רגע לפני הסערה

הלכתי לגינה לראות מה שלום הערוגה, לנכש קצת עשבים שוטים ולראות מה שלום התיונוקות.

אז מסתבר שחלק ממה שחשבתי שהוא נביטה של שום, הוא למעשה נביטה של אפונה, ומסתבר ששתלתי יותר ממה שחשבתי, ולמה אכפת לי כל כך? כי אצטרך אחר כך לבנות לאפונה איזה סולם לטפס עליו.

כבר עכשיו אפשר לראות את הקנוקנות החמודות הקטנות שלה.

 

ואלה השומים, שגדלו ממש יפה מאז הפעם הקודמת. איזה אלופים. עדיין נמוכים מספיק כדי שיוכלו הלתמודד עם רוחות חזקות ויציבים מספיק להתמודד עם מטחי גשם. ככה אני מקווה.

חסה! היו עוד שתיים, אבל הן לא הצליחו לשרוד את היובש, כי צינורות ההשקיה היו רחוקים מהן יותר מידי. אין על היופי הרענן הירוק בהיר שלה היא כל כך חושנית. (זו רק אני או שעוד מישהו מרגיש ככה??)אפשר לראות את הסלט שהיא תיצור.

 

הודיעו שיהיו זרעים של צנונית ושל קולרבי בחינם בארון המתכת הקהילתי, ובאמת מצאתי שני סוגי זרעים. על אחד היה כתוב צנונית וזה הסוג השני. נראים לי יותר כמו חרוזים להשחלה למחרוזת יפה, טורקיזית.

אבל כיוון שלא אנסה לשזור מהן מחרוזת, זרעתי כמה מהם באדמה, בתקווה שלא בלבלו את השלטים ושזו לא צנונית. היתה שנה אחת שגידלתי צנוניות וגיליתי שהן נשארות במקרר לנצח, בלתי נאכלות ובלתי נרקבות.

 

הברוקולי גדל לאיטו, לא נורא, עדיף ככה לפני הרוחות והגשמים שכבר יומיים מפחידים אותנו בקשר אליהם. לפי החורים שעל העלים, לא רק אני חושבת שהשתילים יפים…

 

ומה אלה? בחיי שאני לא מצליחה להבין. הם לא גזר כי הגזר גדל  יפה בצד השני של הערוגה. כנראה שאאלץ להמתין בסבלנות ולראות מה יוצא מהם, בעיקר בגלל שנראה שהם נענים ועולים יפה מהקרקע.


 

זהו, בימים הקורבים הגינה תהפוך לביצה דביקה וחלקלקה ולא אוכל לבקר בה. נקווה שהעשבים לא ינצלו את ההזדמנות יותר מידי ושהשתילים הקטנים שלי ינצלו גם ינצלו. כולל הפלפל שסובל מהצקות של ציפורים ואולי יצליח לגדול מספיק שיפסיקו להתעלל בו.

יומיים אחרונים בעבודה הפנינה

אני כבר לא ישנה טוב בלילות, לא יודעת אם זה בגלל ההתחלה החדשה או הסיום המתקרב.

פרסמו את מייל הפרידה שלי ואנשים באים היום להגיד תודה ושלום.

זה מרגש מצד אחד וקשה מצד שני.

מרגש כי יש אנשים שמטריחים את עצמם ובאים במיוחד בשביל להגיד שלום, יש כמה שנכנסו לי ללב וכנראה שגם אני להם. וקשה כי אני שונאת פרידות. אני לא אוהבת את התחושה של הסופיות, של העדר ההמשכיות, ועוד יותר אני לא אוהבת את המבוכה שמשתררת בפרידה, כשלא יודעים מה עוד להגיד בלי להשמע מליציים מידי ואיך ללכת בלי שזה יראה נחפז מידי.

מסתבר שמכירים אותי כי קיבלתי שני עציצים כמתנת פרידה.

 

נפרדתי היום מהרופה שאיתה עבדתי 7 שנים פה ובמקום אחר. טוב לא ממש נפרדנו כי הפכנו עם השנים לחברות של ממש ואין לנו כוונה להפרד לגמרי, אבל היא הביאה עציץ ומכתב פרידה שלא קראתי. וכשהלכה להמשך היום שלה התחבקנו ארוכות עד שעלו דמעות של התרגשות ומייד נזפתי בה שתלך כבר, אי אפשר ככה. ושתתקשר אלי בכל פעם שלא תדע משהו מהדברים שאני הייתי עושה. היא אמרה שתתקשר כל הזמן. היא הביטה הצידה ולמטה, אני הבטתי לצד שני , העיקר שלא נצטרך להתמודד עם העיניים הנוצצות מידי.

