אני יודעת

אני יודעת שהוא רוצה לפגוש אותי ואני גם יודעת שאם אני לא אתקשר לתאם, זה יקרה, אבל הרבה יותר מאוחר ממה שמתאים לי.

אז אני מתקשרת לתאם איתו שבוע מראש.

ואני יודעת שזה יתן לו זמן לארגן את הדברים בראש ובחיים, וכך הוא יפנה לי זמן.

 

הוא בטח יגיד לעצמו שאין לו כוח, הוא לא עושה ספונג'ה בשבילי, ואז בלילה או לפנות בוקר יקום וישטוף, כי הוא יודע שאני אוהבת ללכת יחפה ולא אוהבת שהרצפה מלוכלכת. למרות שאני לא אומרת כלום אף פעם. כמעט.

 

כשאגיע אליו אראה את הרצפה המבריקה ואדע שהוא השתדל ולכן לא אומר מילה על הלכלוך שבפינות, על זה שמאחורי הדלתות, בעיקר בשירותים, שבהם הלכלוך נערם בתלתלי אבק דחוסים בקוים ישרים, הקוים שעד אליהם מגיע הסמרטוט.

(הי גמל, אמא שלך לא לימדה אותך שכששוטפים חדר צריך לסגור את הדלת ולנקות גם מאחוריה?)

 

זה גורם לי לחייך בכל פעם שאני נכנסת לשירותים אצלו.

מי שחי לבד ולא סוגר אף פעם את דלת השירותים, פשוט לא יודע איפה הלכלוך מסתתר.

 

הוא גם לא מרגיש את הפירורים הקטנטנים שמצטברים על הרצפה ושדורשים עבודת מטאטא רצינית, אחרת הם פשוט נסחבים מפה לשם עם ניגוב הסמרטוט ומשנים מיקום, אבל לא עוזבים לגמרי.

 

המטבח שלו דווקא נקי, על השיש שלו עומד בקבוק תרסיס אקונומיקה שהוא מקפיד לרסס אחרי כל שטיפת כלים.

כמובן שזה מלמד אותי שהכלים לא נשטפים כל יום, כי אחרת לא היה צורך בתרסיס יותר מפעם בשבוע. אולי הוא מנקה את המטבח בעיקר כשאני באה, לא חשוב, הוא עושה עבודה טובה.

 

אם ישאר לו כוח הוא יחליף מצעים במיטה, יציע אותה במצעים שקניתי לו פעם, כמובן שלא בסט המלא. הוא לא שמר על סטים שלמים. אבל הסדין והציפה יהיו מהסט היוקרתי, כי הוא יודע שאני אוהבת מצעי כותנה רכים ונעימים.

אם לא יהיה לו כוח, הוא יכין את המצעים ויבקש ממני לעזור לו להחליף.

את המיטה המטופשת שלו הוא לא יחליף, וגם את את המזרון. אבל זה בסדר, אני לא ישנה שם, ולדרך שבה אנחנו מעבירים את הזמן, המצעים הם המשמעותיים ביותר. הם נעימים מאד.

 

והכי חשוב, אני יודעת שהוא משתדל בשבילי וזה מתוק מאד מצידו.