פגישה, חצי פגישה

במסעדה אנחנו יושבים זה מול זו, ויש מסביבינו בועה כמעט מוחשית.

כן, יש שם עוד אנשים, בשולחנות הסמוכים, ובאחורי ראשי אני תוהה אם הם שומעים את השיחה שלנו, כי אני לא שומעת מילה ממה שאומרים בשולחנות האחרים.

הוא שואל אותי, למה חזרת? את יודעת שאני זה אני ולא אשתנה, מה את, מזוכיסטית?

במקום לענות לו אני שואלת, איך אתה מרגיש עכשיו? טוב לך?

הכי טוב, הוא עונה.

גם אצלי ככה, בגלל זה. אני אומרת.

 

קצת עישנו באוטו לפני המסעדה ולכן אני בעיקר שותקת ומקשיבה והוא בעיקר מדבר.

זו ההשפעה של גראס עליו ועלי. 

ולא שאין לי מה להגיד, אבל ההתרכזות ביצירת מילים וחיבורן למשפטים שמתמשכים לסיפור קוהרנטי, דורשת מאמץ ואני מעדיפה לתת למילים שלו לעטוף אותי ולהקיף אותי.

אני מביטה בו ומקשיבה לו. נעים לי.

מחייכת חיוך שאני לא מצליחה לעצור.

 

כשהוא בא לאסוף אותי, יצאתי מהבית והלכתי לאוטו, הקפתי אותו ונגשתי לדלת של הנהג.

מה? הוא שאל,

קודם כל חיבוק, אמרתי.

אחר כך, כשנגיע, הוא אמר. ולא יצא מהאוטו.

אז נכנסתי לצד שלי באוטו והתחלנו לנסוע.

השיחה התחילה בצורה מגושמת, יותר מידי דברים נערמים בפתח, ערימות של מחשבות , רעיונות, שאלות, סקרנות כולם מתקבצים ויוצרים צוואר בקבוק צר, כי אי אפשר להגיד הכל בבת אחת. מהר מאד הפקק משתחרר ותנועת השאלות והתשובות מתחילה לזרום בצורה שוטפת ומוכרת.

הכל מרגיש כל כך מוכר. ונוח. רגוע , נטול מתח.

הוא עוצר במפתיע אחרי אחת הככרות, במפרץ אוטובוס ושואל אותי, באת מוכנה?

מוכנה למה?

מוכנה, באמת מוכנה. בואי, עכשיו הגיע הזמן לחיבוק.

אנחנו יוצאים, כל אחד מהדלת שלו ונפגשים בצד הרכב.

אני לא יודעת, אני אומרת כשאנחנו מתקרבים זה לזו, כל המחשבות שלי נעצרו בזה שאני אדע אחרי החיבוק.

אני מתחבקים והוא שואל אותי שוב, את מוכנה?  ומנשק אותי.

אחרי כמה דקות הוא אומר, כן, את מוכנה. אפשר לנסוע למסעדה.

 

בצוהרי אותו היום ההודעה שלו הפתיעה אותי כשביקש לשנות את הכללים ולהפגש עוד באותו ערב.

מייד הסכמתי והגוף שלי הגיב בהתרגשות עד לקוצר נשימה כמעט.

היה לי עוד זמן ועבודה לעשות עד הערב והציפיה הציפה אותי בשמחה מתוחה.

הזמן עבר לאט ומהר בבת אחת, כמו שהזמן עובר במצבים כאלו.

התלבטתי מה ללבוש, ואחרי המקלחת החלפתי משמלה למכנסיים וגופיה, מכנסיים וחולצה, חולצה אחרת, ועוד אחת.

בסופו של דבר הבנתי שדעתי לא תנוח, והפסקתי להחליף.

השתדלתי להעסיק את עצמי כדי להעביר את הזמן וציפיתי שיאחר, כרגיל.

אבל הוא הגיע בדיוק בזמן.

 

הופתעתי מההודעה שלו בצהריים, כי קצב ההתכתבות שלו היה אחת לשבוע מאז ההודעה ששלחתי לו ליום ההולדת.

