עכשיו נזכרתי

למה אני מוותרת תמיד ומוכנה להשאר במשהו שהוא לא תמיד נפלא ונהדר.

כי אני לא רוצה להרגיש ככה.

כמו שאני מרגישה עכשיו.

 

זה מרגיש כל כך נורא, שאין לי אויר, שלא בא לי לקום מהמיטה. אין לי כוח לכלום.

כל השבת שכבתי במיטה וראיתי מרתון של מדיום. ראיתי את רוב העונה השניה וקצת מהעונה השלישית. כל פרק 3/4 שעה ואני ראיתי 13 פרקים. תעשו את החישוב.

היום קמתי כי צריך לעבוד , אבל לא בא לי.

העבודה היא הסחת דעת וזה לא רע. זה אפילו טוב. אני מצליחה לא לחשוב על האומללות שלי למשך זמן ארוך. מדחיקה.

השאלה אם לא עדיף לשקוע בדיכאון עד מעל האף, להרגיש אותו ולתת לו לעבור (עניין של חודש חודשיים גג, שבהם אני מרגישה הכי נורא שאפשר, מנוטרלת ורוצה למות) או לעשות מה שצריך ונדרש כדי לא להרגיש נורא. לשלם את המחיר במנות קטנות יותר של איכס וללא בבת אחת.

 

אני לא יודעת איך יגדירו את זה פסיכאטרים, אבל ההרגשה היתה איומה.

פסק זמן

מסתבר שהבחירה של הגמל לעשות משהו אחר ולא לפגוש אותי לפני שבוע, מכאיבה לי יותר ממה שאני מוכנה להודות, אפילו בפני עצמי.

במשך השבוע זה פחות מציק לי כי אני עסוקה, וממילא במסגרת היחסים שלנו זה לא מקום שהוא תופס. אבל לקראת סוף השבוע זה חוזר אלי.

מעורר מחשבות, עצב וכעס.

 

מה אני רוצה?

מישהו אחר? לא מצליחה לדמיין אותי עם מישהו אחר.

להתחיל הכל מהתחלה? מחשבה מבהילה.

מערכת יחסים שונה? כן בטח, אבל שונה באיזה אופן? הרי אני לא משוכנעת שאני מסוגלת לרצות להיות עם מישהו יותר מכמה שעות בשבוע. אולי, אולי טיפה יותר אולי אפילו זה לא.

לצאת לשוק הבשר ולהתחיל לחפש? אני מעדיפה למות.

 

אני לא מצליחה לדעת מה אני רוצה. חוץ מזה שאני לא רוצה לראות אותו עכשיו. אולי אחרי שאתרחק קצת הדברים יצטללו ואצליח לראות טוב יותר.

או שסביר יותר להניח שבסופו של דבר הוא יצור קשר ומתישהו נדבר , ואני אחליט שהחיים קצרים מכדי לבזבז אותם על כעסים ומצוקות ונחזור לדפוס הרגיל שעובד לא רע רוב הזמן.

ראיון עבודה

טוב אז נסעתי לשם.

הדרך יפה ואני מודדת זמן. 40 דקות בכביש מתפתל עם נתיב אחד ובלי שוליים.

אם נתקעתי מאחורי משאית, הלך עלי, אין אפשרות לעקוף רוב הדרך.

מצד השני, הנוף יפה. מאד יפה.

הגעתי למקום, שוטטתי עד שמצאתי. האנשים נחמדים, אדיבים ומסבירים יפה.

נכנסתי למקום שבו היה אמור להערך הראיון , הצגתי את עצמי וחיכיתי קצת עד שזו שדיברתי איתה בטלפון התפנתה ולהפתעתי הוסיפה לראיון את המנהל הבכיר יותר של המקום.

משהו במבע שלה לא עורר בי חשק מיוחד להתיידד איתה.

הוא דווקא נראה קצת יותר חביב.

התיישבו מולי, הושיבו אותי על כיסא חורק והתנצלו על כך.

דפדפו בקורות החיים שלי… אנחנו רואים שאת ככה ואת ככה, מה את יכולה לספר לנו על עצמך?

סיפרתי להם מה שכתוב בדפים.

ביקשתי שיספרו לי על העבודה במקום, סיפרו בצורה כללית למדי.

ביקשתי לדעת מה המשכורת, אמרו שלפי הנתונים שלי תהיה גבוהה יחסית, אבל שהם לא יכולים לעשות כרגע את החישוב כי הוא מסובך.

