בחדר ההמתנה

של האורתופד אליו קבעתי תור לפני שלושה שבועות יושבים המון אנשים.

זה לא מפתיע אותי, אפילו ציפיתי לזה במידה מסויימת, כי אני מכירה את חדר ההמתנה שלו. אני הגעתי בשעה שנקבעה לי, ואפילו עוד הספקתי לעבור בחנות הפיצוחים השכנה ולקנות שקית קטנה עם אגוזי קשיו, לא אכלתי כלום משתיים עשרה בצהריים והשעה כבר שש וחצי בערב.

 

את התור קבעתי לאורתופד אחרי שהצטרפו לי כמה הצקות אורתופדיות קטנות.

הראשונה היתה שבר בזרת של כף הרגל. כייף שאין כדוגמתו.

כשצבענו את הבית עם בוא האביב הסתוי והבית היה הפוך ומבולגן.  הוצאנו את תכולת החדרים לסלון ולמטבח לפני הצביעה, וכיסא אחד שעמד לי בדרך, נתקל לי באצבע הקטנה של הרגל בעוצמה כזו שהנשימה נעצרה לי. התיישבתי על הכיסא , מקופלת, לא נושמת, מחכה שהגל יחלוף.

הגמל שעבר לידי שאל האם חטפתי מכה באצבע ואני רק הנהנתי. אחרי דקה או שתיים שאל אותי מה שלום האצבע ואני הנהנתי שוב.

אחר כך כבר יכולתי לנשום, אבל לא יכולתי לדבר או לזוז. זה לקח עוד קצת זמן. ועוד טיפה אחר כך, החלטתי שאי אפשר להתפנק כשהגמל עובד קשה וחזרתי לעבודה.

האצבע וכף הרגל כאבו לי כל היום, אבל לא בצורה ששיתקה אותי. רק הייתי צריכה להזהר לא לגעת עם האצבע בכלום ולדרוך על הרגל בזהירות. אני לא חושבת שהגמל הבין כמה כואב לי, כי המשכתי לעבוד איתו עד לסיום העבודה ובאמצע אפילו נסעתי לחנות לקנות דברים שנגמרו לנו באמצע. בכל פעם שהוא אמר לי שאני צריכה להזהר על הגב שלי, אמרתי לו שהגב שלי לא מזיז לי כמו שהאצבע כואבת לי. הוא הציע שניסע לצלם את האצבע, אבל אני אמרתי לו שאין סיבה, גם אם אכן שברתי אותה אין מה לעשות, רק לחכות שיעבור. 

 

בשבוע שאחר כך יכולתי לנעול רק את סנדלי טבע נאות הרחבים והנוחים שלי. בלילה הייתי צריכה להזהר לא להניח את האצבע הכואבת על המיטה, ובאופן כללי לדאוג שכלום לא יגע בה. הצבע הכחול שהקיף אותה הלך והתבהר לכדי ירוק וצהוב , דהה ונעלם.

וכך עבר עוד שבוע ועוד אחד ועוד… 

לנעול נעליים לא הצלחתי והחורף התחיל לרמוז על בואו בהתקררות איטית ובעיקר בסופות פרועות של גשם, רוח וברד. את הסופות הראשונות האלה של הסתיו עברתי בסנדלים.

כיוון שעבר יותר מחודש ועדיין לא היה לי נוח לנעול נעל סגורה החלטתי לקבוע תור לאורתופד, החלטתי שאצרף לתלונה גם את הברך שלי שמציקה לי כשאני עולה במדרגות, ואת כף הרגל השניה שהתנפחה בשבוע שאחרי שנשברה לי האצבע, גם כן בעקבות יום רצוף של צביעת דלתות ומאז הנפיוחת אמנם ירדה, אבל נשאר גוש נוקשה במרכז כרית כף הרגל. לא כואב, אבל מעצבן.

