הטלפון מצלצל בתחילת יום העבודה והמספר של אחותי מופיע עליו.

טלפון מאחותי לא מבשר טובות. כשהיא מתקשרת אלי זה לא בשביל לקשקש סתם כך, אלא בשביל לדווח על בעיות.

ואכן גם הפעם היא לא מאכזבת ומספרת לי שאבא בבית חולים.

הפעם בגלל שההמוגלובין שלו היה כל כך נמוך שהחליטו לאשפז אותו. שוב הם נסעו דווקא לרמב"ם ושוב הם תקועים מאתמול בערב במיון. היא רוצה לדעת מה דעתי, אם כדאי להשתחרר ולעשות את הבירור מהבית או להתאשפז ולעשות בדיקות תוך כדי אישפוז כמו שהמליצה הרופאה במיון.

עיקר הקושי היה בהמתנה האין סופית במיון. אמרתי שלדעתי הוא צריך להשאר מאושפז ושאלתי מתי היא רוצה שאבוא.

 

בהתחלה היא אמרה שלא צריך, מן רפלקס שכזה. אחר כך שיקללה את המצב והבינה שאמא שלה, אשתו, בילתה לילה בלי שינה במיון איתו, ושהיא עצמה, גם בעיצומו של חודש שמיני להריון וגם צריכה לקחת את הילדים מהמסגרות החינוכיות בצהריים ושנוצר איזה חור של כמה שעות שבהן הוא יהיה לבד. אי אפשר להשאיר אותו לבד, בטח לא במיון. לכן נמלכה בדעתה ואמרה לי שתשמח אם אבוא להחליף אותה.

 

יצאתי מהעבודה שעה קודם ונסעתי ישירות לחיפה.

ביציאה מהאוטו אפפה אותי הלחות החיפאית בענן דביק ודוחה. כיוון שהחניתי את האוטו בחניה רחוקה על מנת שלא לשלם הון על החניה המפונפנת של בית החולים, נאלצתי ללכת ברגל בשמש הקופחת של הצהריים ולהגיע לבית החולים מזיעה, דביקה ומרת נפש.

 

למרבה ההפתעה , עד שהגעתי לבית החולים כבר קלטו אותו במחלקה הפנימית ואפילו העבירו אותו מהמסדרון לחדר הסמוך לתחנת האחיות.

והוא שכב לו בדד על המיטה ובהה בחלל.

הוא שמח שבאתי, תמיד נדמה לי שהוא עונד את אותות האהבה והערכה של הסביבה על החזה ומתהדר בהם. מחזק את עצמו בהוכחות החותכות לאהבה של אחרים כלפיו.

הלכתי לקנות לנו קפה בקניון של בית החולים וחזרתי גם עם עוגיות בשבילו, כי הארונית שלו היתה כל כך ריקה. קצת דיברנו, דיבורים סתמיים, עד כמה שהוא מצליח לנהל שיחה, וקצת הוא נימנם ואני קראתי ספר. אשתו באה אחרי שעתיים , אבל נראתה כל כך עייפה ששלחתי אותה הביתה בהבטחה שאשאר איתו עד אחרי ארוחת הערב.