נפגשנו

התפנה לי ערב באופן לא צפוי ואמרתי לעצמי- אני אשאל אם הוא פנוי, כן-כן. לא- לא.

דווקא היה פנוי.

שמח על ההזמנה ואמר שיבוא בערב.

 

הגיע, ומה אני אגיד לכם?

זה הרגיש כאילו לא חלפו חודשים ארוכים, כאילו לא חלף זמן כלל.

הכל היה כל כך מוכר, נינוח, מרגש, מסעיר, נעים, הו , כמה נעים.

כאילו מעולם לא חלפה בראשי שנינו המחשבה שלא נפגש שוב.

 

צחקתי בדרך לפה, הוא אומר. 

למה צחקת?

לא חשבתי שאסע אלייך עוד פעם.

באמת חשבת ככה?

באמת באמת.

 

הוא אמר – לא היתה אף אחת אחרת כל החודשים האלו, אפילו לא חשבתי על זה.

אני אמרתי – אתה יודע שמגע גופני זה צורך פיזי, ממש כמו אוכל ושתיה?

הוא אמר – אני יודע.

 

אז תבואי איתי לאילת? הוא שואל.

ואני אומרת – כן.

פעם ראשונה שמדברים על עתיד כלשהו מחידוש הקשר.

 

וזה מוזר.

מוזר ומוכר, ולכן מוזר כפליים.

כמו תחושה של דז'ה וו, חמקמקה ומוחשית.

הייתי כבר במקום הזה ובזמן הזה, אבל זו פעם ראשונה.

לפעם הזו.

 

ובנתיים זה טוב, אז לא נותר לי אלא לחזור לתבנית הישנה, אני פה רק כל זמן שטוב לי.

ואם לא יהיה טוב, אתרחק, כבר עשיתי את זה ונשארתי בחיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מאיזו סיבה היה קשה לי לכתוב את הפוסט הזה, נאבקתי במילים מהבוקר, והיה קשה לי לבטא את התחושות, המחשבות והרגשות. המשפטים יצאו קצרים וקטועים. אולי זה הביטוי של החשש שלי מפגיעה כי שוב אני נחשפת. מולו וגם פה.

מצד שני היה חשוב לי לכתוב, לא יכולתי שלא. ומכיוון שכך, אנא, תגובות מתחשבות ברגישות הזו.

 

משתדלת

החלטתי לקחת חופש, ואפילו קבעתי תאריך.

יתרה על כן, הודעתי בקלב"וש שבשבוע הזה אני בחופש. (הלכתי רחוק, לקחתי שבוע שלם)

משהו משהו אני. גאווה לאנושות.

 

החלטתי גם שבשבוע הזה אני עושה משהו, כדי שלא יתמסמס השבוע בלא לעשות כלום.

(אני לגמרי יכולה לצפות באופן מרתוני בסדרה התורנית שלי ולכלות ככה ימים שלמים, אני יודעת, עשיתי את זה)

אז החלטתי מה אני רוצה לעשות, זה יקח לי את כל השבוע, רוב היום, בכל יום.

זה גם יעלה כסף שאין לי עכשיו, אבל לא אכפת לי. הפעם.

אפשר כמעט בכל מקום, אבל זה דורש נסיעה של שעה ומשהו לכל כיוון, יאללה בסדר, אני בחופש ואני אעשה דברים בזמן שלי ובכייף שלי.

אפילו מצאתי מי שיעשה איתי, שלא אהיה לבד, וקצת הצטערתי, כי קצת רציתי להיות לבד לבד. מייד אחרי שהתרגלתי לרעיון היחד, קיבלתי הודעה על ביטול, ושוב נשארתי לבד, שמחתי.

התקשרתי, ביררתי מחירים, שעות פעילות, מספר מפגשים, כל מה שצריך.

 

ואז באה חמותי ואמרה שבשבוע הזה המדובר, ינתחו את חמי ושהיא מפחדת לראות אותו לבד אחרי הניתוח בפעם הראשונה…

אנשים מתכננים תוכניות.

