חזרה לשגרה

הרמתי את הראש, התנערתי ואני חוזרת לשגרה.

במבט לאחור אני מבינה שהאיום על מקום העבודה הוא זה שדרך לי על עצב חשוף והפיל אותי.

יחד עם עומס היתר שיש לי חיים, זה היה הקש ששבר.

הצורך בעבודה, בפרנסה, הוא קיומי אצלי.

 

מתוך זה שאני סומכת רק על עצמי, לא נסמכת ולא סומכת על אף אחד אחר, אני חייבת שתהיה לי עבודה.  עד כדי כך שמעולם לא הייתי בלשכת תעסוקה, מעולם לא חתמתי אבטלה. לא בגלל בושה, בגלל שלא הגעתי מעולם למקום הזה שבו לא היתה לי עבודה. תמיד דאגתי מבעוד מועד לחפש חלופות אפשריות עם הסימן הראשון לאפשרות של שינוי.

התקופה הכי ארוכה שלא עבדתי בה בצורה רצופה היתה 4 חודשים של שהיה בארצות הברית. החופש הכי ארוך שלקחתי היה שבועיים רצופים, חופש המחלה הכי ארוך היה שלושה שבועות (כאבי גב תופת). 

 

ברגע הראשון כשהוצג בפני האיום הנוכחי על העבודה הרגשתי איך התאבון אובד לי, באופן מיידי.

זו תגובה ראשונה ומתמשכת של הגוף שלי למצב דחק. לא מסוגלת לאכול. כאילו הגרון נחסם וגם כשהבטן מקרקרת מרעב, שום דבר סמיך יותר מקפה לא יעבור בו. אם אני בכל זאת מתעקשת לבלוע משהו, מייד אני מרגישה בחילה נוראית.

חוסר התאבון הוא מוחלט. לא מתחשק כלום, אין את ההתאוות הבריאה והנורמלית, שום דבר לא נראה טעים. שום דבר לא נטעם טעים ולא מעביר תחושה של עונג. אוכל הופך לסבל ולכורח לא נעים.

 

הדבר השני שאני מרגישה הוא רצון לברוח, להעלם. לעזוב הכל וללכת למקום אחר. ללכת לישון להתעורר בעוד שנה או עשר, להיות אחרי בלי לחוות את התחושות האיומות האלה. 

כשתחושת האיום היא קיומית, הדחף הקדמון של להלחם או לברוח משתלט, ואני, רוצה לברוח. רחוק רחוק ומהר מהר. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי, אז אני בורחת בקטן. בורחת למשחקים אין סופיים, מעגליים, בטלפון ובמחשב (פעם הייתי בורחת לקריאה ) הולכת לישון מוקדם וישנה שינה טרופה ורצופת חלומות בלהה, מתעוררת עייפה וממהרת לחזור למיטה שלי, הפינה הבטוחה שלי.

אני עושה מה שצריך, אבל רק מה שצריך. אין לי שום יכולת לעשות משהו מעבר לצריך. לא מסוגלת ליזום, ליצור, לשמוח ביצירה.
אני יכולה לקרוא, אבל לא מסוגלת להפיק תגובות. אין לי מספיק אנרגיה לכתיבה, גם כשעולה בי תגובה, אני לא מצליחה להביא את עצמי לכתוב אותה.

 

כיוון שאני לא יכולה לברוח אני מכריחה את עצמי להלחם. מזכירה לעצמי שלא הכל אבוד רק כי מישהו הכריז מלחמה וששום דבר לא אבוד בנתיים. אני יוזמת פגישה נדרשת, מגייסת כוחות תומכים סביבי, שולחת מרגלים לבדוק את השטח ומקבלת בשמחה את התומכים שבאו להכריז על עמדתם.

לאט לאט הדברים מתחילים להתבהר, החול מתחיל לשקוע ואיתו אני מתחילה להרגע.

לא הכל עבר, אני עוד לא יכולה להרפות מהדריכות, אבל תחושת החירום עזבה אותי, עשיתי מה יכולתי ואני אמשיך לעשות מה שאני יכולה, מעבר לזה, אין טעם לבזבז עוד אנרגיות על דאגה וחרדה.

 

גם הגמל תרם את חלקו לרגיעה.

