רואים את הסוף (אולי)

יש סיכוי שבעתיד הנראה לעין אוכל להשתחרר מהעבודה הפנינה ולהמיר אותה לעבודה קרובה יותר לבית.

הסיכוי לא כל כך נובע מאהבת מרדכי, לא בגלל שרוצים בטובתי, כמו שבדיוק מישהי יוצאת לפנסיה ואין מי שיעבוד במקום שהוצע לי.

בנתיים מבקשים ממני לעבוד שם במסגרת של שעות נוספות. אני לא ממש מתלהבת מהרעיון, כי זה מאריך את הימים שלי עד ל12 שעות רצופות, וממש לא בא לי. גם הכסף של השעות הנוספות לא ממש ממתיק את הגלולה.

הסכמתי באופן חלקי, בעיקר בשביל שלא ימצאו סיבות להגיד שאני לא משתפת פעולה ולא עוזרת למערכת וימנעו ממני דברים שאבקש בהמשך. אבל לא לאורך זמן. אם ההעברה לא תצע לפועל בתוך זמן קצר, אני אחפש משהו אחר לעשות בשעות של הפנינה. אפילו אם זה אומר לוותר על חלק משעות התקן הקבועות שלי. יש לי אופציה להדריך הדרכה לא אקדמאית במכללה בדיוק בזמן שיתפנה לי אם אוותר על הפנינה. לא כל כך בא לי לעבוד במכללה ולא בא לי לוותר על השעות על כל ההטבות והתנאים המאד מסודרים בארגון, אבל גם בריאות הנפש שלי שווה משהו, אז אשקול אם תוך חודש לא יתקדמו דברים.

 

העבודה הפנינה היתה טובה לזמנה, אבל עכשיו כבר יצאה לי מהאף לגמרי.

גם הנסיעות האינסופיות שמאריכות את הימים שלי ומתישות אותי, גם תחושת הניתוק וחוסר הקשר עם העולם שאני חווה במקום ההוא וגם הבטלה המתישה. לא לעשות כלום נראה על פניו ככייף אדיר, להתבטל ולהרוויח כסף על כך, אבל זה ממש לא ככה. זה משעמם ומעיק ונותן תחושה של 'בשביל מה להטריח את עצמי לבוא לעבוד, אם אני לא עושה כלום?' לא במיוחד תורם להערכה העצמית.

בתקופת הלימודים זה עוד היה סביר, ניצלתי חלק מהזמן לעבודות ולנמנום במהלך נסיון ללמוד למבחנים, אבל משזה נגמר, נגמרה לי הסבלנות למקום הזה.

כולי תקווה שבמהרה אחליף את מקום העבודה, למרות שאני לא תולה תקוות גדולות במקום החדש. אני מניחה שזה יהיה שעמום מסוג אחר, אבל לפחות זה יהיה שעמום חדש ולא אהיה כל כך לבד שם.

 

אני עדיין מחכה לציון האחרון בפרוייקט הסיום של התואר. היינו אמורים לקבל ציונים כבר בשבוע שעבר, שישים יום אחרי הגשת העבודה. אבל הנה חלפו שישים ושניים ימים ועדיין אין ציונים.

התחזית של המזכירות האומללות שסופגות את הטלפונים הכועסים שלנו, היא אולי מחר, אולי מחרתיים.

אז אולי מחר ואולי מחרתיים ואולי אחר כך, אדע שסיימתי את הלימודים סוף סוף.

כשאדע, אפנה את ערימות הניירות שמונחות לי לייד המיטה ואני לא זורקת, יותר מתוך אמונה תפלה מאשר מכל סיבה אחרת וגם אקבע תור למקעקעת החביבה עלי. אני כבר יודעת מה אני רוצה ואיפה.

 

כמעט רואים כבר את הסוף.

 

 

אני יודעת

אני יודעת שהוא רוצה לפגוש אותי ואני גם יודעת שאם אני לא אתקשר לתאם, זה יקרה, אבל הרבה יותר מאוחר ממה שמתאים לי.

אז אני מתקשרת לתאם איתו שבוע מראש.