 

התקשרתי שוב וביררתי אם אוכל להשלים ביום אחר את היום החסר.

אמרו לי שכן, אין שום בעיה.

אני אעשה את זה, אני אעשה את זה.

לא לוותר ולא לתת לדברים להתמסמס.

כך או אחרת אצליח להתחיל ולסיים ואז גם אבוא לספר מה היה.

 

 

זה היה שבוע קשה

זה היה שבוע מהגיהנום אני אומרת לו,

אחרי שהוא שולח הודעה ומברר אם אני פנויה לשיחה.

הוא שואל למה ואני מספרת לו בפירוט, את כל מה שאני לא יכולה לכתוב כאן.

 

כשאני מגיעה לנקודה של ההתמודדות הקשה עם אימת מוות של ממש, אני מרגישה את ההתכווצות המוכרת בגרון, זאת שאם לא עוצרים אותה, עלולה להגמר בבכי. אז אני עוצרת, נושמת וממשיכה בקול יציב.

הוא מקשיב ומשתתף בדאגה. מקווה שתחלוף התקופה הקשה והמתחים המלווים אותה במהרה, מספר לי קצת על השבוע שלו.

על העבודה, על הצלילות.

ואז הוא מזמין אותי, כבדרך אגב, בעצם אומר שיזמין אותי כשירגעו אצלי הענינים ואהיה פנויה, לבוא אליו.

במילים שלו – יפנה לי זמן.

 

הלב רוצה לדלג בשמחה, דילוג שיכול להגמר בבכי, אז אני עוצרת אותו, נושמת וזוכרת שלהזמין באופן תיאורטי זה קל יותר מלקבוע מועד מדויק.

אני אומרת שיכול להיות נחמד להפגש ככה.

הוא מדבר על יום צלילות עם הדולפינים באילת שהוא עדיין רוצה שאצטרף אליו.

הוא מדבר על נסיעה למאלדיביים, לצלול שם , ושאולי אצטרף אליו…

 

אני מזכירה לעצמי שאין ממה להתלהב. שום דבר עוד לא עמד במבחן המציאות, אפילו לא ההזמנה אליו הביתה.

בסוף השיחה אני מחייכת ושמחה, היא היתה שיחה נעימה ואפילו מקלה בכך שיכולתי לדבר על המצוקות קצת. ולשמוע אותו.

 

אבל מאוחר יותר אני בעיקר עצובה, מרגישה שעוד פעם פתחתי, בלי להתכוון את הדלת ואפשרתי לתקוות להתגנב החוצה.

איפה שיש תקוות יש ציפיות, ואיפה שיש ציפיות יש אכזבות.

לקח לי קצת יותר משבוע אחרי הפגישה במסעדה לחזור לרוגע הפנימי.

עכשיו, אחרי השבוע הזה המחורבן, יש לי קצת פחות משאבים וכוחות נפש להתמודד ואני מרגישה מאד מאד פגיעה.

כמעט מצטערת שהתקשר.

 

בור כלכלי

אני עומדת להוציא המון כסף בתקופה הקרובה.

בפעם הראשונה מזה שנים לא תהיה שום רשת בטחון כלכלי כי כולה תלך לתשלום הגדול, ואחר כך יכולת החסכון שלי תפגע כי אני אמשיך להחזיר הלוואה בתשלומים חודשיים לא קטנים.

 

אני מודה שאני חוששת, התחושה הזו של להיות בלי שום רזרבות היא לא תחושה שאני רגילה אליה.

מאז ומעולם, או לפחות מאז שאני עצמאית כלכלית, אני עושה כמיטב יכולתי להיות מאוזנת כלכלית. לא קופצת מעל לפופיק, לא קונה דברים שאני לא יכולה להרשות לעצמי, לא נוסעת לחו"ל, עובדת הרבה ובדרך כלל ביותר ממשרה מלאה.