 

בחדר ההמתנה של האורתופד יש כורסאות נוחות, רובן היה תפוס על ידי ממתינים, ואני תפסתי את זו שלי אחרי שהזדהיתי בפני המזכירה ואמרתי לאן פני מועדות. המזכירה נאנחה טיפה והזמינה אותי לשבת ולהמתין.

האוירה בחדר היתה שלווה ורגועה. אנשים ישבו והמתינו מבלי לשוחח, אפילו לא אלה שבאו עם מלווה. אני שקעתי בשקית הקשיו ובטלפון שלי. מחכה בסבלנות אין קץ.

 

הדלת נפתחה ולחדר ההמתנה נכנסה אשה. היא פנתה למזכירה, אמרה לה שאין לה תור, אבל היא דיברה עם האורתופד והוא אמר לה לבוא בכל מקרה. המזכירה לקחה את פרטי האישה והזמינה אותה לשבת להמתין. האשה התיישבה.
כעבור כמה דקות יצא האיש שהיה אצל האורתופד והבא בתור נכנס אחריו. האשה זינקה ממקומה ושאלה את המזכירה האם היא עדכנה את הרופא שהיא הגיעה. המזכירה הבטיחה לה שהרופא מעודכן.

חדר ההמתנה נעשה דרוך לפתע. שום דבר נראה לעין, שום דבר גלוי, רק תחושה של מתח מתהווה. 

עברה עוד רבע שעה וגם הנכנס האחרון יצא מחדר הרופא. הבאה בתור אחריו קמה ונכנסה לרופא.

האשה קפצה ואמרה שהיא חייבת לוודא שהרופא יודע שהיא פה. 
המזכירה אמרה לה שהוא יודע, אבל כיוון שיש תור גדול של אנשים שממתינם פה, היא תצטרך לחכות. לא סביר שהיא תכנס ברגע שהגיעה, נכון?

האשה לא קיבלה את הדין והתווכחה מרות. אני חוזרת אחרי בדיקה שהוא שלח אותי, היא אמרה, הוא אמר לי לבוא אליו, ומטופלים חוזרים תמיד נכנסים מייד כשהם באים, תשאלי את המזכירה הקבועה!

המזכירה הסבירה לה שלא סביר ולא הגיוני שהיא תכנס מייד כשבאה כשיש פה אנשים שמחכים כבר קרוב לשעה.

טוב, אמרה האשה, אני אדבר איתו כשהזו שבפנים תצא.

המזכירה נראתה אומללה.

המתח בחדר עלה וגבר. היתה תחושה של שרירים דרוכים ואדרנלין. אני הרגשתי איך השלווה עוזבת אותי.

 

כשזו שבפנים יצאה, זינקה האשה ורצה לדלת, אבל האבא ובתו שהיו הבאים בתור, ממש לא התכוונו לקבל את הדין והודיעו לה שהיא לא תכנס לפניהם. מהכורסא שלי יכולתי לשמוע את הרופא מודיע לאבא שהוא לא יסדר את סדר הכניסה אליו, אבל בסופו של דבר האשה נדחקה וחזרה לשבת.

כיוון שאני הייתי הבאה בתור ידעתי שבפעם הבאה שתפתח הדלת אני יכולה או לותר מראש על הקדימות שלי על פני האשה, או להלחם על מקומי.

התלבטתי דקות ארוכות במחשבות האלו.

עד ששמתי לב שהלב שלי דופק מהר וחזק ושכולי דרוכה ומוצפת אדרנלין. הגוף שלי הגיב בתגובה אינסטינקטיבית של מוכנות ללחימה. לכן החלטתי שאם האשה תדבר איתי ותבקש ממני, אוותר לה על התור, אבל אם לא….

