זה פוסט שרציתי לכתוב מזמן ,לא כתבתי אותו עד היום בעיקר בגלל שאני לא מחזיקה מעצמי איזו דמות של מנטורית שאומרת לאנשים איך נכון להתנהל. לכן, כל מה שכתוב פה הוא מנסיוני בלבד ועוזר לי מאד. אני חושבת שהכתוב פה ניתן ליישום ויכול להועיל ולשפר גם חיים של אחרים. הפוסט ארוך , למרות שקיצצתי אותו באכזריות. קחו את הזמן, או קחו ריטלין, מה שעושה לכם את זה.
החיים , לא תמיד מתוקים נפלאים ויפים.
הרגעים הקשים לא מתרכזים בנקודות קלות לטיפול או לוקחים הפסקות שמאפשרות התאוששות. בדרך כלל הם מתקיפים כולם ביחד, ובאים כדי להשאר.
גם לי יצא לחוות את הרגעים המרושעים, האכזריים והקשים שלי. כאלו שבאו , תקעו יתד, נטו אוהלם ואחר כך גם בנו בית קבע, כי היה להם כל כך טוב אצלי.
על רובם אני לא יכולה לכתוב, כי הם נמצאים בתחום שעליו אני לא כותבת פה, אבל אני יכולה להדגים באיזה מצבים אפשר ורצוי להניח את הבעיות בצד ולנוח מהן ולהנות לרגע מהחיים למרות שהם מלאים בקשיים.
הרעיון הבסיסי שעומד מאחורי הנחת הדברים בצד, הוא פשוט אבל לא בהכרח קל לביצוע והוא אומר כזה דבר:
1. הבעיות שלי , הן הבעיות שלי. בצורתן הייחודית הן שלי בלבד למרות שלפעמים אפשר לחלוק בעיה עם עוד אנשים.
2. אף אחד לא יכול לקחת ממני את הבעיות שלי. אף אחד גם לא רוצה אותן.
3. היכולת שלי להשפיע על הסביבה היא יכולת מוגבלת, היכולת שלי להשפיע ולשנות את עצמי היא כמעט אין סופית. מאחר ורוב החיים שלי מתחוללים בתוך ראשי, זה מקום לא רע להשפיע עליו.
4. גם אם אשאיר את הבעיות שלי מונחותבצד, ללא תשומת לב, הן תחכנה לי בסבלנות ולא תלכנה לשום מקום.
5. כשאני מרשה לעצמי להניח בצד את הבעיות אני מוותרת על הסיכוי לקבל את אותה כמות תשומת הלב החומלת ואת הרחמים שהייתי מקבלת לולא ויתרתי עליהן.
6. מצד שני, אני מרוויחה רווחה נפשית, זמן התאוששות ומנוחה יקר מפז שיתן לי אחר כך כוחות חדשים להתמודדות.
ולתכלס.
לאחר הגירושין, האקס ניסה להמשיך ולפגוע בי בכל דרך אפשרית וגם הצליח, כי מי שמחפש, מוצא.
במשך תקופה ארוכה מאד עסקתי ללא הפסקה בנסיונות לחזות את הפגיעה הבאה, נסיונות למזער את הנזק שכבר גרם, נסיונות למצוא את הדרך הנכונה לתקשר איתו בנושאים הכרחיים, החל משיחות גישור ופיוס, דרך הריבים ועמידה על שלי וכלה התעלמות מוחלטת. זה לא שיפר את המצב ולו כזית, שום דבר לא באמת עבד. שום דבר לא השתנה, שום דבר לא השתפר, שום דבר לא מנע ממנו להמשיך לנסות לפגוע. שום דבר לא צמצם את גודל הפגיעות. שום דבר לא הפחית את המצוקה שלי.
בכל רגע ורגע הייתי שקועה במחשבות על ההתמודדות ועל הצעדים הבאים.
הייתי מותשת, עייפה, מובסת. כועסת, שונאת ומוצפת.
לא ישנתי טוב, לא אכלתי טוב, עבדתי על אוטומט, תפקדתי על אוטומט, את כל הכוחות שמעבר הפניתי רק למאבק ההשרדותי שהוא כפה עלי. כי זה מה שעושים במצבי השרדות, נלחמים. כמובן שחוסר השינה, ימים שלמים שבהם לא יכולתי לאכול, והמתח המתמשך התחילו להתבטא בסופו של דבר בסמפטומים גופניים, בנטיה למחלות , כאבי ראש, כאבי בטן, דלקת בקיבה, כאבי גב… מה לא?