בסוף הלכה ואני נשארתי בתחושת ריקנות ועצב.

כבר אמרתי שאני שונאת פרידות?

 

 

סיום הפנינה

סוף סוף, אחרי טלפונים אינסופיים ואחרי שסוננתי במסננת דקה במיוחד על ידי האחראית הממונה על הנושא (היא בישיבה, היא תחזור אלייך אחר כך, תתקשרי מחר בין 12:00 ל12:05 וכו'), הצלחתי לדבר איתה ולקבוע תאריך סיום בפנינה ולמסור אותו לעבודה החדשה על מנת שכולנו נצא מתחום הלא נודע ונדע מה עומד לקרות.

הסכמתי לדחות את העזיבה של הפנינה עד לסוף נובמבר, כלומר בעוד שבוע בדיוק. רציתי לעזוב בצורה יפה ככל הניתן, כי אחרי הכל , מדובר בארגון שבו עשויים לפגוש את האנשים בשלב זה או אחר של החיים, ובכל מקרה כדאי לא לשרוף גשרים כשהולכים ממקום כשלהו.

 

כמובן שמרגע שנקבע התאריך התחלתי להצטער על העזיבה של הפנינה.

אחרי חמש שנים, נקשרתי למקום ולאנשים ולא פשוט לקום וללכת.

הנסיון מלמדני שאחרי העזיבה הרבה יותר פשוט והגעגועים, אמנם קיימים, אך הופכים לערטלאיים יותר. הפרידה הספציפית מהאנשים לא פשוטה וכרוכה במבוכה הבסיסית שיש בכל פרידה.

לפחות אין פה צוות להפרד ממנו כמו שהיה בסיום העבודה הקודמת.

אבל בדומה לסיום שם, ההתחלה החדשה כרוכה בהתמודדות עם תחומים חדשים ולא מוכרים בעבודה. דברים שלא עשיתי עד היום, לפחות לא בקונסטלציה המסויימת שבה הם עומדים להיעשות.

תהיה לי אחראית צמודה, דבוקה לקודקוד, מה שלא היה עד היום ומפחיד אותי יותר מכל. העצמאות שלי היא ערך עליון, מקווה שיהיה לה מקום במקום החדש.

אני אעשה דברים שעוד לא עשיתי, אני אלמד.

אני אעבוד בתוך מקום שמכיל עוד אנשים, אני אלמד להסתדר.

 

אני מנסה לזכור כמה היה קשה לי בפנינה בתקופה הראשונה, כמה לא הרגשתי נוח, כמה הייתי עייפה ,לעומת כמה קשה לי לעזוב היום, כשאני כבר מכירה ושולטת ונהנית מהיתרונות שהמקום מציע.

מנסה לזכור שבכל מקום יש יתרונות וחסרונות ושבסופו של דבר, לא יקח הרבה זמן עד שארגיש יותר בשליטה, ולכן גם ארגיש יותר טוב.

אני קצת דואגת לעציצים שאשאיר פה. מקווה שישקו אותם ויאהבו אותם כמו שאני אהבתי.

אולי אקח איתי אחד הביתה, בתור מתנת פרידה.

את מי כדאי לי?

 

כמו רוח סערה

ככה החיים שלי.

המון קורה, לא הכל בתחומים שאני מספרת עליהם. לא היה לי זמן כמעט בכלל ולא קראתי כמעט כלום. חסרתם לי.

 

 

הגומי שאוטם את המקרר הישן שלי נקרע.

התקשרתי לאיש המקצוע הקבוע שלי.

בפעמיים הראשונות שהיתה תקלה במקרר, היית בטוחה שאצטרך לקנות מקרר חדש, אבל האיש, עולה מברית המועצות לא מכיר את המושג הזה "לקנות חדש", כך או אחרת הוא מתקן.

אז מה אם המקרר בi חמשת אלפים שנה?

בפעם השלישית כבר לא התרגשתי, והוא אכן תיקן בלי בעיה. וגם הפעם לא התרגשתי. רק התקשרתי ושאלתי אם יוכל לבוא.