ואז דיברנו על ציפיות, שלהם ושלי.

עלה נושא אי ההתאמה של מה שאני רוצה לתת מול מה שהם רוצים לקבל.

ועלה נושא נוסף, בעבודה הזו אין קביעות.

המשכורת תהיה גבוהה יותר, השעות לא מאד נוחות, כי תדרש ממני יציאה מוקדמת יותר מהבית בבוקר וחזרה מוקדמת מעט יותר ממה שאני חוזרת היום.

התלבטתי והם ראו את ההתלבטות על הפנים שלי . אין לי פוקר פייס, רואים עלי הכל.

היא ניסתה לשכנע אותי שהיא הגיעה ממקום דומה מאד לשלי וויתרה על הקביעות בשביל המשכורת והעבודה המאתגרת.

הוא שאל מי הם הממליצים המצויינים בקורות החיים והאם הם יודעים שאני מחפשת עבודה אחרת.

 

אמרתי להם שאני צריכה לחשוב על זה ושאחזיר תשובה עד לסוף השבוע.

יצאתי וסגרתי את הדלת. הם נשארו לשוחח.

הלכתי לבקר את אילנה חברתי מהלימודים, שעובדת במקום סמוך, זה היה כייף.

 

בעד:

משכורת גבוהה יותר, בפחות משרה ארוויח יותר ממה שאני מרוויחה עכשיו.

עבודה בתחום חדש שיכול להיות מאד מעניין.

הנוף בדרך הורס.

 

נגד:

הנסיעה קצרה רק במעט מהנסיעות לעבודה הפנינה, בכביש בעייתי. כלומר עדיין בזבוז זמן על הכביש.

יציאה מוקדמת יותר מהבית כלומר לקום ארבעים דקות מוקדם משאני קמה עכשיו.

ימים ארוכים של 9 שעות עבודה ברובם.

עבודה בימי שישי מידי פעם.

להפסיד את הקביעות שיש לי ולא לקבל קביעות במקומה.

מי אמר שאני אוהב את העבודה שם?

 

חוץ מכן ולא אני יכולה לבקש חל"ת מהעבדה ולנסות לחצי שנה או שנה את העבודה החדשה.

 

אבל לא בא לי.

נראה לי שמחר פשוט אתקשר להגיד תודה, אבל לא.

 

 

 

עבודה אחרת?

כבר די הרבה זמן שאני רוצה לעזוב את העבודה הפנינה, בערך שלוש וחצי שנים מתוך הארבע וחצי שאני עובדת שם.

למרות שאני יודעת מה לעשות, אני לא מצליחה להתחבר לארגון ואנשיו המקומיים, בעיקר בגלל היקף המשרה הקטן שלי פה. אני שונאת את הנסיעות הארוכות הלוך וחזור שגוזלות לי שעות יקרות ומיותרות מהחיים, וגם העניין הזה שהמון שעות אין לי מה לעשות, מתיש ומייגע.

בתקופת הלימודים זה היה זמן שניצלתי ללמוד למבחנים ולקדם עבודות, אבל עכשיו אלה סתם שעות מתות.

בתכלס, מה אכפת לי לעשות מעט מאד ולקבל על זה כסף? אכפת לי, כי אני משתעממת בטירוף ואחרי כמעט חמש שנים, זה נראה לי מספיק.

 

ביקשתי מהאחראית שלי שתעביר את חלקיות המשרה של העבודה הפנינה קרוב יותר לעבודה השניה, שלא אצטרך לנסוע כל כך הרבה ולהתפצל מבחינת אחריות ואנשים. שכבר קשה לי מאד להמשיך שם ושאם לא יהיה לי פתרון מקומי, אני אתפטר מחלקיות המשרה ההיא ואחפש עבודה אחרת בהיקף העבודה החסר. לא אמרתי כאיום, אלא כעובדה.

היא אמרה שתחפש לי פתרון מקומי ושלא אמהר להתפטר מחלקיות המשרה.

 

טוב ויפה, אבל עד שהיא תזיז את עצמה אני מחפשת לבד.

בנתיים קיבלתי מחברה מהלימודים טלפון של עבודה אפשרית. תחום שונה לגמרי מזה שבו אני עוסקת עכשיו, אבל אני מוכשרת לו.

התקשרתי, ביקשו קורות חיים, שלחתי, התקשרו אלי.

את העיניים הנוצצות שמעתי דרך הטלפון, וגם את הנואשות.

הם צריכים מישהו דחוף, כדי להחליף מישהי שיוצאת לחופשת לידה.