באותה תקופה היה לי ידיד, קראתי לו פה בבלוג – התמנון. הוא לא הבין למה אני נגררת למניפולציות של האקס, למה אני עונה ככה ולא אחרת , למה אני לוקחת כל כך ללב. הוא חשב שאני צריכה להיות מאד ענינית ולהגיב רק למה שהאקס מעלה. כל העניין הזה של לקחת ללב ולחקור קדימה ואחורה את מה שקרה , מה שקורה ומה שיקרה, נראה לו מוגזם.
אתה לא מבין, אמרתי לו. אתה לא יודע איזה נזקים הוא גורם במעשים שלו, לך זה נראה כמו כלום, כי אתה לא במקומי. אני חייבת לחשוב על כל האספקטים של המעשים שלו ועל כל ההשלכות האפשריות, כדי שאוכל להתכונן.
אני לא חושב שזה כלום, הוא אמר, אבל התגובות שלך לא עוזרות לך. תעשי מה שאת יכולה, אבל חבל עלייך, את גומרת את הכוחות שלך.
עוד באותה תקופה דיברתי עם חברה לעבודה שהבת שלה נהרגה בתאונת דרכים שנתיים קודם והיא אמרה לי – כן, אני מחייכת, מבלה וצוחקת ואנשים רואים ומתפלאים איך זה שאני צוחקת אחרי שהבת שלי נהרגה, אז את יודעת מה, שיתפלאו! זה הכאב שלי ואף אחד לא יכול לקחת אותו ממני, גם אם אני צוחקת, אני נשארת איתו, לא הם. הם לא יכולים לשפוט אותי. החלטנו בשבעה החלטה משפחתית, שאנחנו ממשיכים לחיות, אחרת נמות או נתפרק ואנחנו חיים כמו שאנחנו יודעים.
לקח זמן, אבל השיחות האלה השתלבו לי אחת בשניה ופתאום הבנתי שאני עושה משהו מאד לא נכון ולא יעיל ואני חייבת לשנות את ההתנהלות שלי על מנת לשרוד. צדק התמנון שאמר שאני מבזבזת כוחות לריק ללא תוצאה נראית לעין. וצדקה חברתי לעבודה שאמרה שזה בסדר להמשיך לחיות למרות שרע לך ושרק את יודעת מה את עוברת ורק לך יש זכות לשפוט את עצמך.
אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להשפיע על האקס ולשנות את התנהגותו. אבל אני כן יכולה להשפיע עצמי ולשנות את התנהגותי שלי.
הבנתי שאני עובדת "פול גז בניוטרל" ושאני לא עוזרת לעצמי בכלל. המעשים והמחשבות וכל מה שעשיתי על מנת להתמודד איתו לא באמת הביא לשינוי המיוחל, סתם רצתי במעגלים והוצאתי אנרגיות על כלום. שכדאי שאתחיל להתנהג אחרת כי אני ההתנהלות הנוכחית מביאה אותי למקומות לא טובים לי ולסביבתי. הגיע הזמן לשמור על עצמי ולהתחיל להתנהל בדרך יעילה שתעזור לי.
לכן עשיתי החלטה מאד ברורה, ביני לבין עצמי בלבד, מה אני מוכנה לסבול ממנו ומה הגבול, הקו האדום, שלאחריו אפעל.
החלטתי בדיוק מה יהיו הפעולות שאנקוט במידה והוא יחצה את הקו שקבעתי לי. לא טרחתי ליידע אותו, הוא כבר לא היה צד בענין בעיני, הרי היה מדובר על ענינים שביני לביני. כיוון שאני משפיעה על עצמי ולא עליו, לא היה אכפת לי שהוא לא יודע מה החלטתי. ממילא מה שעשיתי עד אותו רגע לא שינה שום דבר בהתנהלות שלו, כך שגם אם הייתי מיידעת אותו על ההחלטה שלי, אולי הייתי גורמת לעוד הסלמה לא רצויה שלא היה בה צורך. לא היה לי צורך לאיים עליו או להפחיד אותו. קבעתי לעצמי מה אני מוכנה ולא מוכנה לסבול ומה אני מוכנה ולא מוכנה לעשות על מנת להפסיק את זה.
החלטתי שאני מפסיקה לבזבז עליו אנרגיה ולחשוב עליו ועל מעשיו מרגע שהחלטתי מה הקווים האדומים שלי.
והחלטתי שכל זמן שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות וכל זמן שלא חצה את הקו האדום שקבעתי לי, הוא לא מעניין אותי.
ולבסוף החלטתי שזה בסדר גמור לעשות דברים שלגמרי לא קשורים למאבק האינסופי בו. שמותר ורצוי לעשות דברים עבור עצמי, דברים שגורמים לי להרגיש טוב. מותר לקחת פסק זמן מהמלחמה, זה לא יפחית את מחויבותי אליה. וזה לא אומר שאני מקלה ראש בה.
