איך למדתי לשים דברים בצד

זה פוסט שרציתי לכתוב מזמן ,לא כתבתי אותו עד היום בעיקר בגלל שאני לא מחזיקה מעצמי איזו דמות של מנטורית שאומרת לאנשים איך נכון להתנהל. לכן, כל מה שכתוב פה הוא מנסיוני בלבד ועוזר לי מאד. אני חושבת שהכתוב פה ניתן ליישום ויכול להועיל ולשפר גם חיים של אחרים.  הפוסט ארוך , למרות שקיצצתי אותו באכזריות. קחו את הזמן, או קחו ריטלין, מה שעושה לכם את זה.

 

החיים , לא תמיד מתוקים נפלאים ויפים.

הרגעים הקשים לא מתרכזים בנקודות קלות לטיפול או לוקחים הפסקות שמאפשרות התאוששות. בדרך כלל הם מתקיפים כולם ביחד, ובאים כדי להשאר.

גם לי יצא לחוות את הרגעים המרושעים, האכזריים והקשים שלי. כאלו שבאו , תקעו יתד, נטו אוהלם ואחר כך גם בנו בית קבע, כי היה להם כל כך טוב אצלי.

על רובם אני לא יכולה לכתוב, כי הם נמצאים בתחום שעליו אני לא כותבת פה, אבל אני יכולה להדגים באיזה מצבים אפשר ורצוי להניח את הבעיות בצד ולנוח מהן ולהנות לרגע מהחיים למרות שהם מלאים בקשיים.

 

הרעיון הבסיסי שעומד מאחורי הנחת הדברים בצד, הוא פשוט אבל לא בהכרח קל לביצוע והוא אומר כזה דבר:

1. הבעיות שלי , הן הבעיות שלי. בצורתן הייחודית הן שלי בלבד למרות שלפעמים אפשר לחלוק בעיה עם עוד אנשים.

2. אף אחד לא יכול לקחת ממני את הבעיות שלי. אף אחד גם לא רוצה אותן.

3. היכולת שלי להשפיע על הסביבה היא יכולת מוגבלת, היכולת שלי להשפיע ולשנות את עצמי היא כמעט אין סופית. מאחר ורוב החיים שלי מתחוללים בתוך ראשי, זה מקום לא רע להשפיע עליו.

4. גם אם אשאיר את הבעיות שלי מונחותבצד, ללא תשומת לב, הן תחכנה לי בסבלנות ולא תלכנה לשום מקום.

5. כשאני מרשה לעצמי להניח בצד את הבעיות אני מוותרת על הסיכוי לקבל את אותה כמות תשומת הלב החומלת ואת הרחמים שהייתי מקבלת לולא ויתרתי עליהן.

6. מצד שני, אני מרוויחה רווחה נפשית, זמן התאוששות ומנוחה יקר מפז שיתן לי אחר כך כוחות חדשים להתמודדות.

 

ולתכלס.

לאחר הגירושין, האקס ניסה להמשיך ולפגוע בי בכל דרך אפשרית וגם הצליח, כי מי שמחפש, מוצא. 

במשך תקופה ארוכה מאד עסקתי ללא הפסקה בנסיונות לחזות את הפגיעה הבאה, נסיונות למזער את הנזק שכבר גרם, נסיונות למצוא את הדרך הנכונה לתקשר איתו בנושאים הכרחיים, החל משיחות גישור ופיוס, דרך הריבים ועמידה על שלי וכלה התעלמות מוחלטת. זה לא שיפר את המצב ולו כזית, שום דבר לא באמת עבד. שום דבר לא השתנה, שום דבר לא השתפר, שום דבר לא מנע ממנו להמשיך לנסות לפגוע. שום דבר לא צמצם את גודל הפגיעות. שום דבר לא הפחית את המצוקה שלי.

בכל רגע ורגע הייתי שקועה במחשבות על ההתמודדות ועל הצעדים הבאים.

הייתי מותשת, עייפה, מובסת. כועסת, שונאת ומוצפת.