אני לא מתלוננת. כלומר אני כן, בדרך כלל,  אבל לא עכשיו. עכשיו אני לא מתלוננת כי החיים הקצת פחות נהנתנים שלי הם בחירה מלאה ומודעת, והם הסיבה שאני יכולה עכשיו להוציא הוצאה לא קטנה בלי הפחד שזה ימוטט אותי בעתיד.

 

הצלחתי לחסוך לאורך השנים ובזכות הקביעות בעבודה וקרן ההשתלמות שבאה איתה, סכום גדול שאיפשר לי לצאת ללימודים היקרים של התואר השני, לקנות את האוטו לפני שנתיים ולחיות סביר לגמרי, לפי רמת הציפיות שלי מהחיים, ועכשיו להוציא את ההוצאה הזו.

 

חמותי הציעה לי, מציעה לי בעצם, בטפטוף קבוע, תוך הפעלת לחץ פיזי מתון, שאקח ממנה הלוואה על הסכום החסר לי ואחזיר לה, בקצב שלי, בלי לחץ.

האופציות הנוספות הן הבנק- הלוואה שכוללת ריבית כמובן, או הגמל, שלא משנה מה מערכת היחסים ביננו, אם יש לו את הסכום שמור למקרי חירום (בדיוק כמו שלי יש, או היה עד עכשיו) הוא ילווה לי בלי שאלות ובשמחה. בזה אני בטוחה ועל זה אני יכולה לסמוך.

 

אני מתלבטת קשות.

אני שונאת הלוואות ומנסה להמנע מהן ככל יכולתי.

השכל הישר אומר- קחי מחמותך, היא אסירת תודה על המון דברים ורוצה בדרך הזו להקל עלייך ולעזור לך (אולי גם להתנצל על שנים קודמות, יתכן). אבל קשה לי להזדקק לאנשים אחרים. אני יודעת שזה מטומטם, ואני כותבת פה בשביל להציף ולראות איך אני פותרת את הקושי הטיפשי ועוזרת לעצמי, בלי ההתעקשות הילדותית שלי לעשות הכל לבד. כמו שאני עושה תמיד, כל החיים.

מהבנק יהיה לי קל יותר לקחת. בלי רגשות, עסקים בלבד. אבל חבל לי לשלם את תוספת הריבית המיותרת.

והגמל, אותו אני שומרת למקרה חירום אמיתי, שבו לא תהיה לי שום אופציה אחרת, כי אחרת זה מצטרף לחשבון הלא כתוב שאני מנהלת ביני לבין עצמי על מה הוא עשה בשבילי ומה אני בשבילו (לתחושתי אני ביתרת חובה ממילא).

 

עוד אופציה שאנסה לבדוק היא לשלם את כל הכסף המזומן שיש לי, ואת היתרה בתשלומים, למרות שאני אמורה לשלם הכל במכה אחת. לא בטוח שאצליח, אבל זה יהיה הפתרון האידאלי.

אם זה לא יצליח, ישאר לי רק להכנע לבקשות/תזזכורות/דרישות של חמותי שלא אעז שלכוח שהם פה בשבילי ויתנו לי את כל הסכום שאני צריכה כהלוואה ושלא אעז לחשוב לקחת ממקום אחר או להכניס את עצמי למינוס. היא מכירה אותי כבר כמה שנים ויודעת שאני לא אוהבת לבקש או לקחת.

 

ספורט על הבוקר

אני לא בן אדם של בוקר. את זה אני יודעת כבר שנים.

יש את האנשים האלה שפוקחים עיניים ומייד הם ערים, יכולים לעשות הכל כאילו, ובכן, כאילו הם ערים.

אני לא בן אדם של בוקר.

 

בשבתות אני מתעוררת לאט, שוכבת במיטה, קצת קוראת או רואה איזה פרק-שניים-שלושה מהסדרה התורנית, שותה קפה, ועוד אחד. אם אני רעבה, אני יכולה לקום ולהכין משהו לאכול, לא משהו שדורש עבודה מורכבת מידי, כמו טוסט, נגיד. ככה נחה ונותנת לגוף את הזמן שלו.