הם רוצים 80-100% משרה.

אני רוצה 25% משרה.

זה פער שלא בטוח שיהיה ניתן לגשר עליו , כי אני לא מוכנה כרגע לוותר על הקביעות שהשגתי בעמל כה רב.

אבל האחראית שם ביקשה שאבוא בכל זאת לראיון, מחר. לאורך השיחה ניסתה לשכנע אותי שהכי טוב יהיה לי אצלם.

אני לגמרי לא בטוחה, אבל אלך לראיון מחר ונראה.

מוזר להגיע לראיון עבודה כשאני לא רוצה אותה נואשות…

סופ"ש נאחס

טוב , אפשר לחלוטין לתאר את סוף השבוע כגרוע למדי.

במדרג הימים הרעים הוא בהחלט לוקח מקום טוב.

מה שעשה אותו כל כך גרוע, זה בעיקר ביטול המפגש עם הגמל שהיה לו משהו יותר חשוב לעשות. אני דווקא הייתי צריכה את הפגישה הזו כמו אויר לנשימה, כחלק ממנגנון פירוק הפצצות המתקתקות שלוקה גם ככה בחסר עכשיו.

מה שאומר שלא אפגוש אותו בשבועיים הקרובים לפחות, וזה גם אומר שכרגע לא בא לי לראות אותו יותר בחיים. ככה זה כשלא מפרקים פצצות. 

ככה אני  וזה בדרך כלל עובר לי.

 

ברור לי שהוא לא עשה את זה נגדי, הוא עשה משהו שהסתדר לו לעשות בסופ"ש הזה, וזה כמובן לא הסתדר יחד עם להפגש איתי. כמובן שהוא יכול היה לדחות את המשהו לסופ'ש הבא שאז אני לא יכולה ממילא להפגש איתו, אבל הוא העדיף שלא. (וזה החלק של סדרי עדיפויות, היינו החלק המעליב) וזה אחרי שהכי הרבה שנפגשו היה לפני שבועיים לארוחת ערב.

הוא הציע שנפגש בשבוע הבא (אני לא יכולה) או שהוא יבוא לארוחת בוקר בשבוע הבא (אני יכולה אבל זה לא מה שאני רוצה או צריכה) .בעיקר קיבלתי את ההרגשה שהוא מפחד שאכעס עליו ומנסה לרצות אותי . לא עזר לו. אני כועסת וכרגע לא מתרצה.

גם נעלבת, אם כבר. 

 

קיבלתי הבוקר את הציון של המבחן האחרון.

92 , הציון הכי גבוה בכיתה במבחן הזה, הציון הכי גבוה שלי בסימסטר הזה.

לא מנחם אותי משום מה. 

לא משהו

השבוע הייתי צריכה את יוגה.

זאתי החברה שלי הטובה, אתם זוכרים, נכון?

 

אז זהו שאין לי אותה כבר כמעט חודש. מפה לשם מאז שהתחיל לכאוב לה הלב, היא כל כולה בתוך המחלה.

גם אחרי הצינתור, גם אחרי האישפוז הארוך לצורך השגחה, גם אחרי שחזרה הביתה, היא לגמרי שם.

לא מצליחה להוציא את קצה האף שלה.

 

השבוע ביקשה שאכין לה לחמניות כוסמין. בדרך כלל זו פעילות משותפת של שתינו, משהו שאנחנו עושות בשבתות, כשנגמרות הלחמניות מהמחזור הקודם והמקפיא מתרוקן.

תמיד היא באה אלי עם קערה, מגבת מטבח ושקית עם אגוזים וגרעינים.

לפעמים היא קונה את הקמח ולפעמים אני. מי שקונה, קונה תמיד לשתינו.

 

הכנת הלחמניות היא כמעט טקסית.

אני מפנה את השיש באיזור "שלה" ובאיזור "שלי".

אנחנו מדברות, צוחקות, מתיעצות.

היא מכניסה למיקרוגל את האגוזים והגרעינים לקליה קלה.

אני מקרצפת את השיש עם כרית ניקוי וסבון, היא מורידה את המים ומייבשת במגבת.

אחר כך אני מעמידה את הקערה שלה ואת שלי, שופכת לכל קערה קילו קמח כוסמין, מוסיפה שמרים, סוכר, מלח, מים ושמן זית ומערבבת.

אני מוסרת לה את הקערה שלה וכל אחת מאיתנו מתחילה ללוש .

אנחנו מדברות כל הזמן, תמיד יש על מה.