הוא אמר שכן, אבל ביקש שאמדוד את הרוחב והאורך של גומי האוטם ושאשלח לו בוואטסאפ. מדדתי את הרוחב והגובה ושלחתי לו את המידות. רק שהוא אמר שלא נראה לו סביר שהרוחב הוא 27.5 ס"מ.

כמובן שלא. מסרתי את המידות באינצ'ים במקום בסנטימטרים. לכן חזרתי ומדדתי, והפעם צילמתי ושלחתי לו את הצילום ליתר בטחון.

הוא אמר שיחפש גומי מתאים ויהיה איתי בקשר.

רק אחרי ששלחתי הסתכלתי שוב על התמונה וראיתי את התולעת עומדת במבט מלא ציפיה. אחרי הכל, פתחתי את המקרר, זה תמיד מקור לתקווה, אולי יצא לה משהו מזה.

 

 

 

כמו כולם יצאתי בערב לצלם את הסופר מון. הוא באמת היה כתום ומדהים…ומכוסה עננים.

לכן יצאתי מאוחר יותר שוב.

עכשו כבר היה קטן ולבן יותר, אבל האיר באור חזק מאד, כך שהתמונה התקבלה מיוחדת מאד לטעמי.

 

הירוקים בהירים שנובטים, הם שיני השום שהטמנתי לפני שבוע באדמה.

הם כבר דור שלישי של שום אורגני שאני מגדלת בגינה הקהילתית.

לפני שנה אמנם לא היתה לי ערוגה, אבל ביקשתי מחמותי שתקצה לי פינה ותגדל עבורי שום.

והשנה, פירקתי שלושה ראשי שום שנשארו מלפני שנה ונעצתי אותם באדמה הלחה בחורים מדודים שעשיתי עם האצבע.

אני יודעת שיש כלים לעדור ולתחח, לחפור ולישר את האדמה, אבל אני הכי אוהבת בידיים, ובמזלג ישן שאני מביאה איתי.

יש משהו במגע עם האדמה, בלחוש את הלחות או היובש שלה, את הרכות את הקושי, בלהריח אותה, שהופך את הקושי של ההתכופפות הממושכת, לכדאי בשבילי. 

זה והנביטה הירוקה העדינה , המרגשת.

 

אולי זה גזר, אני לא בטוחה.

שוב שכחתי להכין שלטים קטנים שיזכירו לי מה שתלתי איפה. 

אני מסתכלת על הערוגה של השכנים שלי, המדודה ומסודרת, זו שתחומה באבנים קטנות ומסומנת בקפידה בשלטים קטנטנים שאומרים מה נזרע ומה נשתל בכל מקום.

ואז אני מסתכלת שוב על השתילים הקטנטנים שלי, מרוצה מהמרווחים בין הצמחים, מכך שלא ויתרתי לעצמי וזרעתי אותם בסבלנות אחד אחד ולכן הם לא צפופים מידי ולכל אחד יש מרווח מחייה.

טוב שחמותי לא מסתפקת רק במזלג ויש לה ארסנל שלם של כלי גינון. בדיוק כשהיא מגיעה אני מיישרת את הגב, ולוקחת את המשפך שלה, כדי להשקות את הקטנטנים, הם צריכים קצת עזרה עד שיגדלו שורשים ארוכים מספיק שיגיעו למים שמטפטפים מצינורות ההשקיה.

 

ברוקולי, מקור לגאווה.

מה שמזכיר לי שאני רוצה להשיג שתילי כרובית.

 

קשה לי לעבוד בגינה.

הגב שלי מתקשה להתמודד עם ההתכופפות קדימה ואני צריכה למצוא כל מיני תנוחות כריעה וישיבה משתנות כדי שאצליח להעביר שעה של עישוב.

העשבים עכשיו עדיין קטנטנים ונמצאים באלפיהם. נראים בלתי נגמרים. 

צריך להכנס להלך רוח אחר לגמרי כדי להעביר את הזמן הלא נוח הזה בצורה נעימה. 

אני מוציאה את הטלפון מהכיס , מניחה על האדמה, שתהיה מוזיקה גם לצמחים וגם לי ומתחילה לעשב.

אני לבד בגינה, באתי מוקדם, ואני יכולה אפילו לשיר קצת.

מדהים איך מתחלפת תחושת החובה הלא נעימה בתחושה של שלווה ושקט.