שבוע אחר כך הוא שלח לי ברכת שבוע טוב ששימחה אותי , ואני מצידי שאלתי אותו אם ירצה לשתות קפה מתישהו, שבוע אחר כך.

חשבתי שאולי יפתיע אותי בשבת בבוקר או בצהריים בהצעה לממש את ההזמנה לקפה.

אבל הוא הציע מסעדה , מוקדם מהצפוי.

 

הרבה מאד שאלות צפו ועלו, שטו והסתחררו מהרגע ששלחתי את הודעת הברכה ליום ההולדת.

מה יהיה אם, ומה אחשוב ומה אעשה, מה ישתנה, ומה הוא יגיד ומה אני אגיד.

 

בסוף לא אמרתי כמעט כלום.

אבל הרגשתי, את מה שאני מרגישה תמיד כשאני איתו.

הוא אמר, את רואה, זה בכלל לא משנה שעברה חצי שנה. כאילו לא עבר רגע.

את חושבת שלכל אחד יש את הכימיה הזו שיש ביננו?

 

לא יודעת מה יהיה ולאן זה ימשיך או באיזו צורה.

כרגע זה לא חשוב.

ובמאזן האימה של איבוד השקט והשלווה מול ההנאות שבקשר איתו, כנראה מיציתי את השקט והשלווה בשלב זה…

35 תגובות בנושא “פגישה, חצי פגישה

      1. גם אני שמח. אבל הנה מה שאני חושב: בכל קשר מרוויחים משהו ומפסידים משהו. עזבת כשהמאזן הנפשי של הקשר נטה יותר מדי להפסד. במילים פשוטות: סבלת מהקשר הרבה יותר משנהנית ממנו. הוא מצדו  נעלב והגיע למצב דומה. חודשי הפרידה האחרונים יצרו אצל שניכם מחסור בדברים הטובים שקיבלתם מהקשר ועכשיו הכף נוטה שוב לחידושו. אבל המטוטלת ממשיכה לנוע. אולי זה הזמן לדבר ולראות איך מצמצמים הפסדים בעתיד.

        אהבתי

      2. אני מודעת היטב למאזן הזה. כיוון שאני מספרת פה בבלוג לא רק את הדברים הטובים, לאורך השנים היו מי שתהו למה אני נשארת במערכת היחסים הזו, והתשובה תמיד היתה – כי יותר טוב מרע וכל זמן שזה ככה אני נשארת. 
        באמת ברגע שהפסיק להיות ככה, התרחקתי והרווחתי שקט ושלווה שלא היו לי הרבה זמן. וכמו שאמרת, היו חסרים דברים אחרים.
        לאורך השנים אנחנו מנסים למצוא דרך לצמצם את הפגיעות הפוטנציאליות. אבל זה לא פשוט. אין דרך שתבטיח שזה לא יקרה שוב. אני מניחה שבפעם הבאה שנפגש נדבר גם על זה, שוב. בתקווה שהטוב ימשיך לגבור על הפחות טוב.

        אהבתי

  1. הרגשתי דפיקות לב בעצמי. לא יודעת מה יהיה, אבל כנראה שבאמת הכימיה הזו איתו שווה הרבה. וכל זה בגלל הודעה קטנה ליומולדת. לחצת על הכפתור הנכון כנראה. 

    אהבתי

    1. הוא מבחינתו חיכה שאהיה מוכנה, כנראה, לחזרה לקשר.
      הוא היה בטוח שכעסתי עליו ולא כל כך האמין כשאמרתי שלא.

      הכימיה איתו שווה המון, כנראה. אני בודקת בכל פעם מחדש אם שווה לי או לא. חצי שנה התשובה היתה לא, ועכשיו זה השתנה שוב לכן.

      אהבתי

      1. אחרי הארוחה עמדנו ליד האוטו, בחושך. התחבקנו והתנשקנו כמו בני טיפש עשרה. נכנסנו לאוטו ונסענו לכיוון הבית שלי, בדרך הוא דיבר ואני עצמתי עיניים והקשבתי.