ואני יודעת שזה יתן לו זמן לארגן את הדברים בראש ובחיים, וכך הוא יפנה לי זמן.

 

הוא בטח יגיד לעצמו שאין לו כוח, הוא לא עושה ספונג'ה בשבילי, ואז בלילה או לפנות בוקר יקום וישטוף, כי הוא יודע שאני אוהבת ללכת יחפה ולא אוהבת שהרצפה מלוכלכת. למרות שאני לא אומרת כלום אף פעם. כמעט.

 

כשאגיע אליו אראה את הרצפה המבריקה ואדע שהוא השתדל ולכן לא אומר מילה על הלכלוך שבפינות, על זה שמאחורי הדלתות, בעיקר בשירותים, שבהם הלכלוך נערם בתלתלי אבק דחוסים בקוים ישרים, הקוים שעד אליהם מגיע הסמרטוט.

(הי גמל, אמא שלך לא לימדה אותך שכששוטפים חדר צריך לסגור את הדלת ולנקות גם מאחוריה?)

 

זה גורם לי לחייך בכל פעם שאני נכנסת לשירותים אצלו.

מי שחי לבד ולא סוגר אף פעם את דלת השירותים, פשוט לא יודע איפה הלכלוך מסתתר.

 

הוא גם לא מרגיש את הפירורים הקטנטנים שמצטברים על הרצפה ושדורשים עבודת מטאטא רצינית, אחרת הם פשוט נסחבים מפה לשם עם ניגוב הסמרטוט ומשנים מיקום, אבל לא עוזבים לגמרי.

 

המטבח שלו דווקא נקי, על השיש שלו עומד בקבוק תרסיס אקונומיקה שהוא מקפיד לרסס אחרי כל שטיפת כלים.

כמובן שזה מלמד אותי שהכלים לא נשטפים כל יום, כי אחרת לא היה צורך בתרסיס יותר מפעם בשבוע. אולי הוא מנקה את המטבח בעיקר כשאני באה, לא חשוב, הוא עושה עבודה טובה.

 

אם ישאר לו כוח הוא יחליף מצעים במיטה, יציע אותה במצעים שקניתי לו פעם, כמובן שלא בסט המלא. הוא לא שמר על סטים שלמים. אבל הסדין והציפה יהיו מהסט היוקרתי, כי הוא יודע שאני אוהבת מצעי כותנה רכים ונעימים.

אם לא יהיה לו כוח, הוא יכין את המצעים ויבקש ממני לעזור לו להחליף.

את המיטה המטופשת שלו הוא לא יחליף, וגם את את המזרון. אבל זה בסדר, אני לא ישנה שם, ולדרך שבה אנחנו מעבירים את הזמן, המצעים הם המשמעותיים ביותר. הם נעימים מאד.

 

והכי חשוב, אני יודעת שהוא משתדל בשבילי וזה מתוק מאד מצידו.

עוד פעם טלפון חדש.

אחרי שהתלבטתי קשות, ביקשתי וקיבלתי עצות מצויינות והחלטתי לקנות טלפון mi4c Xioami אבל זה לא היה זה, ואחרי שחלפו כשלושה חודשים עם הטלפון, הגיעו מים עד נפש.

טלפון חמוד,גודל מצויין, מחיר טוב מאד, סוללה מעולה, הכל טוב ויפה, רק שהוא לא עובד חלק ונוח עם האפליקציות הפופלאריות. הכל קצת תקוע, איטי וקשה. כמו ללכת מתחת למים ולהתאמץ עם כל צעד.

הוואטסאפים לא הגיעו בזמן. התעכבו בין דקות לשעות ולפעמים גיליתי שקיבלתי הודעות רק כאשר נכנסתי במקרה לכתוב בעצמי משהו למישהו.

אותו דבר הודעות המייל של גי'מייל.

העברת הנתונים והקליטה נעו בין בסדר גמור לעל הפנים בלי שהצלחתי להבין למה. בנוכחות וויי פיי הכל היה טוב, בהעדרו, לפעמים לא היתה בעיה ולפעמים ראיתי את האתר ללא התמונות וללא סרטונים. או ללא בכלל. פשוט לא.