לא ישנתי טוב, לא אכלתי טוב, עבדתי על אוטומט, תפקדתי על אוטומט, את כל הכוחות שמעבר הפניתי רק למאבק ההשרדותי שהוא כפה עלי. כי זה מה שעושים במצבי השרדות, נלחמים. כמובן שחוסר השינה, ימים שלמים שבהם לא יכולתי לאכול, והמתח המתמשך התחילו להתבטא בסופו של דבר בסמפטומים גופניים, בנטיה למחלות , כאבי ראש, כאבי בטן, דלקת בקיבה, כאבי גב… מה לא?

 

באותה תקופה היה לי ידיד, קראתי לו פה בבלוג – התמנון. הוא לא הבין למה אני נגררת למניפולציות של האקס, למה אני עונה ככה ולא אחרת , למה אני לוקחת כל כך ללב. הוא חשב שאני צריכה להיות מאד ענינית ולהגיב רק למה שהאקס מעלה. כל העניין הזה של לקחת ללב ולחקור קדימה ואחורה את מה שקרה , מה שקורה ומה שיקרה, נראה לו מוגזם.

אתה לא מבין, אמרתי לו. אתה לא יודע איזה נזקים הוא גורם במעשים שלו, לך זה נראה כמו כלום, כי אתה לא במקומי. אני חייבת לחשוב על כל האספקטים של המעשים שלו ועל כל ההשלכות האפשריות, כדי שאוכל להתכונן.

אני לא חושב שזה כלום, הוא אמר, אבל התגובות שלך לא עוזרות לך. תעשי מה שאת יכולה, אבל חבל עלייך, את גומרת את הכוחות שלך.

 

עוד באותה תקופה דיברתי עם חברה לעבודה שהבת שלה נהרגה בתאונת דרכים שנתיים קודם והיא אמרה לי – כן, אני מחייכת, מבלה וצוחקת ואנשים רואים ומתפלאים איך זה שאני צוחקת אחרי שהבת שלי נהרגה, אז את יודעת מה, שיתפלאו! זה הכאב שלי ואף אחד לא יכול לקחת אותו ממני, גם אם אני צוחקת, אני נשארת איתו, לא הם. הם לא יכולים לשפוט אותי. החלטנו בשבעה החלטה משפחתית, שאנחנו ממשיכים לחיות, אחרת נמות או נתפרק ואנחנו חיים כמו שאנחנו יודעים.

 

לקח זמן, אבל השיחות האלה השתלבו לי אחת בשניה ופתאום הבנתי שאני עושה משהו מאד לא נכון ולא יעיל ואני חייבת לשנות את ההתנהלות שלי על מנת לשרוד. צדק התמנון שאמר שאני מבזבזת כוחות לריק ללא תוצאה נראית לעין. וצדקה חברתי לעבודה שאמרה שזה בסדר להמשיך לחיות למרות שרע לך ושרק את יודעת מה את עוברת ורק לך יש זכות לשפוט את עצמך.

אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להשפיע על האקס ולשנות את התנהגותו. אבל אני כן יכולה להשפיע עצמי ולשנות את התנהגותי שלי.

הבנתי שאני עובדת "פול גז בניוטרל" ושאני לא עוזרת לעצמי בכלל. המעשים והמחשבות וכל מה שעשיתי על מנת להתמודד איתו לא באמת הביא לשינוי המיוחל, סתם רצתי במעגלים והוצאתי אנרגיות על כלום. שכדאי שאתחיל להתנהג אחרת כי אני ההתנהלות הנוכחית מביאה אותי למקומות לא טובים לי ולסביבתי. הגיע הזמן לשמור על עצמי ולהתחיל להתנהל בדרך יעילה שתעזור לי.

 

לכן עשיתי החלטה מאד ברורה, ביני לבין עצמי בלבד, מה אני מוכנה לסבול ממנו ומה הגבול, הקו האדום, שלאחריו אפעל.

החלטתי בדיוק מה יהיו הפעולות שאנקוט במידה והוא יחצה את הקו שקבעתי לי. לא טרחתי ליידע אותו, הוא כבר לא היה צד בענין בעיני, הרי היה מדובר על ענינים שביני לביני. כיוון שאני משפיעה על עצמי ולא עליו, לא היה אכפת לי שהוא לא יודע מה החלטתי. ממילא מה שעשיתי עד אותו רגע לא שינה שום דבר בהתנהלות שלו, כך שגם אם הייתי מיידעת אותו על ההחלטה שלי, אולי הייתי גורמת לעוד הסלמה לא רצויה שלא היה בה צורך. לא היה לי צורך לאיים עליו או להפחיד אותו. קבעתי לעצמי מה אני מוכנה ולא מוכנה לסבול ומה אני מוכנה ולא מוכנה לעשות על מנת להפסיק את זה.