למרבה ההפתעה, הוא מעולם לא חצה את הקו האדום למרות שהתקרב אליו כמה פעמים. הפרובוקציות שלו שלא קיבלו מענה, הלכו ודעכו לאט לאט (ממש ממש לאט, לעזאזל), אין מה לעשות קשה לנהל מלחמה כשהיריב לא רב איתך. וכך המצב הלך ונרגע אחרי שנים של טירוף מערכות כללי.
קל להגיד, קשה להפטר מהרגלים ישנים. אני לא יכולה להגיד שהכל הלך חלק ושקל היה לי להשתחרר.
קשה לשחרר תחושות , גם אם הן קשות ופוגעות והכי קשה – להרשות לעצמי לשמוח ולהנות למרות שקורים, או עלולים לקרות דברים איומים בחיים שלי.
אני הייתי השופטת הקשה ביותר עם עצמי, למען האמת אני לא חושבת שלאחרים היה אכפת במיוחד אם אני יוצאת ומבלה, להיפך אולי הם חשו הקלה שהם לא צריכים שוב לשמוע את הסיפורים הקשים ושוב לתמוך בי. אבל לי היה קשה לחשוב שאני יושבת בפאב ושותה משהו עם חברים בזמן שהייתי יכולה לשבת ולחשוב על פתרונות לבעיות. לחשוב על הבעיה, להתעסק איתה, כמו שאנשים שמסורים לפתרון הבעיה אמורים לעשות…
שוב ושוב אמרתי לעצמי שעשיתי את כל מה שהייתי יכולה לעשות עד לנקודה המסויימת הזו בזמן ועכשיו לא נותר לי אלא לחכות לצעד שלו, אם יבוא. ואם כבר אני מחכה ולא עושה שום דבר אקטיבי, לפחות שאחכה בנעימים.
עם האימונים השתפרתי והצלחתי.
היום אני עושה את זה בקלות גדולה הרבה יותר.
גם היום אני מזכירה לעצמי שזה בסדר לא לעשות כלום כשאין מה לעשות ושמותר ליהנות גם בימים קשים.
אין כמעט מקום בחיים שבו לא ניתן ליישם את הדרך הזו.
גם אם נחשוב על משהו קיצוני כמו על אדם קרוב שחולה במחלה קשה וזקוק לעזרה רבה. ומעבר לעזרה הטכנית, מעסיק את מחשבותינו בדאגה ובעצב כל היום וכל הלילה. איך אפשר להתנהל במצב קשה כזה בדרך של להניח דברים בצד? אפשר.
קודם כל עושים כל מה שצריך וכל מה אפשר, כל מה שרוצים, כל מה שיכולים (כל אחד יכול לבחור את הניסוח המתאים לו) אבל אחרי שמסיימים לעשות את זה ועד הפעם הבאה שנצטרך לעשות משהו, הזמן של בין לבין הוא זמן שעדיף לפנות אותו למנוחה ורגיעה, לצבירת אנרגיות.
המחשבות והדאגה הבלתי פוסקות לאדם היקר החולה, לא ישפרו את מצבו. הדאגה לו לא תבריא אותו, היא רק תתיש ותייגע את הדואג. ואם לוקחים פסק זמן למנוחה ורגע לא משקיעים בחולה את כל האנרגיה שלנו, זה לא אומר שלא אכפת לנו ושאנחנו אגואיסטים וחושבים רק על עצמנו. ממש לא. זו המחשבה השיפוטית העיקרית שצריך להשתחרר ממנה. זה רק אומר שלקחנו פסק זמן להתאוורר ושאנחנו עדיין זמינים ונכונים להיות שם בשביל החולה כאשר יצטרך אותנו.
חשוב מאד לא לחשוב על "מה יגידו" כי מהצד זה באמת יכול להראות מוזר, ואנשים יכולים להיות שיפוטיים. אבל כאמור, אין לנו שליטה על מה שחושבים ועושים אנשים אחרים, לכן אנחנו יכולים לטפל רק בעצמנו. לעשות לעצמנו טוב על מנת שנוכל להמשיך ולתמוך במי שזקוק לנו.
צריך לזכור שגם במטוס כשמשתחררות מסכות החמצן, ההוראה היא שהורים ירכיבו את המסכות קודם כל לעצמם, על מנת שיוכלו להמשיך ולדאוג לילדיהם. פה אותו דבר. בהשרדות כמו בהשרדות.
זה בדיוק מה שעשיתי כשנסעתי עם החברות שלי ליום בילוי . הנחתי את כל הדאגות בצד ונהניתי, לא חשבתי על הלימודים, לא על הגמל, ולא על העבודה. ופסק הזמן הזה עשה את העבודה ונתן לי בדיוק את מרווח הנשימה הנדרש להתמודדות המתמשכת שעוד צפויה.
על קצות האצבעות 