 

מתי את הולכת? הוא שואל מייד כשאני נכנסת, והפעם מוריד את הנושא באמת מסדר היום עם קבלת התשובה. אני מחכה עוד קצת, אבל אין יותר הערות, חוץ מהפעם שהוא לוחש לי באוזן שאני יודעת שזה לא אישי, שקשה לו עם הפלישה למרחב שלו, נכון? לא שאלה הוגנת במיוחד, לאור העובדה שאני לא במצב לענות בצורה קוהרנטית בזמן שהוא שואל את השאלה. או לענות בכלל.

 

הוא יודע שבאתי לנוח, וגם הוא צריך מנוחה. המנוחה הזו חסרה לי מאד מאז שהשתנו דברים כבר לפני כחצי שנה. ואני מניחה שיש לה חלק בקושי שלי להתמודד עם האיום על העבודה, כשחסר לי שסתום הבטחון שהיא מאפשרת.

בתחילת השבוע כתבתי לו שאני רוצה לבוא אליו ושנלך לאיבוד ביחד והוא ענה – אני כבר שם, מוזמנת להצטרף.

אז אני מצטרפת.

משחררת ומרפה מכל המחויבויות.

 

הוא שואל, אז אני מספרת לו מה קרה ומה קורה ומה השתנה מאז שדיברנו לאחרונה, אבל זה קורה רק אחרי שהראש נרפה קצת מערפל הג'וינט והגוף רפוי ונינוח יותר.

כשאנחנו שוכבים על המיטה, תמיד יש ביננו מגע של עור לעור. נטענים באנרגיה חיובית שקיימת רק במגע מסוג כזה.

הרפיון והנינוחות מערבבים את התחושות ואת הגבולות בין הגוף שלו לגוף שלי.

הראש שלו מונח על הזרוע שלי, הרגל שלי נשענת על ירכיו. מידי פעם איזו יד יוצאת למסע עצמאי.

החתולה שלו מקנאה, היא באה ונשכבת בדיוק ביננו , במרווח קטן. עד מהרה גם הכובד החמים שלה הופך לחלק מאיבוד הגבולות. בעינים עצומות אנחנו לא יכולים להגיד מי נוגע בגוף. לא יודעים להגיד איפה אנחנו מתחילים ומי ממשיך אותנו.

 

טוב לי לברוח איתו לבועה שלנו וטוב לו.

 

אחרי המנוחה הכרחית הזו, התאבון החל לחזור ואיתו החשק לקום ולזוז , לעשות דברים.

אתמול כבר תליתי עציץ (גאווה אדירה, החורים בעומק מדוייק, הדיבלים נכנסו בדיוק עד הסוף, במיקום מדוייק, בדיוק מול החורים של המתכת) ולבסוף, עציץ יפיפה תלוי, עושה תחושת של ג'ונגל מנחם ומרגיע, כי אין כמו ירוק בשביל תחושה של רווחה ושלווה.

 

24 תגובות בנושא “חזרה לשגרה

  1.  טוב לשמוע שאת כבר אחרי השפל, וכבר התיאבון חוזר והחשק לירוק (מכל מיני סוגים) איתו. אני מאוד מבינה ומזדהה עם הידיעה המוחלטת שאת חייבת לדאוג לעצמך. זה המנגנון שעזר לך כל השנים, שכבר אי אפשר להפריד בינו ובינך, זה את. אני כן שמחה שיש לך את הגמל, שמאפשר לך גם בתוך התקופה הקשה הזו מקום של נחמה, של מגע, של רוך ובעיקר, הכי חשוב, של ידיעה שאת לא באמת לבד. וגם כאן שתדעי לך שאת לא לבד. 

    אהבתי

    1. ווית הלבד שלי היא כל כך בסיסית שאני לא חושבת שיש משהו שיכול לתקן אותה…והיא אכן זו שקידמה אותי והביאה אותי למקום שבו אני נמצאת היום, לטוב ולרע.
      אין לי ספק שיש לי מה ללמוד מאמפיארטי לגבי שחרור של מקומות ישנים ושינוי דפוסי חשיבה והתנהגות ישנים שכבר פחות מועילים.