החלטתי שאני מפסיקה לבזבז עליו אנרגיה ולחשוב עליו ועל מעשיו מרגע שהחלטתי מה הקווים האדומים שלי.

והחלטתי שכל זמן שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות וכל זמן שלא חצה את הקו האדום שקבעתי לי, הוא לא מעניין אותי.

ולבסוף החלטתי שזה בסדר גמור לעשות דברים שלגמרי לא קשורים למאבק האינסופי בו. שמותר ורצוי לעשות דברים עבור עצמי, דברים שגורמים לי להרגיש טוב. מותר לקחת פסק זמן מהמלחמה, זה לא יפחית את מחויבותי אליה. וזה לא אומר שאני מקלה ראש בה.

למרבה ההפתעה, הוא מעולם לא חצה את הקו האדום למרות שהתקרב אליו כמה פעמים. הפרובוקציות שלו שלא קיבלו מענה, הלכו ודעכו לאט לאט (ממש ממש לאט, לעזאזל),  אין מה לעשות קשה לנהל מלחמה כשהיריב לא רב איתך. וכך המצב הלך ונרגע אחרי שנים של טירוף מערכות כללי.

 

קל להגיד, קשה להפטר מהרגלים ישנים. אני לא יכולה להגיד שהכל הלך חלק ושקל היה לי להשתחרר.

קשה לשחרר תחושות , גם אם הן קשות ופוגעות והכי קשה – להרשות לעצמי לשמוח ולהנות למרות שקורים, או עלולים לקרות דברים איומים בחיים שלי.

אני הייתי השופטת הקשה ביותר עם עצמי, למען האמת אני לא חושבת שלאחרים היה אכפת במיוחד אם אני יוצאת ומבלה, להיפך אולי הם חשו הקלה שהם לא צריכים שוב לשמוע את הסיפורים הקשים ושוב לתמוך בי. אבל לי היה קשה לחשוב שאני יושבת בפאב ושותה משהו עם חברים בזמן שהייתי יכולה לשבת ולחשוב על פתרונות לבעיות. לחשוב על הבעיה, להתעסק איתה, כמו שאנשים שמסורים לפתרון הבעיה אמורים לעשות…

שוב ושוב אמרתי לעצמי שעשיתי את כל מה שהייתי יכולה לעשות עד לנקודה המסויימת הזו בזמן ועכשיו לא נותר לי אלא לחכות לצעד שלו, אם יבוא. ואם כבר אני מחכה ולא עושה שום דבר אקטיבי, לפחות שאחכה בנעימים.

עם האימונים השתפרתי והצלחתי.

היום אני עושה את זה בקלות גדולה הרבה יותר. 

גם היום אני מזכירה לעצמי שזה בסדר לא לעשות כלום כשאין מה לעשות ושמותר ליהנות גם בימים קשים.

 

אין כמעט מקום בחיים שבו לא ניתן ליישם את הדרך הזו.

גם אם נחשוב על משהו קיצוני כמו על אדם קרוב שחולה במחלה קשה וזקוק לעזרה רבה. ומעבר לעזרה הטכנית, מעסיק את מחשבותינו בדאגה ובעצב כל היום וכל הלילה. איך אפשר להתנהל במצב קשה כזה בדרך של להניח דברים בצד? אפשר.

קודם כל עושים כל מה שצריך וכל מה אפשר, כל מה שרוצים, כל מה שיכולים (כל אחד יכול לבחור את הניסוח המתאים לו) אבל אחרי שמסיימים לעשות את זה ועד הפעם הבאה שנצטרך לעשות משהו, הזמן של בין לבין הוא זמן שעדיף לפנות אותו למנוחה ורגיעה, לצבירת אנרגיות.