 

משחלפו הדקות, הדלת נפתחה והאשה קמה בקפיצה ממקומה ונגשה לדלת הרופא. גם אני קמתי, היא כבר עמדה בחצי גוף בתוך החדר, ואני אמרתי – זה ממש לא הוגן. היא הגיעה אחרי, למה אתה מכניס אותה לפני? אני יושבת פה כבר 45 דקות בהמתנה ויש לי עוד שעה נסיעה הביתה. זה פשוט לא הוגן שמישהו שמגיע אחרי כולם יכנס קודם.

 

הרופא התחבט והתלבט, ראו עליו שכל הסיטואציה מרגיזה אותו. לא נורא, גם אני הייתי עצבנית. בסוף הוא התפשר בכך שלקח ממנה את דיסק הצילום שלה והכניס אותי. היא נשפה בזעם והלכה להמתין . ואני נכנסתי לחדר וחיכיתי עוד כמה דקות עד שהתפנה מהדיסק שלה לתלונות שלי. בזמן הזה ניסיתי להרגיע את הידיים שלי שרעדו מעודף אדרנלין שלא מצא לו מוצא. והתחלתי לחשוב שאולי בסופו של דבר לא היה שווה כל הריב הזה, כי אני יושבת עכשיו מול רופא עצבני והיחס שאקבל ממנו לא יהיה מיטבי.

ואכן, הוא היה חסר סבלנות במידה מסויימת, זירז אותי ודחק בי להתקדם ולהגיע לעיקר. ואני הרי אלופת הקצרנות.

בסופו של דבר המסקנות שלו היו:

1. היה שבר, בקושי רואים את הסימנים כך שהיה שבר נקי ללא תזוזה שהחלים מעצמו.

2. המעצבן שנשאר בכף הרגל השניה הוא כנראה תוצאה של הליכה זהירה עקב השבר והטית משקל לא רגילה. הוא לא ממליץ להתעסק אם זה אם זה לא כואב ומפריע.

3. הברך? תתרגלי. אין מה להתעסק עם זה עכשיו, תחזרי לפעילות גופנית ותחזקי את השרירים שמחזיקים את הברך. זה לא יפתור את הבעיה אבל יקל אותה מעט.

 

כשיצאתי מהחדר אמרתי תודה והתנצלתי על המתח שהיה בכניסתי לחדר. הוא לא הגיב, לא על זה ולא על זה.

התקדמתי לכיוון היציאה כשראיתי את הבאים בתור קמים מהכורסאות מלאי זעם ומוכנים להלחם על מקומם מול האשה הנדחפת.

כשדלת הכניסה נסגרה אחרי שמעתי את הצעקות בפתח הדלת של הרופא ושמחתי שאני כבר לא שם.

 

אם האשה לא היתה נדחפת ומתעקשת על כך שמגיע לה להכנס תיכף ומייד, אם המזכירה היתה קובעת לה מייד עם הגיעה מקום מסודר בתור (נגיד, אחרי מי שכבר הגיע) אם הרופא היה מוציא את אפו מהחדר וקובע מה הסדר הנכון מבחינתו – הכל היה נראה אחרת.

כולם ישבו בשקט ושלווה, ובלי טיפת מתח עד שהגיעה האשה והפיצה אי ודאות וחוסר הוגנות לכל עבר.

לא נראה לי שארצה לחזור לרופא הזה שוב.

טוב ומומלץ ככל שיהיה, על חויה מפוקפקת כזו לא בא לי לחזור.