        כשהגענו הביתה, אני ירדתי והוא נסע לביתו שלו.

        ניצוצות? מה שישן עכשיו חצי שנה- התעורר…

        אהבתי

      2. אני חושבת שהמילה מאופק מתאימה יותר. היה יותר מגורם אחד שלא אפשר הזמנה שלו אלי הביתה בזמן הנתון, וממילא אני חושבת שרציתי לא למהר יותר מידי, ולתת לדברים לקרות קצת יותר לאט.

        אהבתי

      3. ההמתנה והאיפוק שומרים על רמת מתח גבוהה מאד ביננו כבר לא מעט שנים. 
        זה, יחד עם רגישות יתר של כל אחד מאיתנו לכל תנועה ונשימה של השני.
        ואותה כימיה מדוברת…
        לפעמים כל מה שצריך זו מילה, או שתיקה ברגע מסויים.

        אהבתי

  2. האמת שאיך שראיתי את הכותרת של הפוסט בעדכון שקיבלתי למייל
    חשבתי לעצמי שיש מצב שזה פוסט על הגמל

    זה נשמע כמו איחוד חיובי
    במיוחד בהתחשב בזה שהוא יזם (סוג של)
    וכמו שאמרת פעם, כל עוד היתרונות עולים על החסרונות זה שווה את זה

    אהבתי

    1. אין מה לעשות, וירטואלי או לא,אנחנו כבר די מכירים א הנפשות הפועלות אחד אצל השני ומעורבים במידת מה ברצונות , חששות ותקוות

      זה היה חיובי מאד, ואני מקווה שימשיך ככה וישמר המאזן שבו היתרונות עולים על החסרונות.

      אהבתי

  3. קודם כל, חיבוק גדול.
    כי את זו שחשובה.
    אצלי המדד הוא כזה: אם מדהים לי בפגישה איתו, עד רמה של התקף לב,
    אבל מרגישה איום ונורא בין הפגישות עקב חוסר תקשורת וחוסר יחס וחוסר רגש מצדו, אני מבינה שנקלעתי לסערה רגשית שלא שייכת אליו.
    זה משהו מהעבר שקשור לנטישה, שאני מתעקשת לשחזר איתו. עולמי הפנימי (שהוא כמו המציאות אבל יותר כמו גרסת החלום הרע של המציאות) משתלט ומייחס לשתיקותיו משמעות עמוקה, לזה שפתאום הוא מופיע – נס, לזה שהוא פתאום נעלם – גיהנום ואז אני מרגישה תיעוב עצמי. 
    יש אהבות אחרות. אפילו כאלו שלא יבלעו אותך. אפילו כאלו שיהיו בדיוק כמו שאת רוצה.

    אהבתי

    1. תודה על החיבוק יקירה
      קודם כל, לא הכל אני מספרת פה. בטח בין השאר גם כמה פרטים שיכולים להאיר את היחסים שלנו באור אחר, טיפה.

      אבל לתכלס- אני נמצאת בסיפור הזה מבחירה. טוב לי בסוג הקשר הזה שלא דורש ממני יותר מידי. לפעמים אני רוצה קצת יותר ולפעמים קצת פחות וברוב הזמן טוב לי. או לפחות יותר טוב מרע. מאזן הטוב נשמר. טוב לי איתו בפגישות, בטח בזו שהתרחשה אחרי חצי שנה של נתק, אבל אני לא סובלת כשאני לא איתו. יש לי את המחשבות והלבטים שלי שאני חולקת פה חופשי ולפעמים נדמה אולי שזה העיקר. אחלה של מקום לקטר בו, אחרי הכל.
      בסופו של דבר במבחן התוצאה, כשהיה לי יותר רע מטוב, התרחקתי וניתקתי קשר. עכשיו אני פשוט עוד לא יודעת כי הכל מאד אמורפי. אבל אני כן יודעת שאני יכולה גם בלעדיו וכרגע אני בוחרת לא להתרחק. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s