המחשבות והדאגה הבלתי פוסקות לאדם היקר החולה, לא ישפרו את מצבו. הדאגה לו לא תבריא אותו, היא רק תתיש ותייגע את הדואג. ואם לוקחים פסק זמן למנוחה ורגע לא משקיעים בחולה את כל האנרגיה שלנו, זה לא אומר שלא אכפת לנו ושאנחנו אגואיסטים וחושבים רק על עצמנו. ממש לא. זו המחשבה השיפוטית העיקרית שצריך להשתחרר ממנה. זה רק אומר שלקחנו פסק זמן להתאוורר ושאנחנו עדיין זמינים ונכונים להיות שם בשביל החולה כאשר יצטרך אותנו.

חשוב מאד לא לחשוב על "מה יגידו" כי מהצד זה באמת יכול להראות מוזר, ואנשים יכולים להיות שיפוטיים. אבל כאמור, אין לנו שליטה על מה שחושבים ועושים אנשים אחרים, לכן אנחנו יכולים לטפל רק בעצמנו. לעשות לעצמנו טוב על מנת שנוכל להמשיך ולתמוך במי שזקוק לנו.

צריך לזכור שגם במטוס כשמשתחררות מסכות החמצן, ההוראה היא שהורים ירכיבו את המסכות קודם כל לעצמם, על מנת שיוכלו להמשיך ולדאוג לילדיהם. פה אותו דבר. בהשרדות כמו בהשרדות.

 

זה בדיוק מה שעשיתי כשנסעתי עם החברות שלי ליום בילוי . הנחתי את כל הדאגות בצד ונהניתי, לא חשבתי על הלימודים, לא על הגמל, ולא על העבודה. ופסק הזמן הזה עשה את העבודה ונתן לי בדיוק את מרווח הנשימה הנדרש להתמודדות המתמשכת שעוד צפויה.

 

 

52 תגובות בנושא “איך למדתי לשים דברים בצד

  1. תענוג לקרוא על ההתמודדות שלך. וכן, אני חושבת שאפשר בהחלט ללמוד מזה. כל אחת/ד והחבילה שלה/ו, אבל בעיקרון זה מאוד נכון: את יכולה לשנות את הגישה לחיים של עצמך, ומעט מאוד את של אחרים, אם בכלל, וזו גם לא האחריות שלך. בהתמודדות שלך עם הגרוש הלוחמני הזכרת לי את שיטת אדלר שעזרה לי מאוד כשהילדים היו קטנים: אם מישהו מכריז מלחמה, אבל את לא משחקת את המשחק, מהר מאוד המפרסים יפלו באין רוח. כמובן, עם קווים אדומים, כמו שאמרת. אבל צריך שניים כדי לקיים מלחמה. כמו אהבה.   

    אהבתי

    1. הגישה שלי דורשת גם ויתורים ויכולת להבחין בין עיקר לתפל. התפקיד של הקו האדום היה בדיוק זה, להבחין בין עיקר לתפל. הרי אחרי חיים משותפים ארוכים את יודעת בדיוק מה דורך על היבלות של הצד השני וקל לך לדרוך עליהן.
      אני הייתי צריכה למחול על כמה יבלות כואבות כדי שיהיה לי כוח להתמודד אם אגיע למקום בו אין מחילה. כאמור, הוא לא הגיע לשם אף פעם.

      ותודה

      אהבתי

  2. מאוד נכון. אבל קשה ליישום. לפעמים הצלחתי, רוב הזמן רגשות האשם מנצחים אותי. כנראה זו תובנה שצריך כל הזמן לשוב ולחדש אחרת היא נשחקת…

    אהבתי

    1. הכי קשה לנצח את רגשות האשם והשופט הפנימי שלנו.
      אבל תנסי לשאול את עצמך כמה את מועילה באמת במצבים שאליהם את נגררת למרות שלא היית רוצה להיות בהם (בכוונה אני משתמשת במילים קשות). אחד הדברים שחברה שלי , שאיבדה את ביתה למדה – זה להגיד לאמא שלה, סבתא של הנערה שמתה, שהיא מבקשת ממנה לא לדבר כל יום על כמה שהיא מתגעגעת, כי זה מכאיב לה מידי.
      כלומר, מותר לשים גבולות. צריך לשים גבולות, גם לאחרים, גם לאלה שאנחנו אוהבים ורוצים להגן עליהם, על מנת שנוכל להמשיך ולתמוך בהם.