אם צריך מוסיפים קצת קמח , היא תמיד צריכה עוד.

אחר כך היא מבקשת שאבוא להרגיש את הבצק שלה , לראות אם הוא טוב.

ואז היא מוסיפה את האגוזים והגרעינים  ומחזירה אותו לקערה לתפיחה.

גם אני.

אחרי שהבצקים מונחים להתפחה, אנחנו מנקות את השיש משאריות הבצק, היא שוטפת את הכלים ממשיכה לשיש עם כרית הניקוי, אני מורידה את המים ומנגבת.

אנחנו מכינות קפה וממשיכות את השיחה מקודם.

כשמסתיים הקפה היא הולכת לבית שלה, מחכה לסיום התפיחה ואופה את הלחמניות.

 

השבוע ביקשה ממני שאאפה לה לחמניות, כי מאמץ הלישה הוא מאמץ קשה מידי עבורה.

שמחתי שביקשה, כי הכי קל לעזור למישהו כשהוא אומר לך במה הוא זקוק לעזרה, והכי טוב לדעת שבאמת עשית משהו נדרש ומועיל. וזה כייף לעזור , זה נותן תחושה טובה בתוך חוסר האונים שתוקף את מי שעומד מהצד וצופה בתחושה של אוזלת יד.

 

אחרי המבחן האחרון , חזרתי הביתה מוקדם וניצלתי את הזמן לאפות לה את הלחמניות. לא חשבתי שאספיק לפני שבת ושמחתי שיכולתי עוד קודם.

כשהיו מוכנות, הנחתי אותן בסלסלה ולקחתי אותן אליה.

היא היתה בבית, כמובן, היא לא יוצאת מהבית בכלל, והיתה איתה איזו אורחת שאני לא מכירה.

כיוון שכך, הנחתי את הלחמניות על השיש , ואחרי כמה משפטי נימוסין עם האורחת, אמרתי ליוגה שאני צריכה לדבר איתה על משהו שמציק לי, אבל בטח לא כשיש לה אורחת.

יוגה אמרה שתתקשר מאוחר יותר.

 

מה שהציק לי היה משהו ברמה מדירת שינה. ואכן לא ישנתי יומיים. לא אמרתי ליוגה במה מדובר, כי אין צורך. מספיק להגיד שאני צריכה לדבר. מצידי ומצידה זה מספיק. ככה זה תמיד.

היא לא התקשרה באותו היום וגם לא למחרת עד לפנות ערב, שאז שלחה הודעת ווטסאפ שאמרה שמשום מה לא יצא לנו לדבר ומתי נוכל לדבר.

אבל אז כבר לא התחשק לי. לא לדבר ולא לענות לה. 

הייתי עייפה מאד וכעסתי על שלא מצאה לנכון לדבר איתי קודם. כעסתי גם על עצמי שנותנת לתחושות ילדיות ובוסריות להשתלט עלי, הרי ברור שהיא לא פנויה לחשוב על אחרים עכשיו.

כתבתי לה שאני עייפה מאד ושנדבר כבר בסופ'ש.

 

בסופו של דבר התקשרתי לכוח הצלה וביקשתי ממנה שתבוא אם היא יכולה, כי אני ממש צריכה.

היא באה והקשיבה והקשיבה והקשיבה, בלי לשפוט, באהבה גדולה וקבלה גדולה. בסוף אמרה, בטח שאת כועסת, החברה שלך נלקחה ממך על ידי איזה כוח עליון ואין לך למי לבוא בטענות אפילו. צודקת כוח הצלה.

לא שזה עוזר לי כל התובנות האלה.

בעקבות השיחה אמנם הצלחתי לישון סוף סוף הלילה, אבל קמתי עם כאב גב מאסיבי, כזה שלא היה לי כבר המון זמן.

אני בטוחה שוהא קשור למצוקות שתוקפות אותי ולכך שאין לי את מנגנוני השחרור הרגילים.

אה כן, והגמל גם ביטל את הפגישה המתוכננת כי יש לו משהו אחר שהוא לא יכול לדחות. גם זה לא מועיל לכלום.

אני חייבת לבדוק שיש לי מספיק כדורים לכאבי הגב.

 

 

מבחן אחרון ועלבון קטן

המבחן האחרון היום היה די גועלי. אני כותבת מבחן אחרון כי יש לי תחושה שעברתי אותו , אולי לא בציון גבוה, אבל אף ציון לא היה גבוה בסימסטר הזה.

