי כל כך. תכננתי לעבוד שעה בתור התחלה, כדי להכנס לאט לענינים, אבל מצאתי את עצמי שוקעת  לשעתיים מהנות יותר ממה שיכולתי לדמיין. חשבתי שלא אזכור בדיוק מה עושים, אבל זה היה כמו לרכב על אופניים. קל ומוכר ונעים. אני ממש טובה בתחום הזה. וזה כייף לעשות משהו שטובים בו.

 

החל משבוע הבא יצטרפו לי גם השינוייים שהאחראית של הקלבו"ש רוצה לעשות לקראת הקיץ שזה אומר ימים שמתמשכים יותר מידי שעות. ויחד עם התוספת שיש לי, יהיה שמח. את הסדנא דחיתי לספטמבר, שלפחות לקיץ יניחו לי איתה ועם הנדנוד שכרוך בה. 

 

והכי חשוב, החלטתי שאני לוקחת חופש באוגוסט. 

לא שאני יודעת מה אני אעשה בחופש או לכמה זמן אקח אותו. 

או מתי.

או אם בכלל.

אבל שיהיה, אומרים שהצהרה היא הצעד בראשון.

או הכרה. בבעיה.

בעצם אומרים את זה על מודעות ופתרון בעיות.

אבל זה נכון גם במקרה הזה.

נראה אותי לא יוצאת לחופש אחרי שהצהרתי קבל עם ועדה.