      ותודה יקירה, תודה תודה 

      אהבתי

  2. אני לגמרי מזדהה איתך עם הוויית הלבד
    אני גם אוהבת את הספייס שלי
    ולפעמים שיש לי ימים כאלה שאני נמצאת עם ידיד או חברה כמעט יום שלם
    אני תמיד תוהה ביני לבין עצמי איך לא נמאס להם ממני (נו יום אינטנסיבי כזה מחכה לי מחר)

    מצד שני לפעמים נוכחות של בן אדם אחר, פשוט עושה נעים

    ידיד שלי, זה שהתנדב לקחת אותי לאילת אמר שהוא יתכנן את הדרך ואת מה שנעשה שם, אין לך מושג כמה קשה לי לשחרר (כי אני רגילה להיות זו שמתכננת וקובעת הכל)

    בסדר, יהיה טוב 🙂

    אהבתי

    1. התכוונתי לכתוב חווית הלבד. וזה לא משהו חיובי במיוחד, למדתי עם השנים שאין לי על מי לסמוך. לא בהקשר של האהבה להיות לבד. אמנם עם הזמן למדתי שאני אוהבת להיות לבד, אבל ממש לא כל הזמן.
      בדרך כלל נמאס לי מלהיות עם אנשים אחרים לפני שלהם נמאס ממני. בכל מקרה, אם יודעים לתת ספייס גם כשנמצאים יחד, זה לא אמור לקרות.

      את כבר בדרך לאילת, אני מקווה שאת נהנית מהיום.

      אהבתי

      1. כן זה גם חלק מזה
        החלק שאי אפשר באמת לסמוך על אף אחד (לא ב100%)

        אני גם למדתי עם הזמן שאני אוהבת להיות לבד
        כשהייתי צעירה יותר פחדתי מזה
        הבטחתי לעצמי שאני לא ארגיש לעולם שוב את הרגשת ה helpless אם אני לבד (קרי בלי בנזוג)

        יש אנשים מאוד מסויימים שנעים לי להיות בחברתם ולא נמאס לי מהם
        למשל ידיד שלי שלקח אותי היום לאילת, היה לנו ממש כייף להעביר את היום יחד (ולהיות עם מישהו 12 שעות יחד זה לא עניין של מה בכך)

        הנסיעה היום הייתה כייפית
        הייתה לי חברה נהדרת (ידיד שלי שהוא בן אדם שכייף לי להיות בחברתו)
        הנוף בדרך לאילת היה  מדהים (נסענו דרך מכתש רמון וכביש הערבה), ממש תענוג לעיניים
        אילת, יקרה יותר ממה שזכרתי אותה, ואישית אני לא מבינה למה אנשים מתלהבים מהעיר הזאת, אין שם יותר מדיי מה לעשות

        ועוד לא השמשתי את הטלפון החדש
        כי אחרי הנסיעה הלוך וחזור לאילת הלכתי ללמודים וחזרתי רק בסביבות 10 בלילה, והיות ואני גמורה מעייפות התוכנית היא לאכול להתקלח ולישון
        מחר יום חדש יהיה מספיק זמן לגבות את המכשיר הישן שלי ולסדר את החדש

        אהבתי

      2. לא לכל אדם יש את אותו הצורך באנשים נוספים, או במרחב פנוי מאנשים נוספים.
         
        חברתי כוח הצלה סיפרה לי על בעלה שמשגע אותה, הולך אחריה כמו כלבלב בכל הבית ולא נותן לה רגע עם עצמה. כמה שהיא לא דיברה איתו היא לא השיגה שום דבר חוץ מזה שהוא נעלב.
         
        כמה שנים אחר כך הם התגרשו והוא הכיר אשה חדשה, שסיפרה לי שהיא המאושרת באדם, בן הזוג שלה כל כך אוהב אותה, בבית הוא כל הזמן נמצא איתה, גם כשהיא עושה כביסה או כלים , הוא בא איתה לכל מקום ונורא כייף לה להתחבק ולהתנשק איתו סתם ככה באמצע היום, אף פעם לא היה לה בן זוג כל כך אוהב , שהיא היתה כל כך משמעותית עבורו…

        אהבתי

  3. תרגישי טוב.. מבינה את תחושת המצוקה שלך, שממה שכתבת הבנתי שלא קשורה רק למציאות הנוכחית, אלא גם לחוויות מצטברות.
    אולי יעזור לך להיות מוכנה לאפשרות שמשהו כזה היה קורה בפועל. כלומר אילו דברים מעשיים היית עושה, שישמרו עליך ויחזיקו אותך בתקופת מעבר בין עבודות למשל. כך זה עדיין יהיה מלחיץ, אבל אולי פחות.