הטלפון סרב להעביר את הוראות הדרך של הוויז לרמקול הטלפון כשהוא היה מחובר לטעינה באוטו. מה שהביך אותי כשיצאתי מהאוטו עם הטלפון בלי שכיביתי את הוויז ואז התחלתי לשמוע הוראות בוקעות מהכיס האחורי או התיק.

הטלפון היה נדלק מעצמו ומחייג מהכיס האחורי שלי לאנשים שממש לא רציתי לדבר איתם. ניהלתי עשרות שיחות התנצלות עם אנשים שמראש לא רציתי להחליף אים מילה. כמובן שזה קרה כשהייתי יוצאת להליכות ושיחות ההתנצלות היו מתנשפות ומתנשמות הרבה יותר ממה שדורש הנימוס בין אנשים שאינם קרובים במיוחד זה לזה.

פעם אחת כיביתי את השעון המעורר המובנה והפעלתי אותו שוב כעבור יומיים. השעון המעורר לא פעל למרות שעל פניו היה נראה שהוא מכוון ועובד. נאלצתי להוריד אפיליקצית שעון מעורר אחרת, שאחרי שהעירה אותי פעם אחת, חזר השעון המעורר המובנה לפעול.

ועוד המון בעיות קטנות ומעצבנות של חוסר זרימה של אפליקציות. זה לא שהן לא עבדו, אבל הכל היה מאומץ ודרש השקעה ומחשבה יתרה, בדיקה חוזרת וחוסר אמון בסיסי בטוב ליבו ונכונותו של הטלפון לספק את השירותים שלשמם נקנה.

 

המהנדס חיפש לי פתרונות באתרים של גיקים. העביר לי הוראות מהוראות שונות ששיפרו מעט חלק מהבעיות אבל לא פתרו אותן לגמרי.

בסופו של דבר אמר שאביא אליו את הטלפון ונעשה לו השתלת אישיות. אני מניחה שהתכוון לצריבת רום או משהו שאנשים שאוהבים להתעסק עם הטלפון יודעים לעשות.

וזה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא רוצה להתעסק עם הטלפון, אני רוצה להשתמש בו ולסמוך עליו שיעבוד, לדעת שאני מקבלת הודעות ומיילים בזמן, מדברת רק עם מי שאני רוצה ולא עם מי שהטלפון החליט, וגם מתעוררת לעבודה. בזמן.

אני רוצה טלפון שישרת אותי ולא אני אותו.

 

למורת רוחו של המהנדס לא הייתי מוכנה לתת לטלפון הזדמנות נוספת. ביקשתי ממנו שישאל בין חבריו אם מישהו רוצה לקנות את הטלפון והחלטתי שאני הולכת על קניית סמסונג גלקסי S6 שהתלבטתי לגביו כבר אז.

כיון שכבר הוצאתי כסף על השיעור שלימד אותי הXioami לא התחשק לי להוציא כל כך הרבה שוב. מישהו אמר לי את המילים, מחיר באילת, ואני נזכרתי פתאום שהגמל נוסע לשם לצלול.

 

לכן ביקשתי, והוא נרתם למשימה מייד. ובערב החג, עבר במיוחד בחנות שאליו כיוונתי אותו וקנה לי את הטלפון שרציתי.

למחרת בבוקר , בחג עצמו בבוקר, הגיע אלי בשביל להביא לי את הטלפון, שלא אחכה יותר.כזה הוא הגמל.

אתמול כבר השגתי לי את הננו סים הנדרש והפעלתי את הטלפון.

ופתאום הכל זורם והולך יפה וקל ונעים. כבר שכחתי כמה נחמד שהטלפון עובד כמו שצריך ועושה מה שרוצים ממנו בלי אקטינג אאוט של דרמה קווין.

רק נראה לי שהסוללה נגמרת מהר מאד, אני מקווה שאחרי פריקה וטעינה היא תתאפס על עצמה, אחרת אני אהיה עצובה מאד. 

או שסתם התרגלתי למותרות של הסוללה הבאמת מצויינת של הXioami .

מתי אני יודעת

שאני חשובה לו?

