במסעדה אנחנו יושבים זה מול זו, ויש מסביבינו בועה כמעט מוחשית.
כן, יש שם עוד אנשים, בשולחנות הסמוכים, ובאחורי ראשי אני תוהה אם הם שומעים את השיחה שלנו, כי אני לא שומעת מילה ממה שאומרים בשולחנות האחרים.
הוא שואל אותי, למה חזרת? את יודעת שאני זה אני ולא אשתנה, מה את, מזוכיסטית?
במקום לענות לו אני שואלת, איך אתה מרגיש עכשיו? טוב לך?
הכי טוב, הוא עונה.
גם אצלי ככה, בגלל זה. אני אומרת.
קצת עישנו באוטו לפני המסעדה ולכן אני בעיקר שותקת ומקשיבה והוא בעיקר מדבר.
זו ההשפעה של גראס עליו ועלי.
ולא שאין לי מה להגיד, אבל ההתרכזות ביצירת מילים וחיבורן למשפטים שמתמשכים לסיפור קוהרנטי, דורשת מאמץ ואני מעדיפה לתת למילים שלו לעטוף אותי ולהקיף אותי.
אני מביטה בו ומקשיבה לו. נעים לי.
מחייכת חיוך שאני לא מצליחה לעצור.
כשהוא בא לאסוף אותי, יצאתי מהבית והלכתי לאוטו, הקפתי אותו ונגשתי לדלת של הנהג.
מה? הוא שאל,
קודם כל חיבוק, אמרתי.
אחר כך, כשנגיע, הוא אמר. ולא יצא מהאוטו.
אז נכנסתי לצד שלי באוטו והתחלנו לנסוע.
השיחה התחילה בצורה מגושמת, יותר מידי דברים נערמים בפתח, ערימות של מחשבות , רעיונות, שאלות, סקרנות כולם מתקבצים ויוצרים צוואר בקבוק צר, כי אי אפשר להגיד הכל בבת אחת. מהר מאד הפקק משתחרר ותנועת השאלות והתשובות מתחילה לזרום בצורה שוטפת ומוכרת.
הכל מרגיש כל כך מוכר. ונוח. רגוע , נטול מתח.
הוא עוצר במפתיע אחרי אחת הככרות, במפרץ אוטובוס ושואל אותי, באת מוכנה?
מוכנה למה?
מוכנה, באמת מוכנה. בואי, עכשיו הגיע הזמן לחיבוק.
אנחנו יוצאים, כל אחד מהדלת שלו ונפגשים בצד הרכב.
אני לא יודעת, אני אומרת כשאנחנו מתקרבים זה לזו, כל המחשבות שלי נעצרו בזה שאני אדע אחרי החיבוק.
אני מתחבקים והוא שואל אותי שוב, את מוכנה? ומנשק אותי.
אחרי כמה דקות הוא אומר, כן, את מוכנה. אפשר לנסוע למסעדה.
בצוהרי אותו היום ההודעה שלו הפתיעה אותי כשביקש לשנות את הכללים ולהפגש עוד באותו ערב.
מייד הסכמתי והגוף שלי הגיב בהתרגשות עד לקוצר נשימה כמעט.
היה לי עוד זמן ועבודה לעשות עד הערב והציפיה הציפה אותי בשמחה מתוחה.
הזמן עבר לאט ומהר בבת אחת, כמו שהזמן עובר במצבים כאלו.
התלבטתי מה ללבוש, ואחרי המקלחת החלפתי משמלה למכנסיים וגופיה, מכנסיים וחולצה, חולצה אחרת, ועוד אחת.
בסופו של דבר הבנתי שדעתי לא תנוח, והפסקתי להחליף.
השתדלתי להעסיק את עצמי כדי להעביר את הזמן וציפיתי שיאחר, כרגיל.
אבל הוא הגיע בדיוק בזמן.
הופתעתי מההודעה שלו בצהריים, כי קצב ההתכתבות שלו היה אחת לשבוע מאז ההודעה ששלחתי לו ליום ההולדת.
שבוע אחר כך הוא שלח לי ברכת שבוע טוב ששימחה אותי , ואני מצידי שאלתי אותו אם ירצה לשתות קפה מתישהו, שבוע אחר כך.
חשבתי שאולי יפתיע אותי בשבת בבוקר או בצהריים בהצעה לממש את ההזמנה לקפה.
אבל הוא הציע מסעדה , מוקדם מהצפוי.
הרבה מאד שאלות צפו ועלו, שטו והסתחררו מהרגע ששלחתי את הודעת הברכה ליום ההולדת.
מה יהיה אם, ומה אחשוב ומה אעשה, מה ישתנה, ומה הוא יגיד ומה אני אגיד.
בסוף לא אמרתי כמעט כלום.
אבל הרגשתי, את מה שאני מרגישה תמיד כשאני איתו.
הוא אמר, את רואה, זה בכלל לא משנה שעברה חצי שנה. כאילו לא עבר רגע.
את חושבת שלכל אחד יש את הכימיה הזו שיש ביננו?
לא יודעת מה יהיה ולאן זה ימשיך או באיזו צורה.
כרגע זה לא חשוב.
ובמאזן האימה של איבוד השקט והשלווה מול ההנאות שבקשר איתו, כנראה מיציתי את השקט והשלווה בשלב זה…
על קצות האצבעות 