רגע בים

אנחנו יושבים על החול, נשענים על קיר אבנים, צופים בים ובאנשים שהולכים וחוזרים.

הוא מסביר לי משהו, אני לא כל כך מקשיבה למילים, רק לקול.

הנושא הוא נושא שחשוב לו מאד והוא כל כך אוהב ללמד ולהסביר. להרצות.

אני לעומת זאת אוהבת להקשיב לקול שלו.

אני רק מקווה שלא ישאל אותי איזו שאלת הבנה, במקרים האלה אני תמיד נבהלת פתאום כמו בבוחן פתע בכיתה שאין לי מושג מה למדנו.

 

בשמיים עובר הליקופטר קטן וצבעוני, בכחול כהה וצהוב.

הוא נראה כמו צעצוע ילדים מבריק.

מתחשק לי לשבת בתוכו ולחוש את תחושת הניתוק מהקרקע והפחד הזה בתחתית הבטן כשמסתכלים למטה והכל כל כך קטן.

פתאום אני נזכרת בטיסה ההיא בשמי לוס אנג'לס כשהטייס, הישראלי לשעבר, נתן לי את ההגאים וביחד המראנו.

אני זוכרת את התחושות כאילו אני שם באותו הרגע.

את העיר הגדולה, עם הבתים הקטנטנים, המצופה בערפיח, את תחושת חוסר ההתמצאות בשמיים הריקיים, את חוסר האמון שקופסת הפח הדקיק הזו מצליחה להחזיק אותנו בשמיים, עפים.

ואת השמחה של התעופה, הקרובה יותר לתחושת התעופה שיש לי לפעמים בחלומות, מכל תחושה שנתן לי מטוס אחר לפניו.

 

אני מספרת לגמל ומספרת לו על הטרקטורונים המעופפים שראיתי בבוקר בדרך אליו, ממריאים מאיזה שדה קצור.

הוא חושב שתחושת התעופה תהיה אמיתית יותר בטרקטורון כזה ושזה משהו שאפשר לנסות.

או מסוק, כמו זה שחולף על פנינו בצבעי כחול וצהוב מבריקים.

אולי ליום ההולדת הבא שלך, הוא אומר.

 

הצל שאנחנו יושבים בו קריר, ורוח הים נעימה.

הוא מבקש שאנשק אותו ואני שואלת אם לא מפריעים לו האנשים.

איזה אנשים, הוא שואל.

 

אם רק היה אפשר לשמור בקופסא אטומה, את הרגע הזה.

עם הצל הקריר, הרוח הנעימה, הקול שלו, המחשבות והשיחה.

והצבע הטורקיזי הבלתי ניתן לתיאור של הים.