כשטוב לו והוא רוצה שאהיה שם איתו ואחלוק איתו את התחושה.

וכיוון שאני לא, אז הוא מתקשר ומספר לי ומתרגש.

 

עכשיו הוא בספארי צלילות, אבל יותר מהצלילות הוא מספר לי על הרחוב והאנשים, על האוכל המקומי והקפה. על החדר במלון, על השותפים לספארי ועל טיול הג'יפים הצפוי. דרך הקול שלו אני כמעט רואה את מה שראה וכמעט מרגישה.

אני חווה את השמחה שלו במלואה ואת התחושה של הרצון שאהיה שם איתו. שאהנה כמוהו.

זה משמח אותי שכשהוא רוצה שאהיה איתו. שאני זו שהוא רוצה לחלוק איתה את ההנאה או להשלים את ההנאה שלו.

 

אני מכירה את זה, זה קורה גם לי שטוב לי ואני רוצה שהוא יראה את מה שאני רואה וירגיש את מה שאני מרגישה.

כאילו יש עוד שבריר קטן של חתיכת פאזל, שאם תונח במקום האושר יהיה מושלם.

 

אז מה עשיתי ביום כיפור?

לא הרבה.

אני אוהבת את השקט של יום כיפור, הוא מזכיר לי את השקט של סיני.(כמובן שכשהייתי בסיני אמרתי שאני אוהבת את השקט ושהוא מזכיר לי שקט של יום כיפור). ואני אוהבת את השקט מהטלויזיה והחדשות. אני לא בודקת בערוצים זרים מה קורה בעולם, אני בטוחה שאם יקרה משהו ממש משמעותי, אני אדע על זה כך או אחרת. חשבתי שיהיה לי זמן לקרוא ספרים לרוב. לכל הפחות תכננתי לקרוא את המשחק של אנדר, שמצאתי בחנות יד שניה ושמחתי לחזור אליו. אפילו הנחתי אותו על שידת הלילה שליד המיטה. ספויילר, לא הגעתי אליו.

 

מה שכן, עשיתי היכרות עם Popcorn time רגע לפני יום כיפור והבנתי שלא יחסרו לי סרטים. ואכן , בערב יום כיפור ראיתי את The green mile, כי אם כבר לענות נפשות, אז סרט שיגרום לי לבכות. לא זכרתי כמה הסרט ארוך והלכתי לישון רק אחרי חצות , דומעת למהדרין.

ביום כיפור עצמו ראיתי חלק מ Me before you , אבל לקראת הסוף זה נעשה דביק, בדיוק כמו בספר, אז הפסקתי, למרות שפספסתי הזדמנות לסחוט עוד כמה דמעות. בהמשך ראיתי את Iron man 2  וסוף סוף הבנתי מי אלה כל הדמויות הנוספות שנדחפו לסרט באדיבות מארוול. יש לי עוד חומר להשלים בתחום. הבעיה העיקרית באתר היא שברוב הסרטים התרגום לא מסונכרן, ולכן נאלצתי לראות ללא תרגום ולהשקיע קשב מרוכז. טוב, חייבים לסבול קצת , לא?

 

אחר הצהריים החלטתי שאי אפשר לראות סרטים ולאכול כל היום, ושהגיע הזמן לצאת לענות קצת את הנפש ולהקריב אשה, ככתוב בתנ"ך (ויקרא כ"ג , פסוק כ"ז) ולכן יצאתי להליכה, אבל לא סתם בשביל הכייף. בחרתי במסלול הכי מאתגר שלי, עם העליה הכי תלולה והכי ארוכה, כדי שבאמת יהיה לי קשה.

ואכן הגעתי לסופה בלי אויר, דאובת שרירים, מזיעה ואדומת פנים. אם זה לא סבל וזו לא הקרבה, אז מה כן?

 

אחרי צאת הצום ואחרי שאכל, הגמל התקשר אלי להגיד שוב שנה טובה ולהזכיר לי שבסוף השבוע הוא נוסע לכמה ימים ושנדבר מחר לפני שהוא נוסע. נראה לי שהצום עשה לו טוב, כי כשאמרתי לו שעיניתי את נפשי למרות שלא צמתי, הוא אמר- אני בטוח שגם את נפשם של כל אלה שסביבך.