      אהבתי

  3. גם אני למדתי בדרך הקשה את מה שאת למדת. 
    המלחמות שלי היו שונות לגמרי מהמלחמות שלך, אבל ההלך הנפשי היה דומה עד שחברה אמרה לי – יאללה, תשחררי קצת, ולמדתי שאפשר להניח את הדברים בצד. 
    טוב שנסעת עם חברות ליום בילוי. מקווה שהצלחת לקחת הרבה אוויר.
    שיהיה שבוע טוב. 

    אהבתי

    1. הכי קשה זה לשחרר, פשוט לשחרר דברים שאין לנו השפעה עליהם ולעבוד על עצמינו, כי זה המקום שבו אפשר לשחרר.
      ולעשות הפרדה בין עיקר לתפל, מה חשוב ומה פחות. 
      אחד הכלים שנעזרתי בהם בתקופה הראשונה היה הפרספקטיבה:
      מה תחשבי על הפרובוקציה בעוד שבוע?
      מה תחשבי עליה בעוד חודש?
      מה תחשבי עליה בעוד שנה?

      התשובה תמיד מפכחת מאד ומגלה את החשיבות האמיתית של הנושא.

      אהבתי

  4. מדהים פועה, ממש מדריך לחיים כתבת פה, לקחתי בשתי ידיים! ומה שעוד יותר מהמם הוא שהגעת לזה לבד. נכון, היה ידיד שאמר…, היתה ידידה שאמרה…אבל את זו שהקשבת, והפנמת, ועשית את הסינתיזה בין שניהם…לקחת בעלות על החיים שלך ועל הדרך בה את מוציאה אנרגיה ומשמרת אותה בעת הצורך. תודה רבה רבה 

    אהבתי

    1. תודה לך יקירה
      לאור התגובות אני רואה ששכחתי להוסיף חלקים או שיטות להקל את ההחלטה כמו הבחנה בין עיקר לתפל, מוכנות לוותר על צדקנות, שיטה לגילוי המשמעות האמיתית של הדברים.
      אולי אאסוף את החלקים החסרים ואכתוב עוד פוסט…קצר יותר 

      אהבתי

  5. פוסט מקסים! אין מה להתנצל כי דווקא האורך שלו עזר להסביר בדיוק את הדרך שעשית ואיך הגעת לתובנות. כל הכבוד לך! אני מקווה שאת גאה בעצמך, כי את צריכה.
    מצד שני, מעציב אותי כל פעם מחדש (למרות שברורה לי ה"לוגיקה")- איך אנשים שפעם אהבו, יכולים להיות האכזריים ביותר בעולם.  מעין "אהבת חינם" (כמו שקראו לזה חז"ל) בנגטיב…

    אהבתי

    1. תודה.
       
      במקרה הספציפי שלי, מערך הכוחות שנקבע בתחילת מערכת היחסים כנראה התחיל לצרום לאקס אחרי הפרידה, שלא הוא יזם, והוא ניסה "להחזיר לי" ולחנך אותי ולהראות לי מה זה.
      בסופו של דבר הוא ירה לעצמו ברגל עם ההתנהגות הזו, אבל זו כבר ממש לא הבעיה שלי, תודה לאל.

      אהבתי

  6. פוסט חכם ותובנות חכמות 🙂 אין לי מה להוסיף על מה שכתבו לך, מסכימה עם כולם. ובאמת מאד יפה. לא מובן מאליו. וטוב שיש חברים.. הם כוח עזר והצלה כמו שכתבת.

    אהבתי

  7. צדקת כשאמרת "רק אנחנו חיים בראש שלנו"
    הבעיה עם הראש שלנו, שכשאנחנו משקיעים זמן ואנרגיה בדאגות, נתיב הדאגות נחרץ בנפשינו. מכאן והלאה, יהיה לנפש קל יותר לתרגל דאגה מאשר כל דבר אחר ולכן זו תהיה ברירת המחדל שלה. ואף אחד לא יסבול מזה, אלא רק אנחנו שנכלה את כוחותינו בדאגות רק כי ככה התרגלנו.
    מכאן, שכשאנחנו לוקחים פסק זמן מהדאגה, אנחנו בעצם מתרגלים תגובות אחרות. אנחנו מלמדים את הנפש דרכים אחרות, תגובות אחרות. אנחנו מבריאים אותה.