    אהבתי

    1. החרדה לא קשורה לפתרונות של הבעיה, כי למעשה המשרה שלי היתה רחוקה מלהיות בסכנה מיידית. היה איום, ועדיין יש, מהסוג של אדם לא לגמרי יציב נפשית שפתח במסע הכפשות נטולות בסיס נגדי והכניס את הסביבה כולה לכאוס.
      גם במידה והייתי נאלצת לעזוב את המקום הנוכחי, יש לי קביעות ויש למעסיק שלי מחוייבות להעסיק אותי במקום זה או אחר, אם בכלל ימצא לנכון להוציא אותי מפה.
      גם יודעת שאם יקרה ואתפטר או אפוטר, עדיין אצליח להסתדר, יש לי מקצוע שתמיד תהיה בו עבודה ואם לא, אמצא במה לעבוד אני לא מפונקת.

      ועדיין, החרדות לא בהכרח קשורות למציאות…

      אהבתי

      1. אני מבינה.. קראתי גם את מה שכתבת לצופה מהצד, נשמע שאת ידעת להיעזר ולהיתמך.. גם אם היו גם קוצים קטנים באליה.. אז טוב שכעת השתפרה הרגשתך. ונוסף על כך, ממה שאת כותבת לי עולה בדעתי שאת צריכה כנראה יותר בטחון בעצמך, בכוחך וביכולותייך.

        אהבתי

      2. את יודעת שכל אחד סוחב את התיקים הכבדים שלו…אז כן, יש קוצים, אבל אפשר לראות את הפרחים מבינהם. אתמול הוא כבר הזמין אותי מיוזמתו שלו לבוא אליו.

        אני די מאמינה בכוחי וביכולותי, עד כדי כך שאני מרשה לעצמי להתפרק לרסיסים מידי פעם, כי אני יודעת שאצליח לקום על הרגליים אחר כך.
        במקרים האלה אני מתכנסת לתוך עצמי ופחות מייצרת אינטראקציה עם הסביבה, כי אינטראקציה כזו גוזלת ממני הרבה כוחות. אפשר להבין שבעיני אנשים אחרים זה יכול להראות נורא עצוב. בשבילי זו התמודדות בדרך הנכונה לי.

        אהבתי

      3. אני מבינה גם את זה, גם לי יש סיטואציות כאלה. כמו אחרי האשפוז, כשהייתי בבית. הסתגרתי והייתי בקשר רק עם הכי קרובים לי.

        אהבתי

      4. יש אנשים ששואבים כוח מאנשים אחרים שנמצאים סביבם. ויש אנשים כמונו שצריכים להתמודד לבד ובלי שיפריעו להם.
        זה קצת מתנגש עם ההזדקקות הפיזית לפעמים (פעם חליתי במחלת הנשיקה עם 39-40 מעלות לא יכולתי לקום מהמיטה בכלל) אפילו במצבי קיצון קשה לי לקבל עזרה. 

        אחת הפעמים היחידות שהרמתי קול על הגמל היתה באותה פעם שהתקפלתי מכאבי בטן והוא ישב והסתכל עלי במבט כל כך אומלל שהייתי צריכה לדאוג לו במקום להתרכז בעצמי.

        אהבתי

  4. גם אני עמוך חושב שהצורך לעבוד הוא קיומי לעומת אנשים אחרים שעובדים קצת פה וקצת שם ומתגלגלים כל שנה שנתיים למקום אחר. עבודה יציבה היא מקור חשוב לביסוס ולקיום מקום העבודה לא תמיד הכי טוב אב הוא מספק משכורת ויכולת להתקיים וליצור עתיד. שאפו על העציץ וטוב שפרשת לקצת להתחזק ולחזור. שיהיה שבוע טוב.

    אהבתי

    1. גם אני לא מצליחה להבין את האנשים שעוברים ממקום למקום, אפילו ברמה של מחשבה על העתיד זה לא הגיוני אחרי גיל מסויים.
      אבל יש הרבה אנשים שחושבים מעכשיו לעוד חמש דקות ולא רואים שתהיה גם שנה הבאה ועוד עשרים שנה….

      תודה תודה, אני מאד מרוצה מההצלחה שלי בתחום תליית העציצים.
      שבוע טוב קיימן.