 

 

36 תגובות בנושא “בחדר ההמתנה

  1. אלופת התיאורים את, עברתי איתך את כל השלבים. הבעיה כמובן היא שאין דין ואין דיין, ואנשים רגילים לכך שאם הם לא ידפקו על השולחן ידפקו אותם. ואין דבר שנוא יותר מהרגשה שדפקו אותך .
    ואגב הרגליים, לא יכול להיות שלא תוכלי לנעול נעליים. אין מה לעשות? וכל הפוסט חשבתי על התמונה של הבלוג הזה, כפות הרגלים המתפנקות, עם הלק והטבעת 🙂

    אהבתי

    1. בדיוק כמו הנהגים בכביש שחותכים אותך ונדחפים לך לנתיב , פשוט כי מגיע להם. וזה מרגיז באותה מידה ממש. וואו, איך שרתחתי שם 

      בנתיים אני כבר מצליחה לנעול נעליים, אמנם אני מתמקדת בנעליים רכות ונוחות, אבל ממילא כל הנעליים שלי נוחות (אני לא מוכנה לסבול טובת אידאל יופי כזה או אחר)  ושני זוגות אפילו רחבים מספיק, כך שאני לא הולכת יחפה לעבודה.
      אבל טבעת דווקא יש לי 

      אהבתי

  2. זה מצב כרוני בסניף קופת החולים שלי. זה גורם לי לכזה סטרס(כי לרוב מתפתחת מריבה ואני מוצאת את עצמי יושבת שחדר המתנה רועש וסוער גם מוותרת לכולם רק שישאירו אותי בשקט ומבזבזת ים של זמן) שאני אדחה ביקור אצל רופא ככל שניתן.

    אהבתי

    1. בהחלט זו סיבה מעולה לא להגיע לרופא.
      אני לא יודעת באיזו קופת חולים את, אבל לפחות בזו שלי, יש היום מערכת תורים ממוחשבת שבה את מקבלת מספר ויודעת בדיוק את מקומך ומתי יגיע תורך. זה חוסך חלק גדול מהמתח ומהריבים, אלא אם מגיע מישהו בלי תור כמובן ומצית את האש….
      רמת הסטרס שהמתח הזה גורם היא בלתי נסבלת בעיני.

      אהבתי

      1. הבעיה שם קצת מורכבת – מעבר למערכת תורים מיושנת יש רופא משפחה אחד שכולם מעדיפים, והמון חוצפנים(לא אחד! קורה ששישה וקורה גם שעשרה!!!) שמנסים להדחף… הם לא ממתינים לסוף! פשוט נדחפים. וקרה גם שהריבים התדרדרו כל כך שהמאבטח הגיע לשלוף מטופל החוצה.

        כשאני מגיעה בלי תור(מה שקורה כי אני דוחה ודוחה עד שמדובר במצב דחוף) אני פשוט באה בידיעה שאני אכנס אחרי כולם, למה הקונספט הזה לא עובר אצל אחרים…

        אהבתי

      2. כי רוב האנשים מתעניינים בעצמם בלבד. נושאים כמו  התחשבות בזולת,  נימוס,  סבלנות, נחשבים לנחותים ולמסמנים על חולשה ועל פראיריות  שהן, כידוע, התכונות הזוית ביותר בחברה הישראלית…. 

        אהבתי

  3. >בזמן הזה ניסיתי להרגיע את הידיים שלי שרעדו מעודף אדרנלין שלא מצא לו מוצא.

    אוף..איזה באסה זה שאנשים טובים סובלים בגלל כמה חארות..

    עכשיו מילא אם זה בן אדם נחמד שהוא לחוץ בזמן, מילא – אבל לרוב זה לא המקרה, אלא אנשים שברור לך שפשוט יש להם אפס התחשבות בסובבים אותם.

    לדעתי כדאי לפני השלב של הכניסה כבר לבסס את זה שאין לך כוונה לוותר על התור שלך.

    נניח, עמדתי בתור של רב-קו ברכבת מרכז ומישהי נעמדה לידי ואיכשהו לאט לאט היא התמקמה לפני, ונראתה בדיוק מסוג האנשים שיעשו משהו כזה.

    אחרי שזיהיתי שאני נכנס למתח עצרתי את עצמי ואמרתי לה

    "אני מקווה שברור לך שאני לפניך?"