מה שמוציא אותי מהמיטה בסופו של דבר זה אם קבעתי משהו, או קיבלתי הזמנה לאנשהוא, בקיצור, בן אנוש אחר שרואה לנכון להפריע את מנוחתי.

ואז אני קמה סוף סוף מהמיטה, מתקלחת, מתארגנת ותוהה למה עשיתי את זה. מה היה לי רע קודם?

 

בימי חול ועבודה אני קמה מוקדם. אין ברירה והעבודה לא יכולה להתחיל לפי נוחותי. בשש השעון כבר מצלצל ואני מכריחה את עצמי לקום. נותנת אוכל לכלבות והולכת להתקלח. בדרך כלל כשאני עומדת מתחת למים אני מרגישה איך התשישות של הלילה עוזבת אותי וזורמת לביוב. ביציאה מהמקלחת אני פחות תשושה, מעט יותר רעננה, אבל לא לגמרי ערה.

מתלבשת, מתארנת ויוצאת מהבית. את הקפה הראשון אני אשתה בעבודה. זה רק מהשנים האחרונות, היו שנים שלא יכולתי לצאת מהבית בלי קפה.

בשלב הזה של הבוקר אני מספיק ערה כדי לנהוג ולעשות דברים טכניים כמו לפתוח את הדלת ולהתחיל את יום העבודה.

הבעיה מתחילה בזה שאני צריכה לפגוש אנשים על הבוקר.

לא טוב לי כל האירוע הזה. אין לי שמץ של קשב, ריכוז ויכולת לראות את האחר בבוקר.

לכן, כל בוקר אני קצת שונאת את כל היקום על האנשים אשר בתוכו. ובעיקר את אלה שבאו להטריח אותי על הבוקר ולרצות ממני דברים.

 

אחד מהמטריחים נכנס לחדר שלי לפני שבוע, כולו עולץ ומלא אנרגיה כמו שרק בן אדם של בוקר מסוגל להיות (אלה מעוררים בי הכי הרבה טינה ומרמור), בוקר טוב, פועה! הוא אמר בחיוך רחב.

בוא נסכים שבוקר, אמרתי לו, לגבי טיבו יש עוד ויכוח.

הוא צחק בצורה מעצבנת, כמו שרק אנשים של בוקר, שמסוגלים לראות את ההומור שבחיים, צוחקים בבוקר.

חייכתי במרמור שהוא פרש כחביבות יתרה.

ככה זה אנשים של בוקר, הם אופטימיים ורואים את הטוב.

 

ולמה אני מספרת את כל זה?

כי לפני שבוע פנתה אלי יוגה וביקשה שאצטרף להליכות הבוקר שלה.

אי אפשר ללכת אחר הצהריים במזג האויר הזה והבוקר הוא הפתרון היחיד. היא לא רוצה ללכת לבד, והיא מבקשת שאצטרף אליה, הרי אני יודעת כמה זה בריא וחשוב. וכל זה.

הרהרתי מעט ואמרתי לה שאפשר ביום ראשון שבו אני מתחילה קצת יותר מאוחר. אחרת יהיה צריך לצאת בחמש בבוקר, כדי להספיק לחזור, להתקרר ולהתקלח. היו לי את הספקות שלי לגבי המסוגלות שלי לקום מוקדם בבוקר ולצאת להליכה נמרצת, אבל היא כל כך ביקשה. ובנוסף, האנשים האלה שעושים ספורט בבוקר ואני רואה אותם בדרכי לעבודה, צועדים נמרצות, רצים או רוכבים על אופניים, תמיד עוררו בי קנאה ונראו לי מעט נעלים על בני התמותה הפשוטים, כמוני.

