כבר הסתיו עכשיו

כבר ירד גשם, פעם אחת. הגשם הטרופי של תחילת העונה. יצאתי החוצה לראות, כמו כל שנה, הגשם הוא תמיד סוג של נס, ואני תמיד יוצאת לראות אותו. הוא חדש וטרי וממלא את הלב בתקווה שיהיה טוב יותר.

איכשהוא אף פעם הגשם לא מספיק כדי לשטוף את הרכב, רק מלכלך אותו יותר. לא נורא. שיתלכלך האוטו, אבל שירד עוד גשם.

 

כבר קר יותר, בעיקר בלילה.

הציפה לבדה כבר לא מספיקה, יחד עם שמיכת הקיץ היא מגרדת את השוליים את תחושת ה-נעים לי- בלילה. בשני הלילות האחרונים כבר כמעט היה לי קר.

ושוב אני מוצאת את עצמי מתלבטת אם לא הגיע הזמן לקנות שמיכת חורף חדשה. התלבטות שמתקיימת כל שנה במועד הזה. בדרך כלל אני מחליטה לחכות עד שאמצא שמיכה טובה במחיר טוב וכיוון שזה לא קורה, אני מתכרבלת בשמיכה הישנה, המוכתמת והלא מספיק חמה, עד שהחורף מסתיים ואני דוחה את ההחלטה עד שמתחיל שוב להיות קר.

מאוורר התקרה נח, לראשונה מזה חודשים ארוכים, ואני יכולה להדליק את הכרית החשמלית כדי לחמם את הגב, בלי להזיע.

והכרית החשמלית עובדת שעות נוספות, הגב כואב לי בזמן האחרון יותר מידי.

ההתקררות של מזג האויר יחד עם העובדה שחזרתי ללכת מפעילה לחצים על עמוד השדרה האומלל ובמקביל ליתרונות שיש לפעילות הגופנית, אני מתחילה לסבול מהחסרונות.

השבוע עשיתי תנועה לא טובה, מונח מעצבן, כי בסך הכל התכופפתי קדימה בכוונה להתיישב, תנועה תמימה לחלוטין, והרגשתי מתיחה מתחתית הגב התחתון, דרך הישבן לרגל ימין. לא בדיוק תחושת כאב. אלא תחושה של עצב שנמתח. כמו חבל מתוח 

עד שאפשר לפרוט עליו. 

תחושה מפחידה למדי שמרמזת על החמרה אפשרית. ואני,למודת נסיון, יודעת שכדאי לטפל כשהכאב עוד קטן ולא לחכות שיגדל להיות מפלצת.

אז אני נחה, פחות או יותר, מפחיתה הליכות, לוקחת כדורים ומחממת ומחממת ומחממת.

 

בכל זאת החלטתי אתמול ללכת, לוותר על עליות וירידות שמפעילות יותר לחץ על הגב התחתון וללכת לאט יותר.

כמובן שחלק של הויתור על העליות והירידות היה קל יותר לביצוע. החלק של ללכת לאט יותר פחות הצליח לי.

בנסיון להכריח את עצמי להאט, ניסיתי לצלם אנפה אפורה שהתרחקה ממני במעוף צמוד למים כשהתקרבתי יותר מידי לטעמה.

הצילום יצא קצת מטושטש, קצת בגללי וקצת בגלל איכות המצלמה בטלפון.

אני אוהבת אותו בכל מקרה. למרות הטשטוש ואולי בגללו.