רואים את הסוף (אולי)

יש סיכוי שבעתיד הנראה לעין אוכל להשתחרר מהעבודה הפנינה ולהמיר אותה לעבודה קרובה יותר לבית.

הסיכוי לא כל כך נובע מאהבת מרדכי, לא בגלל שרוצים בטובתי, כמו שבדיוק מישהי יוצאת לפנסיה ואין מי שיעבוד במקום שהוצע לי.

בנתיים מבקשים ממני לעבוד שם במסגרת של שעות נוספות. אני לא ממש מתלהבת מהרעיון, כי זה מאריך את הימים שלי עד ל12 שעות רצופות, וממש לא בא לי. גם הכסף של השעות הנוספות לא ממש ממתיק את הגלולה.

הסכמתי באופן חלקי, בעיקר בשביל שלא ימצאו סיבות להגיד שאני לא משתפת פעולה ולא עוזרת למערכת וימנעו ממני דברים שאבקש בהמשך. אבל לא לאורך זמן. אם ההעברה לא תצע לפועל בתוך זמן קצר, אני אחפש משהו אחר לעשות בשעות של הפנינה. אפילו אם זה אומר לוותר על חלק משעות התקן הקבועות שלי. יש לי אופציה להדריך הדרכה לא אקדמאית במכללה בדיוק בזמן שיתפנה לי אם אוותר על הפנינה. לא כל כך בא לי לעבוד במכללה ולא בא לי לוותר על השעות על כל ההטבות והתנאים המאד מסודרים בארגון, אבל גם בריאות הנפש שלי שווה משהו, אז אשקול אם תוך חודש לא יתקדמו דברים.

 

העבודה הפנינה היתה טובה לזמנה, אבל עכשיו כבר יצאה לי מהאף לגמרי.

גם הנסיעות האינסופיות שמאריכות את הימים שלי ומתישות אותי, גם תחושת הניתוק וחוסר הקשר עם העולם שאני חווה במקום ההוא וגם הבטלה המתישה. לא לעשות כלום נראה על פניו ככייף אדיר, להתבטל ולהרוויח כסף על כך, אבל זה ממש לא ככה. זה משעמם ומעיק ונותן תחושה של 'בשביל מה להטריח את עצמי לבוא לעבוד, אם אני לא עושה כלום?' לא במיוחד תורם להערכה העצמית.

בתקופת הלימודים זה עוד היה סביר, ניצלתי חלק מהזמן לעבודות ולנמנום במהלך נסיון ללמוד למבחנים, אבל משזה נגמר, נגמרה לי הסבלנות למקום הזה.

כולי תקווה שבמהרה אחליף את מקום העבודה, למרות שאני לא תולה תקוות גדולות במקום החדש. אני מניחה שזה יהיה שעמום מסוג אחר, אבל לפחות זה יהיה שעמום חדש ולא אהיה כל כך לבד שם.

 

אני עדיין מחכה לציון האחרון בפרוייקט הסיום של התואר. היינו אמורים לקבל ציונים כבר בשבוע שעבר, שישים יום אחרי הגשת העבודה. אבל הנה חלפו שישים ושניים ימים ועדיין אין ציונים.

התחזית של המזכירות האומללות שסופגות את הטלפונים הכועסים שלנו, היא אולי מחר, אולי מחרתיים.

אז אולי מחר ואולי מחרתיים ואולי אחר כך, אדע שסיימתי את הלימודים סוף סוף.

כשאדע, אפנה את ערימות הניירות שמונחות לי לייד המיטה ואני לא זורקת, יותר מתוך אמונה תפלה מאשר מכל סיבה אחרת וגם אקבע תור למקעקעת החביבה עלי. אני כבר יודעת מה אני רוצה ואיפה.

 

כמעט רואים כבר את הסוף.