בחדר ההמתנה

של האורתופד אליו קבעתי תור לפני שלושה שבועות יושבים המון אנשים.

זה לא מפתיע אותי, אפילו ציפיתי לזה במידה מסויימת, כי אני מכירה את חדר ההמתנה שלו. אני הגעתי בשעה שנקבעה לי, ואפילו עוד הספקתי לעבור בחנות הפיצוחים השכנה ולקנות שקית קטנה עם אגוזי קשיו, לא אכלתי כלום משתיים עשרה בצהריים והשעה כבר שש וחצי בערב.

 

את התור קבעתי לאורתופד אחרי שהצטרפו לי כמה הצקות אורתופדיות קטנות.

הראשונה היתה שבר בזרת של כף הרגל. כייף שאין כדוגמתו.

כשצבענו את הבית עם בוא האביב הסתוי והבית היה הפוך ומבולגן.  הוצאנו את תכולת החדרים לסלון ולמטבח לפני הצביעה, וכיסא אחד שעמד לי בדרך, נתקל לי באצבע הקטנה של הרגל בעוצמה כזו שהנשימה נעצרה לי. התיישבתי על הכיסא , מקופלת, לא נושמת, מחכה שהגל יחלוף.

הגמל שעבר לידי שאל האם חטפתי מכה באצבע ואני רק הנהנתי. אחרי דקה או שתיים שאל אותי מה שלום האצבע ואני הנהנתי שוב.

אחר כך כבר יכולתי לנשום, אבל לא יכולתי לדבר או לזוז. זה לקח עוד קצת זמן. ועוד טיפה אחר כך, החלטתי שאי אפשר להתפנק כשהגמל עובד קשה וחזרתי לעבודה.

האצבע וכף הרגל כאבו לי כל היום, אבל לא בצורה ששיתקה אותי. רק הייתי צריכה להזהר לא לגעת עם האצבע בכלום ולדרוך על הרגל בזהירות. אני לא חושבת שהגמל הבין כמה כואב לי, כי המשכתי לעבוד איתו עד לסיום העבודה ובאמצע אפילו נסעתי לחנות לקנות דברים שנגמרו לנו באמצע. בכל פעם שהוא אמר לי שאני צריכה להזהר על הגב שלי, אמרתי לו שהגב שלי לא מזיז לי כמו שהאצבע כואבת לי. הוא הציע שניסע לצלם את האצבע, אבל אני אמרתי לו שאין סיבה, גם אם אכן שברתי אותה אין מה לעשות, רק לחכות שיעבור. 

 

בשבוע שאחר כך יכולתי לנעול רק את סנדלי טבע נאות הרחבים והנוחים שלי. בלילה הייתי צריכה להזהר לא להניח את האצבע הכואבת על המיטה, ובאופן כללי לדאוג שכלום לא יגע בה. הצבע הכחול שהקיף אותה הלך והתבהר לכדי ירוק וצהוב , דהה ונעלם.

וכך עבר עוד שבוע ועוד אחד ועוד… 

לנעול נעליים לא הצלחתי והחורף התחיל לרמוז על בואו בהתקררות איטית ובעיקר בסופות פרועות של גשם, רוח וברד. את הסופות הראשונות האלה של הסתיו עברתי בסנדלים.

כיוון שעבר יותר מחודש ועדיין לא היה לי נוח לנעול נעל סגורה החלטתי לקבוע תור לאורתופד, החלטתי שאצרף לתלונה גם את הברך שלי שמציקה לי כשאני עולה במדרגות, ואת כף הרגל השניה שהתנפחה בשבוע שאחרי שנשברה לי האצבע, גם כן בעקבות יום רצוף של צביעת דלתות ומאז הנפיוחת אמנם ירדה, אבל נשאר גוש נוקשה במרכז כרית כף הרגל. לא כואב, אבל מעצבן.

 

בחדר ההמתנה של האורתופד יש כורסאות נוחות, רובן היה תפוס על ידי ממתינים, ואני תפסתי את זו שלי אחרי שהזדהיתי בפני המזכירה ואמרתי לאן פני מועדות. המזכירה נאנחה טיפה והזמינה אותי לשבת ולהמתין.

האוירה בחדר היתה שלווה ורגועה. אנשים ישבו והמתינו מבלי לשוחח, אפילו לא אלה שבאו עם מלווה. אני שקעתי בשקית הקשיו ובטלפון שלי. מחכה בסבלנות אין קץ.

 

הדלת נפתחה ולחדר ההמתנה נכנסה אשה. היא פנתה למזכירה, אמרה לה שאין לה תור, אבל היא דיברה עם האורתופד והוא אמר לה לבוא בכל מקרה. המזכירה לקחה את פרטי האישה והזמינה אותה לשבת להמתין. האשה התיישבה.
כעבור כמה דקות יצא האיש שהיה אצל האורתופד והבא בתור נכנס אחריו. האשה זינקה ממקומה ושאלה את המזכירה האם היא עדכנה את הרופא שהיא הגיעה. המזכירה הבטיחה לה שהרופא מעודכן.

חדר ההמתנה נעשה דרוך לפתע. שום דבר נראה לעין, שום דבר גלוי, רק תחושה של מתח מתהווה. 

עברה עוד רבע שעה וגם הנכנס האחרון יצא מחדר הרופא. הבאה בתור אחריו קמה ונכנסה לרופא.