מה, שאלתי אותו, לא חבל לקלקל את כל הצום שבדיוק סיימת ולהכתים את הדף הנקי שפתחת?

 

זהו, אפשר להתחיל לתכנן את המנוחה המוחלטת של סוכות.

כמה שאני אוהבת את חודש החגים.

 

 

 

 

סיכום ביניים בסיום הלימודים

רק עכשיו אני מתחילה להרגיש עד כמה הלימודים שיבשו את השגרה שלי ועד כמה התגעגעתי אליה.

בסך הכל למדתי שנה ושלושה, כמעט ארבעה חודשים, במקום שנתיים. למדתי רצוף, בלי חופשת קיץ ובלי חופשות סמסטר של יותר משבועיים. 

בזמו הזה גם העברתי שעות עבודה מימי הלימודים לימים אחרים שבהם לא למדתי על מנת להפחית מעט את הפגיעה הכלכלית של אבדן ימי עבודה. בסופי שבוע, חגים ושבתות ישבתי ללמוד, לקדם עבודות ולהתכונן למבחנים וכך קרה שלא נשאר לי זמן פנוי.

בשני הסמסטרים הראשונים למדתי יום וחצי, וכשאני אומרת יום אני מתכוונת לכאחת עשרה שעות, אמיתות ומלאות, לא לשעות אקדמאיות. בשני הסימסטרים האחרונים נחסך מאיתנו החצי יום הנוסף, אבל בתמורה היום הארוך התארך בעוד כשעה.

 

מבחינה כלכלית הפסדתי המון כסף, כשלושים אלף שקלים של שכר לימוד, לא כולל נסיעות, אוכל, שתיה ושאר הוצאות אינספיות על חומרי לימוד, אישור חניה ואבדן ימי עבודה.

חשבון החסכון שלי הצטמק בצורה קיצונית, אחרי שהתרגל להשמין באיטיות לאורך השנים. סכום החסכון החודשי אמנם המשיך להכנס אליו מידי חודש, אבל ההוצאות היו גדולות ממנו. כבר כמעט שכחתי איך זה מרגיש לבדוק את חשבון החסכון ולראות שיש ממנו פחות,ולא יותר. אני לא מתה על צביטת הבהלה הקבועה של הגילוי הזה.

חישוב פשוט של הערכת התוספת למשכורת שיתן לי התואר, מלמד אותי שזה עניין של כמעט 13 שנים עד שאחזיר את שכר הלימוד, לא כולל שאר ההוצאות. עוד חישוב פשוט מראה שזה יקרה לפני שאצא לפנסיה, ממש רגע לפני, אם לא יעלו שוב את גיל הפרישה.

 

מה הרווחתי?

תואר שני שאני לא בטוחה במה יועיל לי מקצועית, אבל זה בסדר, כי ממילא לא בניתי על זה. לא בגלל זה הלכתי ללמוד. 

תוספת קטנטנה למשכורת. כאמור לא ממש משתלם כלכלית וכנראה לא יחזיר את כל עלות הלימודים לעולם.

הכרות עם אנשים ויצירת קשרים מקצועיים חדשים, זה כבר הועיל לי. כשהייתי במקום מסויים ופגישה מקרית עם מישהו מהשנה שאחרי, שעובד במקום, זיהה אותי וקיצר בשבילי הליכים.

יציאה מהשגרה והרחבת אופקים. כן, זה בהחלט קרה וזה גם שווה יותר מכסף. כנראה. אחרת למה אני חוזרת ללמוד כל פעם מחדש?

 

הלימודים הסתיימו בתחילת יולי.

לקח לי זמן עד שהתחלתי להרגיש שנחתי מספיק וצפיתי במספיק סדרות מטמטמות מוח שלא דורשות חשיבה ושהגיע הזמן לחזור לעצמי. לא לחצתי על עצמי, נתתי לדברים לקרות מעצמם.

