הסוף של הפנינה

זהו, נגמר. כמעט. קיבלתי את האישור להשתחרר מהעבודה הפנינה ולעבור לעבודה הקרובה לבית.

רק שמדובר בשתי זרועות לא קשורות ולא מאד מתֲקשרות של אותו ארגון, זרוע אחת משכה אותי אליה בזמן שהזרוע השניה עוד לא שחררה אותי.

כמו בסרט מצוייר אני נמתחת בין שני הגופים ומנסה להשאר בחתיכה אחת.

 

לכן אני עדיין עובדת בפנינה ולא מצליחה להשיג את האחראית שלי שם, שמתחמקת ממני כבר יומיים וחצי כדי שלא תצטרך להתמודד עם מציאת מחליף לי (מה שהיא מנסה לעשות כבר כמעט חודשיים). ומצד שני קיבלתי מכתב מהזרוע השניה שגורס שעכשיו אני עובדת שלהם והם מצפים ממני לעבוד אצלם את כל השעות של המשרה שלי. מצד שלישי בעבודה הקרובה לבית, האחראית מבינה שאני נקרעת ולכן מבקשת ממני רק לבוא לחפיפה, לפני או אחרי שעות העבודה הרגילות.

מה שגרם לזה שהשבוע עבדתי ביום ראשון ושני מצאת החמה עד לצאת הנשמה.

בנוסף גם לא ישנתי מי יודע מה, אלא אם להתעורר בשלוש-ארבע לפנות בוקר שטופת זיעה נחשב לשינה טובה ומספקת, בגלל המון מחשבות ודאגות שקשורות לשינויים האלה ולדברים נוספים בחיים. זוכרים שתמיד הכל קורה יחד? אז זהו.

 

העבודה החדשה היא משהו שלא עשיתי עד היום. כלומר לא ככה בדיוק. עשיתי חלקים מהעבודה בהקשרים שונים, אבל לא כמכלול ולא במקום שבו יש לי אחראית שיושבת ממש על הקודקוד. אני לא רגילה לזה, לא רגילה שיש מי שאומר לי מה לעשות. אני מקווה מאד שהיא תתן לי את הספייס שלי, ותסמוך על הידע, הנסיון והמקצועיות שלי. למען האמת, זה מה שמפחיד אותי, לא העבודה, שאותה אני בטוחה שאלמד מהר מאד, אלא העבודה בצוות עם אחראית צמודה. זאבה בודדה הוא שמי השני.

 

פתאום אני רואה את הצדדים החיוביים של הפנינה ולא ממש בא לי להפרד. נו יופי, טוב שאני נוסעת לשם היום, זה יזכיר לי את המיאוס שאני חשה בנסיעות הארוכות על הכביש עם כל הנהגים המטורפים מסביב ושעות השממון האינסופי.

 

 


 

מאז שכתבתי את החלק הראשון קרו כמה דברים.

ראשית, התקשרתי לאחראית שהבטיחה שתתקשר אלי ולא התקשרה, ואפילו תפסתי אותה.

היא אמרה – מה פתאום, לא קיבלת אישור לעזוב. את יכולה לעבוד שם במקביל לעבודה שלך פה.

אמרתי- זה לא מה שהבנתי מהם, הם אמרו שאני עוברת אליהם.

היא- לא הבנת נכון.

אני – אני שולחת לך את המייל שקיבלתי בנושא.

היא – אני אברר את זה ואחזור אלייך.

 

אחרי שלוש דקות.

 

אחראית מש"א של הפנינה – תשמעי, עד אתמול לא ידענו על זה כלום, את לא יכולה לעזוב, את נשארת פה, הם פשוט הגדילו לך את המשרה ואת תעבדי גם שם וגם פה.

אני – זה לא מה שהבנתי מהם ואין מצב שאעבוד בשני המקומות. הם אמרו לי שמש"א שלהם דיבר עם מש"א שלכם והנושא סגור.

היא – מה פתאום, אנחנו אמרנו להם שאנחנו לא משחררים אותך. איך את מתכוונת לעזוב אם לא שחררנו אותך?

אני – זה בדיוק מה שאני מנסה לפתור בשלושה ימים האחרונים, עד עכשיו לא הצלחתי לדבר עם אף אחד על זה.

היא – אז זהו, בנתיים את פה, עד שנמצא מחליפה וגם שם, הגדילו לך את המשרה.

אני – אני לא יכולה להיות בשני מקומות באותו זמן, את מודעת לזה נכון?

