יומיים אחרונים בעבודה הפנינה

אני כבר לא ישנה טוב בלילות, לא יודעת אם זה בגלל ההתחלה החדשה או הסיום המתקרב.

פרסמו את מייל הפרידה שלי ואנשים באים היום להגיד תודה ושלום.

זה מרגש מצד אחד וקשה מצד שני.

מרגש כי יש אנשים שמטריחים את עצמם ובאים במיוחד בשביל להגיד שלום, יש כמה שנכנסו לי ללב וכנראה שגם אני להם. וקשה כי אני שונאת פרידות. אני לא אוהבת את התחושה של הסופיות, של העדר ההמשכיות, ועוד יותר אני לא אוהבת את המבוכה שמשתררת בפרידה, כשלא יודעים מה עוד להגיד בלי להשמע מליציים מידי ואיך ללכת בלי שזה יראה נחפז מידי.

מסתבר שמכירים אותי כי קיבלתי שני עציצים כמתנת פרידה.

 

נפרדתי היום מהרופה שאיתה עבדתי 7 שנים פה ובמקום אחר. טוב לא ממש נפרדנו כי הפכנו עם השנים לחברות של ממש ואין לנו כוונה להפרד לגמרי, אבל היא הביאה עציץ ומכתב פרידה שלא קראתי. וכשהלכה להמשך היום שלה התחבקנו ארוכות עד שעלו דמעות של התרגשות ומייד נזפתי בה שתלך כבר, אי אפשר ככה. ושתתקשר אלי בכל פעם שלא תדע משהו מהדברים שאני הייתי עושה. היא אמרה שתתקשר כל הזמן. היא הביטה הצידה ולמטה, אני הבטתי לצד שני , העיקר שלא נצטרך להתמודד עם העיניים הנוצצות מידי.

בסוף הלכה ואני נשארתי בתחושת ריקנות ועצב.

כבר אמרתי שאני שונאת פרידות?