    אהבתי

    1. כשמישהו מנסה להדחף לפני בתור של הסופר, אני מבצעת מהלכי חסימה ותימרוני עגלה כאלה שאין מצב שזה יקרה.
      אם מישהו נדחף בכל זאת, אני אומרת בקול רם שאני לפניו בתור.
      אבל אם מישהו מבקש ממני להכנס לפני כי יש לו מעט מוצרים, כי ככה או כי אחרת, אין מצב שאני אגיד לא. זה רק ההדחפות של האנשים שמחרפנת אותי, לא ההמתנה.

      אהבתי

    1. ההתמודדות האמיתית היא על הכבישים, שם זה יומיומי וגם מסוכן.
       
      כשביקרתי בלוס אנג’לס לפני מאתיים שנה, הייתי המומה מההתנהגות של הנהג על הכביש, לרוב, לא חותכים, לא נדחפים ולא צופרים.
      הדודה שלי אמרה- תגידי , מי יעשה כזה דבר? תצפרי על מישהו וברמזור הבא יצא לך כושי-שני-מטר-עצבני מהאוטו, את לא רוצה שזה יקרה לך, נכון? אז לא צופרים פה ולא נדחפים.

      אהבתי

  4. אם כבר, אז תחזקי את השרירים הטבעתיים ואת רצפת האגן. יותר שימושי. זה כנראה לא יפתור את בעיית הברך שלך אבל יתגמל אותך ככה שלא תזכרי אותה בכלל.

    אהבתי

  5. בכל מקום יש מישהו כמו כמו אותה אישה ותמיד זה מרגיז. אצלי זה תלוי במצב רוח. לפעמים אין לי בעיה לוותר ולפעמים אני ממש לא מוכן וזה לא תלוי זמן "חיכיון". יש אנשים מנומסים שמבקשים ולאלו אין לי בעיה לוותר לעומת אלו הדורשים ושם זה גם פרינציפי עם חיוך של רוע 

    אהבתי

    1. בדיוק כמוך, אין לי בעיה לחכות.
      כשהגעתי לרופא, ידעתי שאצטרך להמתין, הייתי ערוכה ומוכנה וזה היה יותר מסביר לגמרי. חלק אינטגרלי מהביקור כולו. היתה לי סבלנות אין קץ.
       
      ובדיוק כמוך, אם רק מבקשים ממני, אני אסכים. אין לי בעיה להיות אדיבה ולחכות עוד קצת, זה לא העניין. זה רק ההדחפות וה"מגיע לי" שמטריף לי את השכל.
       

      אהבתי

  6. זו הסיבה שנועלים נעלי עבודה כשעובדים, כדי לשמור על כפות הרגליים.
    הבעיות שיש לך ברגל ובברך עלולות להתפתח לבעיות בגב, ממליצה לך ללכת לפזיותרפיסט שיעזור לך לחזק את הברך לפני שהמצב יורע עוד יותר.
    אגב, המתח הזה שתיארת יפה כל כך מזיק מאוד לגוף, השרירים מתקשחים, זרימת הדם משתבשת, מתחילות דלקות… אלו בעיות שכדאי להרוג כשהן עוד קטנות.
    רפואה שלמה 

    אהבתי

    1. הכי נוח לי להיות יחפה, בטח בבית ובטח כשידעתי שיטפטף עלי צבע לאורך היום כולו. אני יודעת שזה לא נבון. אבל זה לא מנע ממני לעבוד יחפה גם שבוע אחר כך…
      הגב שלי כבר אבוד, התיאוריה שלי היא שהגב שלי משפיע על הברכיים. ולמרות שהרופא שלל את התיאוריה על הסף, אני לא מוותרת עליה. כיוון שעברתי ניתוח גדול מאד בגב בנעורי, אין עוד הרבה מה לקלקל בגב.
       
      המתח מזיק מאד, אני מסכימה איתך, הלוואי שהייתי יודעת לנטרל אותו במצבים כאלה.