האשה קפצה ואמרה שהיא חייבת לוודא שהרופא יודע שהיא פה. 
המזכירה אמרה לה שהוא יודע, אבל כיוון שיש תור גדול של אנשים שממתינם פה, היא תצטרך לחכות. לא סביר שהיא תכנס ברגע שהגיעה, נכון?

האשה לא קיבלה את הדין והתווכחה מרות. אני חוזרת אחרי בדיקה שהוא שלח אותי, היא אמרה, הוא אמר לי לבוא אליו, ומטופלים חוזרים תמיד נכנסים מייד כשהם באים, תשאלי את המזכירה הקבועה!

המזכירה הסבירה לה שלא סביר ולא הגיוני שהיא תכנס מייד כשבאה כשיש פה אנשים שמחכים כבר קרוב לשעה.

טוב, אמרה האשה, אני אדבר איתו כשהזו שבפנים תצא.

המזכירה נראתה אומללה.

המתח בחדר עלה וגבר. היתה תחושה של שרירים דרוכים ואדרנלין. אני הרגשתי איך השלווה עוזבת אותי.

 

כשזו שבפנים יצאה, זינקה האשה ורצה לדלת, אבל האבא ובתו שהיו הבאים בתור, ממש לא התכוונו לקבל את הדין והודיעו לה שהיא לא תכנס לפניהם. מהכורסא שלי יכולתי לשמוע את הרופא מודיע לאבא שהוא לא יסדר את סדר הכניסה אליו, אבל בסופו של דבר האשה נדחקה וחזרה לשבת.

כיוון שאני הייתי הבאה בתור ידעתי שבפעם הבאה שתפתח הדלת אני יכולה או לותר מראש על הקדימות שלי על פני האשה, או להלחם על מקומי.

התלבטתי דקות ארוכות במחשבות האלו.

עד ששמתי לב שהלב שלי דופק מהר וחזק ושכולי דרוכה ומוצפת אדרנלין. הגוף שלי הגיב בתגובה אינסטינקטיבית של מוכנות ללחימה. לכן החלטתי שאם האשה תדבר איתי ותבקש ממני, אוותר לה על התור, אבל אם לא….

 

משחלפו הדקות, הדלת נפתחה והאשה קמה בקפיצה ממקומה ונגשה לדלת הרופא. גם אני קמתי, היא כבר עמדה בחצי גוף בתוך החדר, ואני אמרתי – זה ממש לא הוגן. היא הגיעה אחרי, למה אתה מכניס אותה לפני? אני יושבת פה כבר 45 דקות בהמתנה ויש לי עוד שעה נסיעה הביתה. זה פשוט לא הוגן שמישהו שמגיע אחרי כולם יכנס קודם.

 

הרופא התחבט והתלבט, ראו עליו שכל הסיטואציה מרגיזה אותו. לא נורא, גם אני הייתי עצבנית. בסוף הוא התפשר בכך שלקח ממנה את דיסק הצילום שלה והכניס אותי. היא נשפה בזעם והלכה להמתין . ואני נכנסתי לחדר וחיכיתי עוד כמה דקות עד שהתפנה מהדיסק שלה לתלונות שלי. בזמן הזה ניסיתי להרגיע את הידיים שלי שרעדו מעודף אדרנלין שלא מצא לו מוצא. והתחלתי לחשוב שאולי בסופו של דבר לא היה שווה כל הריב הזה, כי אני יושבת עכשיו מול רופא עצבני והיחס שאקבל ממנו לא יהיה מיטבי.

ואכן, הוא היה חסר סבלנות במידה מסויימת, זירז אותי ודחק בי להתקדם ולהגיע לעיקר. ואני הרי אלופת הקצרנות.

בסופו של דבר המסקנות שלו היו:

1. היה שבר, בקושי רואים את הסימנים כך שהיה שבר נקי ללא תזוזה שהחלים מעצמו.

2. המעצבן שנשאר בכף הרגל השניה הוא כנראה תוצאה של הליכה זהירה עקב השבר והטית משקל לא רגילה. הוא לא ממליץ להתעסק אם זה אם זה לא כואב ומפריע.

3. הברך? תתרגלי. אין מה להתעסק עם זה עכשיו, תחזרי לפעילות גופנית ותחזקי את השרירים שמחזיקים את הברך. זה לא יפתור את הבעיה אבל יקל אותה מעט.

 

כשיצאתי מהחדר אמרתי תודה והתנצלתי על המתח שהיה בכניסתי לחדר. הוא לא הגיב, לא על זה ולא על זה.

התקדמתי לכיוון היציאה כשראיתי את הבאים בתור קמים מהכורסאות מלאי זעם ומוכנים להלחם על מקומם מול האשה הנדחפת.

כשדלת הכניסה נסגרה אחרי שמעתי את הצעקות בפתח הדלת של הרופא ושמחתי שאני כבר לא שם.

 

אם האשה לא היתה נדחפת ומתעקשת על כך שמגיע לה להכנס תיכף ומייד, אם המזכירה היתה קובעת לה מייד עם הגיעה מקום מסודר בתור (נגיד, אחרי מי שכבר הגיע) אם הרופא היה מוציא את אפו מהחדר וקובע מה הסדר הנכון מבחינתו – הכל היה נראה אחרת.

כולם ישבו בשקט ושלווה, ובלי טיפת מתח עד שהגיעה האשה והפיצה אי ודאות וחוסר הוגנות לכל עבר.

לא נראה לי שארצה לחזור לרופא הזה שוב.

טוב ומומלץ ככל שיהיה, על חויה מפוקפקת כזו לא בא לי לחזור.