למעשה במבחן שחשבתי שיהיה הכי קל ויצאתי בתחושה שהיה הכי קל קיבלתי את ציון הכי נמוך בכל הלימודים כולם. עד כדי כך שפניתי למרצה וביקשתי שתבדוק שוב את המבחן, כי אולי נפלה טעות בבדיקה האוטומטית. זה היה לפני שבוע, היא אמרה שתבדוק ומאז נעלמו עקבותיה. היום שלחתי לה מייל נוסף שבו הזכרתי לה לבדוק. היא אמרה שהיא נורא עסוקה, אבל תשתדל לעשות זאת בהקדם. נראה מה יצא מזה.

 

אחרי המבחן נסעתי לחנות של טלפונים סלולאריים. 

דיברתי עם בעל החנות מראש ושאלתי כמה יעלה לי לעשות טרייד אין לטלפון שלי. הוא ביקש שאביא את הטלפון לבדוק את תקינותו. כשבאתי הוא בדק את הטלפון, אמר לי שעל כזה טלפון אני לא אקבל יותר ממאתיים חמישים שקלים ושהגלקסי 6 שאני מדברת עליו עולה 2500 ש"ח. 

או קיי, אמרתי לו, מצאתי באינטרנט בפחות, ב1990 ש"ח.

הוא בדק ואמר לי שזה המחיר בלי אחריות יצרן לשנתיים ובכלל, מה אני צריכה כזה טלפון משוכלל? סתם לשלם הרבה כסף, הוא חושב שיספיק לי לגמרי טלפון גלקסי J . טלפון מצוין, מה את צריכה מעבר לזה?

 

אין הרבה דברים שמרגיזים אותי כמו ההנחה של מישהו שהוא יודע מי אני ומה טוב בשבילי.

וכמובן הרגיזה והעליבה אותי ההנחה המובלעת שאני זקנה מידי לטלפון רציני.

 

אמרתי לו שאני לא מכירה את הגלקסי J ואני לא קונה טלפון שלא בדקתי אם הוא עונה על צרכי ותודה רבה , אני אקנה כבר במקום אחר.

 

והלכתי.

צריכה להחליף את הטלפון

אחרי שנה וחצי עם ה LG G2 החביב,נראה שעלתה לו הסוללה לראש.

אחת הבעיות הגדולות עם הטלפון הזה היא שאי אפשר לשלוף את הסוללה ולהחליף אותה, צריך לפרק את הטלפון לגמרי בשביל זה ועושים את זה במעבדה, מה שאומר שמשלמים כסף גם על החלפת הסוללה וגם על הסוללה עצמה.

 

בחודשיים האחרונים הסוללה הולכת ונגמרת במהירות גבוהה מידי. הטלפון שהיה מחזיק פעם מהבוקר עד לערב לפחות, מאבד בערך אחוז אחד של סוללה כל-3 2 דקות וזה כשהוא לא בשימוש. כך שיציאה מהבית ללא מטען היא בגדר לא יעשה. אם אני משתמשת בו, הסוללה אוזלת במהירות על.

בחודש האחרון הטלפון גם חם. לוהט. רותח.

ובשבועיים האחרונים הוא חם גם כשהוא ללא שימוש ואז הסוללה אוזלת כאילו הוא בשימוש.

 

החלטתי להחליף סוללה.

לבד. ברור.

כי איזו סיבה יש שאיזה טכנאי שלא גמר תיכון יצליח ואני לא?

הזמנתי באינטרנט סוללה חלופית מקורית לטלפון, כולל כלים מתאימים לטיפול בטלפון.

הסתכלתי לאט ובסבלנות על סרטי הדרכה להחלפת סוללה עד שהבנתי מה עושים.

ואז חיכיתי עד שהגיעו מים עד נפש והבנתי שאי אפשר יותר (טוב, דחיתי את הקץ כי בכל זאת פחדתי להרוס את הטלפון).

 

ובשבת, אחרי ששתיתי מספיק קפה והייתי חייבת תירוץ לא ללמוד למבחן האחרון, החלטתי להחליף את הסוללה.

פרסתי מגבת דקה על שולחן העבודה שלי.

העמדתי מולי את המחשב הנייד פתוח על יוטיוב ועל סרטון ההדרכה להחלפת סוללה.

סידרתי את הכלים והסוללה החלופית בשורה ישרה ומדוייקת, כאילו לפחות מדובר בכלים לניתוח מוח.

הכנתי שני מכסים הפוכים של ריבה לאסוף את הברגים הקטנטנים ויאללה לעבודה.