      אהבתי

  7. היטבת לתאר את השלווה וההשלמה שקדמו למתח ואת היווצרותו ואז את תחילת הפיצוצים, ממש חשתי בגוף שלי את כל מה שאת עברת. 
    ואני לגמרי מזדהה עם זה שלו היתה האישה ניגשת למי שהבא בתור (או אלייך) ומבקשת יפה להיכנס, היית מוותרת לה. זו ההידחפות, ההתייחסות כאילו רק היא קיימת ורק היא חשובה, שמעצבנת. הרי אצל אורתופדים זה קורה המון – הוא שולח לצילום ואז חוזרים אחרי רבע שעה, חצי שעה, ורוצים מייד להיכנס – הרי כבר חיכית קודם לתור, לא מספיק? ואין הסדרה של העניין הזה. פעם ניסיתי לסדר שייכנסו לסירוגין מי שהתור הבא שלו ומי שחזר מהצילום – וגם אז התנפלו עלי. והרופאים לא רוצים להתעסק עם זה בכלל. ולרובם אין מזכירות (שאמורות להסדיר את זה באמת)
    אבל הבעייה המרכזית היא היחס שלו לתלונות שלך. ממש לא רציני. ממליצה כמו צופה ללכת לפיסיותרפיסט או אפילו מדקר / מעסה סיני שיטפל בכל אחת מהתלונות בנפרד. תרגישי טוב

    אהבתי

    1. שם דווקא יש מזכירה שבדרך כלל יודעת לנווט את הקהל, בשקט ובלי דרמות גדולות.  אני מודה שלא הייתי מסתכנת בסידור התור עבור כולם, היו מורידים לי את הראש….
      היחס שלו לתלונות שלי היה מחפיר, לא נראה לי שאחזור אליו. אם הבעיות ימשיכו להציק לי, אלך כנראה לרופא אחר. 

      אהבתי

  8. האשה הזאת הזכירה את אלה שבאים ואומרים :יש לי רק שאלה…
    מעצבנים !
    וכמו שנאמר : אם היתה מבקשת יפה יש סיכוי שהיו  נותנים לה להכנס….
    בקשר לזרת( אוף -ודאי כאב נורא !!!) אם היה שבר יתכן שהיו מקבעים לך באיזו תחבושת( במידת האפשר )אם היית הולכת  מייד לצילום! מתוך נסיון של ילדה כבת 8 שחברתה שברה לה ( לא בכוונה )אצבע ביד בגלישה במגלשה ורק לאחר יום כשהכאבים המשיכו והלכו לרופא הוא מייד שלח אותה לצילום וקיבעו לה את האצבע בתחבושת למשך 10 ימים.
    מאחלת לך שכל הכאבים יחלפו!

    אהבתי

    1. קיבוע של שבר באצבע הוא אפשרי, אבל בסופו של דבר אם אין תזוזה של שבר ההחלמה יכולה להיות מלאה גם ללא קיבוע. 
      הכאבים במגמת נסיגה, בקרוב אוכל לנעול את כל הנעליים שלי. 
      תודה! 

      אהבתי

  9. זו תמיד הבעיה כשמישהו נדחף באמצע בלי תור
    ברוב המקומות קובעים לו תור בין לבין כזה ואז הוא איכשהו כן נכנס
    אבל נראה שבמקרה הזה זה לא היה ככה
    כולם שונאים שנדחפים לפניהם
    לא סתם אנשים טורחים לקבוע תור
    ומי שמגיע בלי תור בדר"כ זה אמור להיות בגלל מקרה חירום

    סתם סיטואציה מעצבנת

    אהבתי

    1. אני בהחלט מבינה שמישהו שכבר היה, חיכה, החל וחזר, לא רוצה להמתין את כל התור כדי לקבל תשובה שעשויה להיות קצרה.  בשביל זה צריך שמי שאחראי על התור (מזכירה או רופא) ייקחו אחריות על התור ולא יתנו לאנשים לריב ולפתור עבורם את הבעיות. 