 

וכך קרה שביום ראשון בבוקר התכוננתי לקום בחמש וחצי כדי לצאת איתה להליכה.
כמובן שהתעוררתי בשלוש וחצי מחמת החרדה פן לא אתעורר. וכיוון שכבר התעוררתי המוח שלי התחיל לדרוש לדון בסוגיות רבות משמעות כמו האם כדאי לי להצטרף לאירוע הצוות בקלבו"ש. מה היתרונות ומה החסרונות, תוך כדי שקילה שלהם, עד לרמת הגרם, זה מול זה.

ניסיתי להרדם שוב ובסוף הצלחתי, סביב חמש.

כשהשעון צלצל, חצי שעה אחר כך, כיביתי אותו וביליתי חמש דקות בשכיבה על הגב במיטה ובתהיה עגומה, מדוע זה קורה לי ולמה אני עושה את זה לעצמי.

שאלתי את עצמי אם זה יהיה נורא לסמס עכשיו ליוגה ולהגיד לה שתוותר עלי. כנראה שכן.

אולי ארגיש טוב יותר אחרי שאצא מהמיטה?

קמתי והלכתי להכין לי קפה, כי לא יעלה על הדעת לצאת להליכה בלי קפה.

חזרתי למיטה, לגמתי לאט מהקפה וקוויתי שזה חלום רע ותיכף אתעורר ביקיצה טבעית מופלאה.

מאחר ולא הקצתי והזמן המשיך לחלוף לו, קמתי, לבשתי מכנסי הליכה וחולצה, נעלתי נעליים והליכתי לכיוון הבית של יוגה.

כשהגעתי אליה היא בדיוק יצאה וכך יצאנו לדרך.

הלכנו לנקודת המפגש עם בת דודתה שגם היא היתה רעננה כצרצר ומעצבנת באותה מידה.

זה לא בשבילי, אמרתי ליוגה. לא טוב לי הבוקר הזה.  נראה לי שזו פעם ראשונה ואחרונה. אבל מאחר וכבר קמתי, נלך ונראה אולי ארגיש טוב יותר בסוף.

 

ספויילר – לא הרגשתי טוב יותר בסוף.

לא רק זה שהייתי עייפה, מרת נפש ותשושה – גם היה לי חם והזעתי ומפרק הירך השמאלי שלי התלונן בקול רם על הפעילות הנמרצת על הבוקר שארגנתי לו. קיצרתי את המסלול וחזרתי הביתה אחרי 35 דקות מתישות במיוחד.

לקח לי עוד שלושת רבעי שעה להתקרר ולהפסיק להזיע, אבל תחושת הבחילה, התשישות וההרגשה הממש רעה לא עזבה עד שהלכתי לישון.

כנראה שיש אנשים שפעילות נמרצת על הבוקר לא טובה להם.

כל יום (כל בוקר, מוקדם מידי) לומדים משהו חדש.

 

 

התמונה באדיבותה של נ*גה ונותנת מענה לשאלה – כמה צריך אדם מבוגר לישון.

 

חיה כדי לעבוד

ביום חמישי התחלתי לעשות את חלק העבודה של זו שיצאה לחופשת לידה. היא עוד לא ילדה, אבל החליטה שהיא רוצה לקחת זמן להתארגן ולנוח לפני הלידה. כיוון שזו לידה מס' שבע או שמונה, אני מפרגנת לה חופש מכל הלב.

עשינו מיני חפיפה לתפקיד שלה, תפקיד שעשיתי בעבודה הפנינה בזמנו, ולמרות שאהבתי, שמחתי להפרד ממנו, כיוון שהוא דורש הרבה מאד השקעה רגשית ונפשית, לפחות בדרך שאני עושה אותו. אני מניחה שאפשר לעשות אותו יותר טכני, אבל אז גם מפסידים את התגמול הנפשי שהעבודה נותנת.