    אהבתי

    1. אהבתי את הדימוי ואת הרעיון. דאגה היא הרגל כמו שהיא התניה חברתית.
      אני חושבת שרוב האנשים יודעים מה מצופה מהם חברתית, ואיך נהוג להתנהג במצבים מסויימים ומתקשים לראות שאפשר גם אחרת.
      אנחנו מצופים לדאוג ולהראות טרודים ומודאגים, כי אחרת לא יחשבו שלא אכפת לנו.
       
      וההרגל, דמיינתי את נתיב הדארגות שנחרץ כמו הסימנים שמשאיר כלי רכב כבד בבוץ, אחר כך כשמתייבש הבוץ הנתיב הפוצע נשאר וצריך להפוך את האדמה ולרדד אותה על מנת להפטר הצלקת שנשארה.

      אהבתי

      1. דמוי מעולה רק שזו לא אדמה בוצית אלא משהו יותר גמיש (אולי פלסטלינה) וכדי להעלים את הנתיב הפצוע צריך לא לגעת בו אלא לחרוש נתיבים אחרים יותר דומיננטיים ולאט לאט הוא יעלם בעצמו. 
        אולי יש דרך להעלים נתיב. הלוואי ואמצא אותה כי אז אוכל להפטר מהתמכרויות והלגלים רעים.

        אהבתי

      2. אומרים שהצעד הראשון לגמילה מהתמכרויות והרגלים רעים- זה להיות מודע.
        אז הנה, כבר עשית את הצעד הראשון.

        אבל יכול להיות שזה פשוט לעשות משהו אחר , לתרגל עשיה של משהו אחר במקום ההרגל הרע.

        אהבתי

      3. קשה להגמל ממשהו שהוא הכרחי לקיום…
        אבל אני באמת חושבת שמודעות מביאה להקטנת הצריכה. תחשבי איפה היית אם לא היית עוצרת בעצמך אף פעם.

        אהבתי

  8. אני חושבת שזה משהו שהרבה אנשים "חוטאים בו"
    אנחנו עסוקים בדברים מסויימים
    בצורה כזאת שהם תופסים לנו את היום והלילה
    אנחנו חיים בצורה מסויימת, מלחמה מתמשכת, לשרוד את החיים וכיוצ"ב
    ושוכחים שאנחנו צריכים זמן לנשום, זמן בשביל עצמינו, בשביל הנפש/הנשמה

    זה קשה לשחרר
    אבל לפעמים צריך

    אהבתי

    1. יש עיסוקים ויש דאגות… עיסוק זה משהו חיובי, דאגות ממש לא.
       
      אם פרנסה הופכת למשהו שמטריד ומדאיג, סימן שצריך לבדוק מה מתנהל לא נכון ולהתחיל לשנות. ובכל מקרה, לפעמים פסק זמן שלוקחים שבו לא חושבים על הדברים המטרידים, מאפשר אחר כך מבט מפוכח ורענן על הבעיה ולפעמים עוזר למצוא לה פתרון.

      אהבתי

  9. ללמוד לשחרר ולהרפות זו בעצם מהות הפלדנקרייז.
    ברגע שאני אלמד את זה הגב יפסיק לכאוב לי.
    בינתיים אני עוד בתהליך הלמידה. בתיאוריה אני מבינה אבל לבצע בפועל זה קשה וכמו הרבה דברים בחיים – הכל בראש.
    שיהיה בהצלחה לכולנו 

    אהבתי

    1. אני מקווה שתצליחי לשחרר את כאבי הגב שלך לדרכם, באמת הגיע הזמן שתפרדי מהם. אתם מבלים יחד כבר המון זמן והתרגלתם, אבל באמת די
       
      בהצלחה לכולנו

      אהבתי

  10. כל הכבוד על התובנות ועל יישומן.
    אני מאנין גדולה בהקצאת קווים אדומים ובהמתנה אקטיבית עד לתגובות הסביבה החיצונית לי.
    גם כאשר אני הופך לצד שאחרים דואגים לו, אני יודע לשרטט קו אדום לדואגים למיניהם.
    תמיד הם מגיעים לקו האדום שאיני יכול לאפשר להם לחצות.
    כלכך חשוב לדעת לשרטט קוים אדומים לשני הכיוונים. והכי חשוב בינתיים שלא לשכוח לחיות.

