בסבך הבירוקרטיה הצבאית

המילגה היחידה שאני יכולה לבקש לאור גילי, מוצאי , מקום מגורי ומקומי הכללי בחיים, היא מלגת דיקן במכללה.

אי לכך רשמתי לפני ביומן הטלפון את עשר הדקות המדוייקות בהן ניתן להגיש את המלגה, שלא אפספס.

הוצאתי את הטפסים מראש, רפרפתי עליהם והחלטתי שאני מתחילה לטפל בהשגת כל הניירת הדרושה מבעוד מועד.

 

צילום תעודת זהות – צ'ק.

צילום רשיון רכב – צ'ק.

צילום תלושי משכורת משלושה חודשים אחרונים – צ'ק, אמנם בהמתנה קלה, כי תאריך הוצאת התלוש של החודש הממש אחרון נושק לתאריך הגשת המלגה. אבל בסדר, בדקתי כל יום, עד שקיבלתי אותו.

עכשיו נשאר רק אישור על שירות צבאי. כן כן, גם שלושים שנה אחרי אני עדיין נדרשת להוכיח ששרתתי בצבא.

 

עכשיו, עד לפני כמה שנים הלכתי עם אישור השחרור מהצבא שקיבלתי בבקו'ם בשחרור.

העברתי אותו מארנק לארנק לאורך השנים.

בשנים הראשונות הייתי מחייכת בתחושת נצחון, הא! אני משוחררת ולא חוזרת לצבא.

בשנים שאחר כך הייתי מחייכת בנוסטלגיה, הו, השנים ההן…

ואחר כך הייתי מציצה באישור ותוהה כמה שנים הוא עוד יהיה רלוונטי עבורי.

אמרו לי שאני צריכה אותו למקרה שאצא מהארץ ויבקשו. מעט מאד יצאתי ואף פעם לא ביקשו.

 

הוא היה רלוונטי כשהוצאתי רשיון נשק.

הוא היה רלוונטי כשהתקבלתי לאיזו עבודה והשירות הצבאי הוסיף לי ותק משום מה.

הוא היה רלוונטי כשביקשתי מלגה בלימודים לתואר הראשון.

 

ולפני כמה שנים החלטתי שדי, מספיק, אני כבר לא צריכה לשאת אותו בארנק ולהוכיח משהו למישהו.

וכשהחלפתי ארנק באמת הוצאתי אותו.

 

ועכשיו, פתאום אני צריכה אישור שירות בצבא, כמעט שלושים שנה אחרי.

התקשרתי למשרד הדיקן ושאלתי אם זה באמת רלוונטי עדיין. אמרה לי המזכירה – רלוונטי.

אמרתי לה, תראי.. אני לא בטוחה שיש לי את האישור הזה אחרי כל השנים.

אמרה לי – לא נורא, תוציאי מקצין העיר.

 

חיפשתי את האישור הישן בארנק, בארנק הקודם, בתיק , בתיק הקודם, בעוד שלושה תיקים קודמים, במגירה של כל הדברים שמחכים לטיפולי, בתיקיה של הדברים שטיפלתי בהם , שוב בארנק, שוב במגירה. כלום.

 

לכן הלכתי לבדוק את עניין הוצאת האישור החדש.

קודם כל בדקתי את האפשרות האינטרנטית, מסתבר שיש כזו. אפשר להזמין מסמכים וטפסים בטופס מקוון.

הזמנתי וקיבלתי מייד הודעה למייל שהבקשה נקלטה. כעבור שלושה ימים, הבקשה עדיין היתה בסטטוס – הבקשה נקלטה. מאחר ואמרו שיכול לקחת עד עשרה ימים עש שישלח האישור בדואר החלטתי לזרז את העניין.

התקשרתי לקצין העיר. המענה הקולי האוטומטי הודיע לי שאני צריכה לפנות לפניות הציבור ושאין מענה פיזי או טלפוני.(במילים אלו ממש). התקשרתי לפניות הציבור. הפקידה הנחמדה אמרה לי שרק בקצין העיר יכולים להוציא לי אישור כזה. ושכן, באמת אין מענה בקצין העיר כי סגרו אותו. ואני יכולה לפנות לאחד בעיר אחרת.
ואני יכולה להתקשר גם, אולי ישלחו לי בפקס.

 

רק שלא.

הפקידה בקצין העיר השאירה אותי בהמתנה על הקו במשך עשר וחצי דקות.

אחר כך ביקשה ממני מספר אישי (אני זוכרת!) ונקבה בשם נעורי. ואמרה, אין בעיה אני אשלח לך לדואר שרשום פה, ונקבה במקום מגורי בתקופת הצבא.

אני לא גרה שם יותר, אמרתי לה.

אבל אני יכולה לשלוח לך רק לאן שרשום לי, היא אמרה.

אבל אני לא שם. לא יעזור לך ולא יעזור לי אם תשלחי לכתובת שאני לא גרה בה יותר.

אבל זה מה שאני יכולה.. מלמלה הפקידה.

תשלחי לי בפקס, ביקשתי, או מייל.

לא יכולה, אמרה הפקידה, יכולה רק לכתובת שרשומה אצלי.

אבל. אני. לא. גרה. שם.  אמרתי בסבלנות הולכת ופוקעת, אין טעם לשלוח למקום שאני לא נמצאת בו. בואי, אני אתן לך את הכתובת הנוכחית שלי, את המייל שלי, את מספר הפקס שלי, את השובך של יונת הדואר שלי, משהו.

תגידי, שאלה הפקידה, יש לך ווטסאפ?

יש לי.

אז תשלחי לי את הספח של תעודת הזהות עם הכתובת שלך, ואני אשנה את זה פה במחשב.

מעולה.

 

צילמתי, שלחתי לה בתוספת תחינה שתטפל בזה בהקדם, כי נשאר לי שבוע להגשת הניירת.

כעבור חמש דקות דנדן הטלפון בהודעת דואר חדש נכנס – ובהודעה, השתנה הסטטוס של בקשתך לקבל אישור דרך האתר, האישור הוצא לפני שלושה ימים וישלח בהקדם.

כעבור עוד שלוש דקות, בדפדוף אגבי חוזר במגירה, מצאתי גם את האישור הישן והטוב.

 

אני לא מתלוננת, באמת שלא.

אם אקבל את המילגה, זה יהיה שווה הכל.