 

המכשול הראשון היה המכסה האחורי שבקושי הצלחתי לפתוח, טוב שקיבלתי בטעות ערכה כפולה של כלים, זה קצת עזר לי. אבל לרגעים הייתי בטוחה שתיכף הכל נשבר, זה היה מפחיד. מחשבות כמו – למה את חייבת להיות גיבורה ולנסות לבד, לא תהיה לך אחריות על זה ששברת את הטלפון שלך במו ידייך –  בהחלט נשמעו בראשי, אבל כל פעם שהיה נדמה לי שאני נתקעת ובכל פעם שפחדתי להתקדם, נזכרתי שהטנכאי שלא גמר תיכון עושה דברים כאלה כל יום וזה עודד אותי להמשיך.

פתחתי ברגים, ניתקתי מעגלים, הפרדתי חלקים עד שהגעתי לסוללה.

הפרדתי אותה (מדביקים אותה עם איזה דבק נגרים נראה לי) וחיברתי את החדשה.

לאט לאט התחלתי לחבר חזרה את החלקים המופרדים, המעגלים המנותקים והברגים . הכל קטן קטן ועדין עדין.

רגע לפני המכסה האחורי בזוכרי כמה קשה היה לפתוח אותו, החלטתי לבדוק אם הטלפון נטען עכשיו.

חיברתי למטען ו….כלום.

בדקתי את החיבורים, האם החזרתי את הכל למקום, האם שמעתי את כל הקליקים, האם שום דבר לא זז.

ניסיתי שוב ו…. כלום.

פתחתי הכל, אולי סוללה החדשה לא טובה. החלפתי לסוללה ישנה, ושוב החזרתי הכל למקום ושוב בדקתי את עצמי וסגרתי הכל חוץ מהמכסה האחורי, הכנסתי את המטען לטלפון ו…..כלום.

 

טוב, אמרתי לעצמי.

את לא יותר טובה מטכנאי שלא גמר תיכון ועכשיו תצטרכי לקנות טלפון חדש ולהסתדר עד אז עם איזה גרוטאה בת חמש מאות, באסה.

 

איך שלא יהיה החלטתי להחזיר את הסוללה החדשה, ממילא אני יודעת שהישנה כבר ישנה וגמורה ועל החדשה אני לא יודעת כלום, כי שתיהן לא עבדו באותה מידה. ומה זה משנה עם איזו סוללה הטלפון ילך לפח או לטרייד אין?

שוב פתחתי הכל, שוב ניתקתי הכל, שוב החלפתי סוללה.

שוב סגרתי הכל, שוב חיברתי הכל, שוב חיברתי למטען. הפעם חטפתי זרם חלש, בתור פרס למתמידים, כי נגעתי בפיסה מתכתית בטלפון ,והטלפון כמובן לא הראה סימני חיים. וזה כבר נמאס לי לגמרי. אז סגרתי את המכסה האחורי הפלסטי, שומעת את הקליקים ויודעת שלפתוח מחדש יהיה סיפור, נו טוב, נגיע לגשר ונעבור אותו.

באופן אוטומטי הלבשתי את הטלפון במגן הפלסטי שלו ובאופן אוטומטי חיברתי למטען – טינג! הטלפון החל להטען.

 

אם אי פעם תהיתם איך נשמע אושר טהור, אמיתי, ותחושת ניצחון נקיה וצלולה הייתם צריכים לשמוע את צעקת השמחה המופתעת שלי ואת הצחוק שבא בעקבותיה. אני לא פחות טובה מטכנאי שלא גמר תיכון, אני גדולה מהחיים ואני אלופה, תביאו איזה מוח ואני אנתח אותו כבר במקום. קטן עלי. והכי חשוב, אני לא צריכה לקנות טלפון חדש.

 

אז זהו שהטלפון המשיך להתחמם ולאבד סוללה במהירות, וגם האיתחול והחזרה לנתוני יצרן לא עזרו.

כנראה שהגיע הזמן להחליף בכל מקרה.

אבל הפעם ממקום של כוח ולא ממקום של חולשה.

 

אני רוצה טלפון לא יקר, אבל טוב. חייבת להיות אפשרות להחליף סוללה בלי לפרק את הטלפון כולו. אולי אני אנסה סמסונג גלקסי לראשונה בחיי, עם הLG גמרתי לאור התקלות שיש לדגמים של G3 וG4 והביקורות השליליות שאני שומעת על הG5 .

על מה אתם ממליצים?