      אהבתי

    1. אל תתעצבי, זה מה שהחיים לימדו אותי, שאין באמת על מי לסמוך.
      זה נכון שאם אבקש יהיה מי שיעזור, אבל זו הבחירה שלי לדבוק בעמדה הזו.
      בעיני זו אשליה לחשוב שמישהו אחר יקום להציל אותך תמיד. גם למי שחי בזוגיות, גם למי שיש לו משפחה גדולה. ראיתי הרבה אנשים שהיו לבד לגמרי למרות מי שהיה סביבם…

      אני לא מסכימה איתך שאני לא נשענת על אחרים, בהחלט נשענתי על הגמל בתחום שבו לא יכולתי לעזור לעצמי, וזו היתה נקודת המפנה שממנה התחלתי להתאושש. אני בהחלט יודעת לקחת את פסקי הזמן שאני צריכה.

      אהבתי

  5. תשמעי אני מבין לגמרי את החרדה לאבד את מקום העבודה,זה הפחד הכי גדול שלי. אין חרדה קיומית גדולה מזאת ואני שמח שגם אני וגם זוגתי נמצאים במקום טוב במקומותינו. אני מקווה שמי שחורש רעות נגדך ירגיע  ושהכל יחזור לקדמותו,לא ברור לי איך לא מבינים שם שאת נכס. 

    אהבתי

    1. אני בתפקיד של מתן שירות, ואין נותן שירותים שלא מרגיז אנשים.
      מספיק שאגיד משהו, ושמישהו מהמקום הפרטי , הפנימי שלו, ישמע משהו אחר לגמרי. אני אפילו לא צריכה להתנהג לא יפה.
      במקרה הזה האדם המסויים סבר שהייתי צריכה לתת לו יותר ממה שקיבל ומתוך מצב דכאוני שמתבטא בהמון תוקפנות כלפי כל הסביבה נפתחה מסכת הכפשות. כמובן שהכי קשה זה להוכיח שאין לך אחות…

      אני מקווה שהענינים ירגעו בקרוב, כמו שכתבתי ליעלילה למעלה, זה לא שהמשרה שלי בסכנה מיידית, אבל ההכפשות קשות וקשה להתמודד איתן כשהטענות נגדי לא מובעות בפני אלא רק מאחורי גבי.

      ותדה איש יקר 

      אהבתי

  6. את יודעת כמה שאת מדהימה? לא, באמת אני אומרת. מדהימה. 
    קרה משהו – נבהלת, הופעל המנגנון של "הילחם או ברח" וראית את המציאות כפי שהיא. הסכמת לחוש את התחושות הקשות ושהית בתוכן כמה שהיית צריכה. וידעת שזה מה שקורה, ונשארת עם זה – וכל זאת עדיין תוך כדי עשיית מינימום הדברים שאת חייבת לעשות ביום יום (בלי להכנע לדכאוניות שלמה ולא לצאת לצמיתות מהמיטה!). תוך כדי: פעלת בעבודה כדי להבין מה קורה ולנסות לשפר או לפתור את הבעייה. וברגע שיכולת – מהבחינה הנפשית – פנית לגמל כדי לקבל את ההפסקה והחיבוק שהיית זקוקה להם. את מכירה את פועה, את המנגנונים שלך, רואה את המציאות כפי שהיא, לא נמנעת מהתחושות הקשות. וראי זה פלא: יש על מי לסמוך. עלייך. תמיד עלייך. וטוב שיש עוד מישהו בסביבה, לחום וחיבה או גיוס עזרה. אבל הכי חשוב – יש לך אותך ותמיד יהיה לך אותך. 

    אהבתי

    1. בסוף אני עוד אאמין לך, את כל כך משכנעת!
       
      אני רואה את זה יותר כאין ברירה, אי אפשר להכנס למיטה ולא לצאת לצמיתות, יש דברים שחייבים לעשות, אז עושים. לא בשמחה ולא בהנאה, אבל עושים.
       
      לגבי לחוש את התחושות, להשאר בתוכן, לא היתה לי ברירה, לא יכולתי להתחמק מלחוש אותן. הדרך היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא לשתות אלכוהול או להשתמש בסמים משני תודעה, יש אנשים שעושים את זה. אבל אני לא יכולה לאבד שליטה על מצב שדורש שליטה יתרה. אני גם מכירה את מהלך הדברים ויודעת שזה יעבור בסוף, אז קל יותר להכנס למשהו שאת מכירה.
       
      אכן יש לי אותי ואני אפילו יודעת לגייס עזרה כשאני צריכה , אבל כמו שכתבתי למניפה למעלה , יש לי מה ללמוד ממך.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s