אחר כך צריך רק להביט על הצמחים בשביל לחייך וללחוש להם בשקט שיגדלו יפה עד שאבוא בשבוע הבא שוב.

וצריך רק הביט בתמונות שצילמתי כדי להזכר שאיזו סופה שלא תבוא, יש את הנקודות הקטנות האלה של רוגע, איים של שקט ושפיות.

הסוף של הפנינה

זהו, נגמר. כמעט. קיבלתי את האישור להשתחרר מהעבודה הפנינה ולעבור לעבודה הקרובה לבית.

רק שמדובר בשתי זרועות לא קשורות ולא מאד מתֲקשרות של אותו ארגון, זרוע אחת משכה אותי אליה בזמן שהזרוע השניה עוד לא שחררה אותי.

כמו בסרט מצוייר אני נמתחת בין שני הגופים ומנסה להשאר בחתיכה אחת.

 

לכן אני עדיין עובדת בפנינה ולא מצליחה להשיג את האחראית שלי שם, שמתחמקת ממני כבר יומיים וחצי כדי שלא תצטרך להתמודד עם מציאת מחליף לי (מה שהיא מנסה לעשות כבר כמעט חודשיים). ומצד שני קיבלתי מכתב מהזרוע השניה שגורס שעכשיו אני עובדת שלהם והם מצפים ממני לעבוד אצלם את כל השעות של המשרה שלי. מצד שלישי בעבודה הקרובה לבית, האחראית מבינה שאני נקרעת ולכן מבקשת ממני רק לבוא לחפיפה, לפני או אחרי שעות העבודה הרגילות.

מה שגרם לזה שהשבוע עבדתי ביום ראשון ושני מצאת החמה עד לצאת הנשמה.

בנוסף גם לא ישנתי מי יודע מה, אלא אם להתעורר בשלוש-ארבע לפנות בוקר שטופת זיעה נחשב לשינה טובה ומספקת, בגלל המון מחשבות ודאגות שקשורות לשינויים האלה ולדברים נוספים בחיים. זוכרים שתמיד הכל קורה יחד? אז זהו.

 

העבודה החדשה היא משהו שלא עשיתי עד היום. כלומר לא ככה בדיוק. עשיתי חלקים מהעבודה בהקשרים שונים, אבל לא כמכלול ולא במקום שבו יש לי אחראית שיושבת ממש על הקודקוד. אני לא רגילה לזה, לא רגילה שיש מי שאומר לי מה לעשות. אני מקווה מאד שהיא תתן לי את הספייס שלי, ותסמוך על הידע, הנסיון והמקצועיות שלי. למען האמת, זה מה שמפחיד אותי, לא העבודה, שאותה אני בטוחה שאלמד מהר מאד, אלא העבודה בצוות עם אחראית צמודה. זאבה בודדה הוא שמי השני.

 

פתאום אני רואה את הצדדים החיוביים של הפנינה ולא ממש בא לי להפרד. נו יופי, טוב שאני נוסעת לשם היום, זה יזכיר לי את המיאוס שאני חשה בנסיעות הארוכות על הכביש עם כל הנהגים המטורפים מסביב ושעות השממון האינסופי.

 

 


 

מאז שכתבתי את החלק הראשון קרו כמה דברים.

ראשית, התקשרתי לאחראית שהבטיחה שתתקשר אלי ולא התקשרה, ואפילו תפסתי אותה.

היא אמרה – מה פתאום, לא קיבלת אישור לעזוב. את יכולה לעבוד שם במקביל לעבודה שלך פה.

אמרתי- זה לא מה שהבנתי מהם, הם אמרו שאני עוברת אליהם.

היא- לא הבנת נכון.

אני – אני שולחת לך את המייל שקיבלתי בנושא.

היא – אני אברר את זה ואחזור אלייך.

 

אחרי שלוש דקות.

 

אחראית מש"א של הפנינה – תשמעי, עד אתמול לא ידענו על זה כלום, את לא יכולה לעזוב, את נשארת פה, הם פשוט הגדילו לך את המשרה ואת תעבדי גם שם וגם פה.

אני – זה לא מה שהבנתי מהם ואין מצב שאעבוד בשני המקומות. הם אמרו לי שמש"א שלהם דיבר עם מש"א שלכם והנושא סגור.