לפני קצת יותר מחודש חזרתי להליכות. התחלתי לאט ועדיין לא חזרתי לכושר טוב. אני הולכת מסלול שבעבר לקח לי ארבעים וחמש דקות, בחמישים וחמש דקות. השרירים כואבים לי אחרי ההליכה ואני מרגישה עייפה ומותשת.

אבל אני מרגישה שיש שיפור. אני פחות עייפה ממקודם, השרירים כואבים לזמן קצר יותר ואני מצליחה לעשות מסלולים מאתגרים יותר, עם עליות ממושכות שדורשות סיבולת.

 

ונרשמתי לגינה הקהילתית.

אחרי שניסיתי לעבוד בה בסימסטר הראשון של הלימודים וגיליתי שאני לא פנויה, בכלל לא נרשמתי בשנה שעברה. היה לי עצוב לעבור לייד הגינה ולדעת שאין לי חלקה בה. וקינאתי באלה שחזרו עמוסי יבול מהגינה שלהם המוצלחת.

מאחר וקצת איבדתי אמון בעצמי ביקשתי השנה ערוגה קטנה, חצי מהערוגות הקודמות שהיו לי. ליתר בטחון. לא מתחשק לי להתקל בתחושת הכשלון הקודמת. 

 

אני עדיין ממתינה לציון של פרוייקט הגמר בלימודים. אחריו אני מתכננת לעשות קעקוע. אני כבר יודעת בערך מה אני רוצה ואיפה אני רוצה.

אולי אכתוב את זה למנחת הפרוייקט, אני בטוחה שזה ידרבן אותה לתת את הציונים, מה לא?

רגע בים

אנחנו יושבים על החול, נשענים על קיר אבנים, צופים בים ובאנשים שהולכים וחוזרים.

הוא מסביר לי משהו, אני לא כל כך מקשיבה למילים, רק לקול.

הנושא הוא נושא שחשוב לו מאד והוא כל כך אוהב ללמד ולהסביר. להרצות.

אני לעומת זאת אוהבת להקשיב לקול שלו.

אני רק מקווה שלא ישאל אותי איזו שאלת הבנה, במקרים האלה אני תמיד נבהלת פתאום כמו בבוחן פתע בכיתה שאין לי מושג מה למדנו.

 

בשמיים עובר הליקופטר קטן וצבעוני, בכחול כהה וצהוב.

הוא נראה כמו צעצוע ילדים מבריק.

מתחשק לי לשבת בתוכו ולחוש את תחושת הניתוק מהקרקע והפחד הזה בתחתית הבטן כשמסתכלים למטה והכל כל כך קטן.

פתאום אני נזכרת בטיסה ההיא בשמי לוס אנג'לס כשהטייס, הישראלי לשעבר, נתן לי את ההגאים וביחד המראנו.

אני זוכרת את התחושות כאילו אני שם באותו הרגע.

את העיר הגדולה, עם הבתים הקטנטנים, המצופה בערפיח, את תחושת חוסר ההתמצאות בשמיים הריקיים, את חוסר האמון שקופסת הפח הדקיק הזו מצליחה להחזיק אותנו בשמיים, עפים.

ואת השמחה של התעופה, הקרובה יותר לתחושת התעופה שיש לי לפעמים בחלומות, מכל תחושה שנתן לי מטוס אחר לפניו.

 

אני מספרת לגמל ומספרת לו על הטרקטורונים המעופפים שראיתי בבוקר בדרך אליו, ממריאים מאיזה שדה קצור.

הוא חושב שתחושת התעופה תהיה אמיתית יותר בטרקטורון כזה ושזה משהו שאפשר לנסות.

או מסוק, כמו זה שחולף על פנינו בצבעי כחול וצהוב מבריקים.

אולי ליום ההולדת הבא שלך, הוא אומר.

 

הצל שאנחנו יושבים בו קריר, ורוח הים נעימה.

הוא מבקש שאנשק אותו ואני שואלת אם לא מפריעים לו האנשים.

איזה אנשים, הוא שואל.

 

אם רק היה אפשר לשמור בקופסא אטומה, את הרגע הזה.

עם הצל הקריר, הרוח הנעימה, הקול שלו, המחשבות והשיחה.

והצבע הטורקיזי הבלתי ניתן לתיאור של הים.