 

כשצפיתי בה עובדת ראיתי שהיא עושה דברים שאני לא רציתי לעשות בעבר, אבל כיוון שהיא עושה אותם, החלטתי להמשיך בדרכה כדי לא ליצור פער וחוסר שיוויון בתקופה של ההחלפה. רק שכדרכי חיפשתי לעשות את זה יעיל יותר. ולכן מה שהיא כתבה ביד, אני הקלדתי והכנתי להדפסה בכמה צורות, ככה שיתאים לכל או לרוב המצבים, ישבתי על זה פעם אחת שעה וחצי והכנתי משהו שידרוש ממני אחר כך מינימום השקעה נקודתית ויתן תמורה מקסימלית.

ארזתי מה שהיה צריך להארז מראש, לפי הצפי, שוב, על מנת שיגזול ממני פחות זמן בשוטף, הנחתי הכל במגירה וידעתי שלפחות לרוב הזמן של ההחלפה, אני יכולה לשכוח מכאב הראש שקשור בארגון זוטות גוזלות זמן.

 

ואז הגיע מישהו מהשיווק של הארגון. כרגיל בלי להודיע ולקבוע מראש, כי אם כבר מדברים על גוזלי זמן, תמיד יש את הבלתי צפויים. דיברנו על עניני שיווק ומפה לשם פתאום התברר שהוא יכול להדפיס לי את מה מה שהכנתי קודם להדפסה בצורה מסודרת ומקצועית והרבה יותר שווה ממה שהמדפסת שלי מאפשרת. וכיוון שלפתע הבנתי שהשיווק לא רק דורשים ממני דברים, אלא גם יכולים לתת לי דברים, הצלחתי לקבל ממנו יותר עזרים ממה שקיבלתי בכל שנות עבודתי בארגון. זה עלה לי בסך הכל במייל תודה אליו עם תפוצה לבוסית שלו, למען תראה ותירא.

 

אחר כך הגיע הזמן שבו הייתי צריכה לעשות את העבודה החדשה-ישנה ואני נהניתי כל כך. תכננתי לעבוד שעה בתור התחלה, כדי להכנס לאט לענינים, אבל מצאתי את עצמי שוקעת  לשעתיים מהנות יותר ממה שיכולתי לדמיין. חשבתי שלא אזכור בדיוק מה עושים, אבל זה היה כמו לרכב על אופניים. קל ומוכר ונעים. אני ממש טובה בתחום הזה. וזה כייף לעשות משהו שטובים בו.

 

החל משבוע הבא יצטרפו לי גם השינוייים שהאחראית של הקלבו"ש רוצה לעשות לקראת הקיץ שזה אומר ימים שמתמשכים יותר מידי שעות. ויחד עם התוספת שיש לי, יהיה שמח. את הסדנא דחיתי לספטמבר, שלפחות לקיץ יניחו לי איתה ועם הנדנוד שכרוך בה. 

 

והכי חשוב, החלטתי שאני לוקחת חופש באוגוסט. 

לא שאני יודעת מה אני אעשה בחופש או לכמה זמן אקח אותו. 

או מתי.

או אם בכלל.

אבל שיהיה, אומרים שהצהרה היא הצעד בראשון.

או הכרה. בבעיה.

בעצם אומרים את זה על מודעות ופתרון בעיות.

אבל זה נכון גם במקרה הזה.

נראה אותי לא יוצאת לחופש אחרי שהצהרתי קבל עם ועדה.

קטנות

מכונת התספורת לכלבים הגרמנית המשובחת הגיעה בזמן ומיהרתי לנסות אותה.

האמת היא שהיא כל כך טובה שכיסחתי לסבתוש את הצורה והיא נראית עכשיו כמו פליטה ממחנה ריכוז, מראה מעורר רחמים ומצחיק עד דמעות בעת ובעונה אחת.

מכירים את זה שמיישרים עוגה עוד ועוד ועוד? אז זה מה שקרה לי עם התספורת.

הפס הראשון, מבסיס הזנב לצוואר, נראה לי בסדר, הפס השני היה קרוב מידי לעור ונראה שונה מהראשון, אז ניסיתי לקצר את הראשון לאורך דומה, זה יצא קצר אפילו יותר, אז את הפס השלישי ניסיתי לעשות דומה לראשון…מפה לשם, הכלבה קירחת.