היא – מה פתאום, אנחנו אמרנו להם שאנחנו לא משחררים אותך. איך את מתכוונת לעזוב אם לא שחררנו אותך?

אני – זה בדיוק מה שאני מנסה לפתור בשלושה ימים האחרונים, עד עכשיו לא הצלחתי לדבר עם אף אחד על זה.

היא – אז זהו, בנתיים את פה, עד שנמצא מחליפה וגם שם, הגדילו לך את המשרה.

אני – אני לא יכולה להיות בשני מקומות באותו זמן, את מודעת לזה נכון?

היא-

אני – אני לא יכולה ולא רוצה להתכווח איתך על מה שהם אמרו ומה שאת אמרת, הנה הטלפון של המש"א שם. דברי איתם ישירות ותניחו לי.

 

ומאז דממה.

אני לא מהמרת איך זה יגמר, כי ההימור האחרון שלי (הילארי) התברר כנפילה רצינית.

 

 

 

כבר הסתיו עכשיו

כבר ירד גשם, פעם אחת. הגשם הטרופי של תחילת העונה. יצאתי החוצה לראות, כמו כל שנה, הגשם הוא תמיד סוג של נס, ואני תמיד יוצאת לראות אותו. הוא חדש וטרי וממלא את הלב בתקווה שיהיה טוב יותר.

איכשהוא אף פעם הגשם לא מספיק כדי לשטוף את הרכב, רק מלכלך אותו יותר. לא נורא. שיתלכלך האוטו, אבל שירד עוד גשם.

 

כבר קר יותר, בעיקר בלילה.

הציפה לבדה כבר לא מספיקה, יחד עם שמיכת הקיץ היא מגרדת את השוליים את תחושת ה-נעים לי- בלילה. בשני הלילות האחרונים כבר כמעט היה לי קר.

ושוב אני מוצאת את עצמי מתלבטת אם לא הגיע הזמן לקנות שמיכת חורף חדשה. התלבטות שמתקיימת כל שנה במועד הזה. בדרך כלל אני מחליטה לחכות עד שאמצא שמיכה טובה במחיר טוב וכיוון שזה לא קורה, אני מתכרבלת בשמיכה הישנה, המוכתמת והלא מספיק חמה, עד שהחורף מסתיים ואני דוחה את ההחלטה עד שמתחיל שוב להיות קר.

מאוורר התקרה נח, לראשונה מזה חודשים ארוכים, ואני יכולה להדליק את הכרית החשמלית כדי לחמם את הגב, בלי להזיע.

והכרית החשמלית עובדת שעות נוספות, הגב כואב לי בזמן האחרון יותר מידי.

ההתקררות של מזג האויר יחד עם העובדה שחזרתי ללכת מפעילה לחצים על עמוד השדרה האומלל ובמקביל ליתרונות שיש לפעילות הגופנית, אני מתחילה לסבול מהחסרונות.

השבוע עשיתי תנועה לא טובה, מונח מעצבן, כי בסך הכל התכופפתי קדימה בכוונה להתיישב, תנועה תמימה לחלוטין, והרגשתי מתיחה מתחתית הגב התחתון, דרך הישבן לרגל ימין. לא בדיוק תחושת כאב. אלא תחושה של עצב שנמתח. כמו חבל מתוח 

עד שאפשר לפרוט עליו. 

תחושה מפחידה למדי שמרמזת על החמרה אפשרית. ואני,למודת נסיון, יודעת שכדאי לטפל כשהכאב עוד קטן ולא לחכות שיגדל להיות מפלצת.

אז אני נחה, פחות או יותר, מפחיתה הליכות, לוקחת כדורים ומחממת ומחממת ומחממת.

 

בכל זאת החלטתי אתמול ללכת, לוותר על עליות וירידות שמפעילות יותר לחץ על הגב התחתון וללכת לאט יותר.

כמובן שחלק של הויתור על העליות והירידות היה קל יותר לביצוע. החלק של ללכת לאט יותר פחות הצליח לי.

בנסיון להכריח את עצמי להאט, ניסיתי לצלם אנפה אפורה שהתרחקה ממני במעוף צמוד למים כשהתקרבתי יותר מידי לטעמה.

הצילום יצא קצת מטושטש, קצת בגללי וקצת בגלל איכות המצלמה בטלפון.

אני אוהבת אותו בכל מקרה. למרות הטשטוש ואולי בגללו.