היא-

אני – אני לא יכולה ולא רוצה להתכווח איתך על מה שהם אמרו ומה שאת אמרת, הנה הטלפון של המש"א שם. דברי איתם ישירות ותניחו לי.

 

ומאז דממה.

אני לא מהמרת איך זה יגמר, כי ההימור האחרון שלי (הילארי) התברר כנפילה רצינית.

 

 

 

9 תגובות בנושא “הסוף של הפנינה

  1. נשימתי נעתקה תוך כדי קריאה ואילצתי את עצמי לקחת כמה שאיפות עמוקות
    לא יאומן (יאומן, יאומן ) איך ארגונים מתנהלים!
    מזכיר לי איך החיילת התראיינה לאיזה תפקיד ממש טוב בתל השומר והתקבלה ואז לא שחררו אותה מצריפין ומפה לשם היא כמובן איבדה את התפקיד (זה כבר היסטוריה, בסוף כמובן השתחררה).
    גם ההימור האחרון שלי התברר כנפילה רצינית (אותו הימור כמוך) – לא נותר לי אלא לשלוח לך אנרגיות חיוביות ולקוות לטוב. איזה טוב? איזה טוב שהוא באמת ייטיב עמך…..ומהפוסט הזה לא לגמרי ברור מהו…

    אהבתי

    1. אני מודה שבמן אמת אכן הייתי בסטרס לא קטן. כמובן שהעובדה שאני לא ישנה טוב בלילות האחרונים והעובדה שאני לפני מחזור לא עוזרות לכלום. אבל אחר כך הזכרתי לעצמי שיש עוד אופציות ושכל מה שאני צריכה זה להחליט לעצמי מה קו הגבול שלי, הפנימי.
      ברגע שקבעתי והגדרתי אותו מחדש, נרגעתי. זה הוציא את הכוח מההחלטה שלהם והעביר אותה אלי. אם בימים הקרובים, נגיד בשבוע הבא, לא יגיעו לאיזו החלטה קונקרטית (מה שמאד לא סביר שיקרה) אני אבדוק אם אני רוצה לוותר על חלקיות המשרה הזו לחלוטין וללכת לכיוון אחר, כמו הדרכה במכללה ויש עוד אפשרויות שלא שקלתי. 
      אם ישאירו אותי בפנינה לעוד זמן, אני צריכה להחליט לכמה זמן זה מרגיש לי סביר, כלומר מה המחיר שאני מוכנה לשלם על המעבר קרוב הביתה.
      כאמור, זה הכניס הכל לפרופורציות. 
      את יודעת מה, התבוסה של הילארי מכניסה הכל לפרופורציות…

      אהבתי

  2. אכן,  בימים הטרופים הללו עדיף לא להמר.  אבל מצד שני התרשמתי מאיך ששני מקומות עבודה רבים על הזכות להעסיק אותך.  ככתוב:  את אלופה 🙂

    שיסתדר במהרה לשביעות רצונך.

    אהבתי

    1. הם רבים עלי כי אין מישהו אחר שיכול להחליף אותי, יש מחסור גדול בכוח אדם.
       
      יש סצנה בשר הטבעות של מלחמת ענקי הסלעים בהר, הם משתוללים והגמדים וההוביט סופגים פגיעות מהריקושטים…. זו ההרגשה בערך

      אהבתי

  3. וגם הכתיבה כאן, נדמה לי, עוזרת לעשות סדר בסדרי העדיפויות שלך ולבחור בדרך פעולה. בסופו של דבר זה תלוי רק בך, והם יבינו את זה. מקווה שהאחראית גם היא תלמד מהר שניתן לסמוך עליך בעינים עצומות ותשחרר לך חבל. לא פשוט. 

    אהבתי

    1. הכתיבה עוזרת לעבד ולארגן את ההתרחשויות ואת סדרי העדיפויות. בהחלט, סיבה מצויינת לכתוב פה, מלבד הקוראים והקהילתיות.
       
      אני מקווה שיהיה בסדר עם האחראית, מישהי שעובדת שם, אמרה לי שהיא די מציקה לה בכל מיני זוטות. אני מקווה שלא תתחיל איתי בשטויות כאלו…

      אהבתי

  4. טוב בעניין הילרי יש טועים גדולים ממך וממני שיוקרתם המקצועית   כרגע שוכבת על הכביש ולא מעיזה להרים ראש מהבושה,אז אל מה נלין אנחנו 🙂
     מצב מסובך המצב הזה שלך עם העבודות ואין לי אלא לקוות שיפתר איכשהו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s