אותו דבר בראש, בעזרת המכונה המעולה הצלחתי להפטר מגושי השיער הבן-גוריוניים שהתאספו לה מתחת לאוזניים ואז ניסיתי ליישר את גובה הפרווה בצוואר, ובקודקוד, שוב שיטת יישור העוגה…. התוצאה – הכלבה נראית מוכת גורל.

היא עצמה דווקא מרוצה לאין שיעור.

ביומיים שאחרי התספורת היא היתה בהיי מטורף. התרוצצה בבית באי שקט שמח, ביקשה לצאת החוצה ולהכנס פנימה והחוצה ופנימה. רצה לדשא והתגלגלה בו, נהנית בצורה מופגנת מתחושת הגירוד על העור החשוף. שוכבת בשמש וסופגת את הקרניים לתוכה באושר.

אחר כך היא נרגעה קצת, נעשה פחות קופצנית, אבל עדיין מכשכשת בזנב כל הזמן, מסובבת אותו כמו פרופלור. תזהרי לא לעוף, אני אומרת לה. לא שהיא שומעת משהו, החירשת.

אני מקפידה להשאיר אותה בבית בעיקר בשעות החמות, כיוון שאין לה את ההגנה של הפרווה מפני קרני השמש ומפני החום, לפחות עד שתגדל לה הפרווה מעט.

 

תזכורת – לפני

 

מה שירד ממנה 

 

מייד אחרי, במראה מחנה הריכוז 

 

 

שבוע אחרי, כמעט כמעט יותר טוב…

 

 

 

הבת של סבתוש משתפרת, ככה מספרים לי. הוחלט לא להרדים אותה, כי היא התחילה להשתפר ביום בו היתה אמורה להיות מורדמת, ועכשיו היא כבר חזרה קצת ללכת. היתרון של המצב שלה זה שסוף סוף הפוקוס עליה ומטפלים בה ממש.

אני כל הזמן שואלת את עצמי אם לא לבקש שיעבירו אותה אלי. אבל כנראה שזה לא הפתרון האידאלי, אפילו אם הגרוש יסכים לתת לי משהו שהוא שלו. יש לי שתיים בבית שאחת מהן חצי סיעודית, והבת של סבתוש לא מכירה אותי, את הבית שלי ואת שתי הכלבות שלי. עדיין זו התלבטות. לפחות היא מטופלת עכשיו, אני מתנחמת.

 

 

והגמל, בנתיים לא שמעתי ממנו מאז הפגישה. אני חושבת עליו הרבה יותר ממה שחשבתי עליו בכל החצי שנה האחרונה, שזה רק טבעי, אבל אני לא מתכוונת להזמין את עצמי אליו. לא כרגע. משאירה את זה לו. אם זה יקרה, זה יקרה ואם לא אז לא. הוא הולך לצלול כל שבת ואני לא מתכוונת להגיד לו לשנות סדרי עדיפויות ולוותר על צלילה.

יוגה שאלה אותי מה יקרה בארוחת יום ההולדת בעוד חודש וקצת.

אני יודעת שאני מתכוונת לעשות ארוחת יום הולדת ושאם הוא יהיה בתמונה, בהחלט אזמין אותו.

אבל אין לי מושג מה יקרה עד אז, כל כך הרבה יכול להשתנות בזמן הזה.

 

בעבודה, מסתמן שהולכים להיות חודשיים-שלושה עמוסים מהרגיל. מישהי יוצאת לחופשת לידה ואני מחליפה אותה, בנוסף על העבודה הרגילה. ובקלבו"ש האחראית רוצה לעשות שינויים בגלל חופשות הקיץ. נו יופי.

לא נורא, הכל עובר בסוף. המשכורת תגדל קצת ונקווה שמס הכנסה לא יכסח את כל התוספות.

אחר כך, בסביבות אוקטובר תצא העז מהבית ויהיה לי פתאום כל כך קל ונעים.

יש למה לחכות.