    אהבתי

    1. דווקא כאשר אני נזקקת, אין לי בעיה לשרטט קווים אדומים, זה גם מאד פשוט – תתרחקו ממני וזהו.
      אני לא סובלת שמתקרבים אלי כשאני חלשה או כאובה.

      אבל הכי חשוב זה לזכור לחיות חיים שיש בהם גם דדברים טובים, כי הקושי , המצוקה והעצב, כמו שאמרה ליבי, חורצים חריצים שקשה לצאת מהם אחר כך. אני מסכימה איתה ואיתך, צריך לזכור לחיות ולהנות.

      אהבתי

  11. תודה. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לקרוא עכשיו.
    גם אני תמיד לוקחת אחריות על כל מי שאני אוהבת ומרגישה שבידים שלי לתקן הכל ואם אניח לרגע הכל יתפרק.
    לא רק הכל לא יתפרק, אני אתחזק, וזה רק יעזור.
    תודה!

    אהבתי

    1. יש מעט מאד דברים שהם עניין של חיים ומוות. ומה שלא נכלל בקטגוריה הזו, בדרך כלל מאפשר זמן ומרווח נשימה לנוח, להתרחק לחשוב ולראות הכל מנקודת מבט רגועה ונקיה יותר.

      בהצלחה 

      אהבתי

  12. לגמרי חותמת על כל מילה בפוסט הזה..
    אם כי אני לא הצלחתי להגיע לשם לבד, אלא עם טיפול פסיכולוגי ארוך.
    אבל נכון שזה כיף סוף סוף להיות במקום הזה, הטוב?
    פתאום יש אוויר, המון אוויר ומקום.

    אהבתי

    1. זה מקום שלא קל לי להגיע אליו, גם היום אני צריכה להזכיר לעצמי שזה בסדר לקחת חופש מהבעיות ולנוח.
      וגם, החוק הוא שצריך לעשות את כל מה שצריך וניתן לעשות לפני שיוצאים לחופש מהבעיות, וזה בפני עצמו יכול לשחוק…

      אבל כן, בהחלט, ההפסקה הזו יכולה בהחלט להיות ההבדל שבין התמודדות להתמוטטות.

      אהבתי

  13. לגמרי. הרבה מהרעיונות שכתבת עליהם הזכירו לי את הספר 
    how to stop worrying and start living
    של
    dale carnegie
    (שהספר האחר שלו, how to win friends and influence people, הוא קלאסיקה של בערך מאה שנה).
    יש אותו גם בתרגום לעברית. מאוד מומלץ.

    אהבתי

    1. לא מכירה, אבל זה לא מפתיע, אני נרתעת מספרי עזרה עצמית וניו אייג’ (זו הסיבה השניה שבגלל הלא כתבתתי עד עכשיו את הפוסט הזה, אני לא רוצה לעשות לחברי את מה שאני לא אוהבת).
      לא שאני חושבת שאין להם מה ללמד אותי, רק שבדרך כלל הם עטוים בשכבה עבה של שביעות רצון עצמי וזוהר פנימי ולא מעט התנשאות (ולרוב גם נימה אמרקאית שגורסת שאם רק תרצה הכל יצליח לך). לא יכולה לשאת את זה.

      אהבתי

    1. השאלה מה יעבוד כמה זמן?
      אם את מתכוונת לרגיעה שבאה אחרי ההפסקה שלוקחים מהדאגות, היא נמשכת כל זמן שהיא נמשכת, לפעמים שעות, לפעמים ימים ולפעמים שבועות, תלוי בעוצמת הטרדות והקשיים שמסביב. בכל מקרה היא מאפשרת זמן התאוששות שלא יתקיים בלעדיה.

      אם את מתכוונת לשיטה כולה, היא עובדת אצלי כבר קרוב לעשר שנים ואני משתפרת בה כל הזמן.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s