      אהבתי

  10. יש אנשים אגואיסטיים כמו האישה הזאת בכל מקום. בכל תור תמצאי לפחות מישהו אחד שמנסה להידחף קדימה. זאת תכונה מאד ישראלית.  
    חוץ מזה, לא ברור לי למה הרופא הזה טוב ומומלץ. עושה רושם שהוא די נפנף אותך, לא?

    אהבתי

    1. את צודקת לגמרי, קיבלתי עליו המלצות והתרשמתי בעבר בעקיפין שהוא מאד ענייני ומבין עניין. אבל הפעם הייתה חושב שכל חוסר הקשבה וזלזול, לכן לא אך אליו שוב, כנראה. 

      אהבתי

  11. טוב זה סנריו מוכר במחוזותנו התופעה הלא נחמדה הזאת,אצלך זה כאן והכי מרגיז זה אלה שנדחפים בראש לרמזור קצר כשהם פונים "ללב שלך "עלק. אני מודה שאנינלא מוכן לוותר לא כאן ולא כאן אלא אם מדובר באדם חולה או במישהו שבאמת טעה כשמדובר ברמזור. אבל זה ככה אצלנו ואי אפשר כנראה לעקר את התופעה מהשרש

    אהבתי

    1. אצלי זה אחרת, לרוב לא אכפת לי לוותר, עוד דקה או שתיים בצומת לא משנות הרבה. אם מישהו מבקש, הוא כנראה יקבל. 
      היום בבוקר איזה מרצדס ניסה להדחף לפני בכיכר. לא נתתי לו. יש גבול. 

      אהבתי

  12. אוי,   זרת שבורה ברגל זה סיוט.  אני שמחה לשמוע שאת כבר קרובה לסוף התהליך (וממילא הרגעים הראשונים בו הם הגרועים ביותר).

    ובאמת אין מה לחזור לרופא:  עזרה ממשית הוא לא הציע בין כך ובין כך,  וסתם נשמע שהיה גועלי, שלא לדבר על הפקידה הלא יעילה.  גם עצבים זה עניין של בריאות,  חבל עליהם.

    רק בריאות 🙂

    אהבתי

  13. אלה שנדחפים בתור בקופת חולים ראויים למצוא את עצמם קשורים על תל של נמלי אש.
    בכלל, אני מתה על אלה שבאים לרופא או לבית המרקחת ומנסים להכנס בלי תור בטענה שהם לא מרגישים טוב ולכן צריכים להכנס ללא תור. כאילו שכל האחרים בתור לרופא נמצאים שם כי הם מרגישים מעולה. ובאו לחלוק.
     
    החלמה מלאה לאצבע הדוויה.

    אהבתי

  14. לחוות הדחפות בתור זאת אחת החוויות הכי מעצבנות! מבינה אותך לגמרי. והרופא די זלזל בכולכם כשבעצם לא עשה כלום ונתן לכם להסתדר לבד.

    אהבתי

    1. זה אמור להיות התפקיד של המזכירה,אבל כמובן אם היא לא מצליחה הוא אמור לקחת אחריות. הרי בסופו של דבר מי שמחליט על קדימויות זה הוא. אבל כנראה קל יותר להשאר בחדר ושהבעיות יפתרו מעצמן.

      אהבתי

  15. כשקראתי את החלק שהירהרת בינך לבין עצמך אם לוותר לה או לא אני בעצמי חשתי מתח מטורף ועצבים וממש קיוויתי שלא וויתרת! 
    איזו אישה מרגיזה! 

    אהבתי

    1. באמת לא ויתרתי, למרות שבדיעבד, אם הייתי מוורתרת , הייתי מרוויחה כנראה רופא זמין וקשוב יותר, אז יכול להיות שלא היה שווה לי כל הסיפור.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s