הצינון השנתי

כל כך צפוי מראש וידוע שאני ממש לא מתפלאה כשמתחיל לגרד לי בגרון.

אני יודעת את סדר הדברים, זה תמיד יורד מלמעלה למטה ואחר כך חוזר את כל הדרך חזרה.

 

מאז שהפסקתי לעשן, לפני כמעט שש שנים, אני מוכיחה בדייקנות מופתית את טענתי הישנה, שעשן הסיגריות הורג לא רק אנשים, אלא גם חיידקים ווירוסים. עובדה היא שבכל השנים שעישנתי, הייתי סובלת מצינונים קלים ביותר. אם בכלל.

בתור מעשנת מכורה, הייתי משיכה לעשן גם כאשר גירד לי בגרון וגם כאשר השתעלתי או הייתי מנוזלת.

זה לא היה כייף, אבל התמכרות זו התמכרות. ולכל מי ששאל אותי איך אני מסוגלת להמשיך לעשן כשאני חולה, הייתי עונה ש:

א. אם אין חום זו לא מחלה זו רק הרגשה לא טובה.

ב. עשן הסגריות הורג את החיידקים ומקצר את משך הצינון.

 

בשנה הראשונה שבה לא עישנתי חטפתי ברונכיטיס קשה, הייתי המומה, אף פעם לא הייתי מצוננת ככה. בשנה אחריה , אותו דבר, ובשנה שאחר כך ובשנה שאחר כך….

ומאז מידי שנה בשנה, בעונה הזו אני משלמת את מחיר הסיגריות שעישנתי.

 

והשנה לא שונה מאף שנה אחרת.

רק שהשנה התבגרתי קצת והרשיתי לעצמי לצאת לפני ההרצאה האחרונה (חיכיתי למרצה שמכיר אותי והתנצלתי) וגם יצאתי מוקדם יותר מהעבודה ברביעי וחמישי. לא יכולתי להעדר לגמרי.

גם את הבית ניקיתי היום והלכתי לקניות. יוגה שראתה אותי הציעה לעזור לי, אבל הסברתי לה שאין צורך. היא נאנחה בתסכול ואמרה שאני ממש מעצבנת ועקשנית. הסכמתי איתה והלכתי לנוח קצת כי לא נשאר לי אויר.

 

היתרון הכי גדול של הצינון זה שאני מנועה מלדבר עם הגמל (הוא לא מגיב טוב למחלה שלי, זה מדאיג אותו ברמות בלתי הגיוניות, אז אני פשוט לא מספרת לו כשאני מרגישה לא טוב). לא בא לי לדבר איתו במיוחד, וזה תירוץ מעולה. למרות שהוא בטח חושב שאני כועסת עליו (בצדק) לפחות יש לי תירוץ מעולה ללמה לא.

ולמה אני צריכה תירוץ? כי לא בא לי להתחיל ריב נוסף על למה לא אמרתי ולמה כן אמרתי. אין לי כוח לזה. עדיף ככה, לא לדבר עד שאפסיק לכעוס עליו.

 

למה אני כועסת עליו?

בתחילת השבוע שעבר חשבתי שהדברים יסתדרו ככה שנוכל להפגש אצלי בשישי בערב, סוף סוף, אחרי חודשים ארוכים.

הודעתי לגמל שיש מצב שזה מה שיקרה.

הוא שמח לאורך השבוע כולו, שנינו בירכנו על האפשרות להפגש לסוג כזה של בילוי.

הגמל אפילו קנה צלעות טלה להכין לי לארוחת ערב. צלעות טלה הן אחד המאכלים החביבים עלי עלי אדמות ופינוק אדיר.

אני מצידי עברתי בחמישי בערב בקונדיטוריה משובחת וקניתי לנו קינוחים שוקולדיים לארוחת הערב ארוזים בצורה מתוקה בקופסאות יפות.

 

רק שבשישי בבוקר גיליתי שהתוכניות השתנו ושלא נוכל להפגש בערב אצלי.

שלחתי לגמל הודעה והוא התקשר.

בהודעה כתבתי לו שנצטרך לשנות או לבטל ובשיחה היה נדמה לי שהוא הולך יותר לכיוון של לבטל.

התאכזבתי מאד. הוא שמע את זה בקול שלי ומיד מיהר להבטיח לי שזה לא מה שהוא אמר ושאם אני רוצה לבוא אז בזמן שמתאים לי. הוא בבית. ושהוא רוצה לראות אותי.

אמרתי שאוכל לבוא בצהריים ולהשאר עד הערב והתגובה הלקונית שלו היתה- אני בבית.

ממש מזמין.

נסעתי בכל זאת.

היה כייף.

רוב הזמן, חוץ מההערות הבצחוקיות האלו שהוא פיזר סביב השאלה עד מתי אשאר ומתי אלך. (אחרי שאמרתי לו עד מתי אני יכולה להשאר והתאמתי את שעת היציאה לתוכניות שלו).

הכל כאילו בצחוק.

כשקצת נמאס לי מההערות התכופות ואמרתי לו בקול קצת יותר רציני שאין בעיה, אני יכולה ללכת, הוא מיהר להסביר שהוא כבר הוציא את הצלעות וחבל על הבשר, אז שאשאר.

נשארתי ואכן היה נעים וטעים וכייף באופן כללי.

 

עד השלב שלקראת זמן ההליכה שלי הביתה. הזמן שנקבע מראש, השעה היעודה.

הוא לא אמר כלום, שום דבר ישיר בכל אופן, אבל כחצי שעה לפני שהרגע הגיע, נעשה חסר מנוחה. קצת בתנוחה שלו, קצת בתנועתיות שלו. דיבר עם החתולה שלו ושאל אותה אם היא רוצה לצאת החוצה והבטיח לה שתיכף יוצאים.

כל המסרים הלא כל כך סמויים הכניסו אותי לאי שקט ולאי נוחות . בסוף אמרתי לו שהוא יכול להרגע, אני כבר הולכת והוא מייד נעלב, כמעט עד דמעות בעיניים, שאני חושבת עליו כל כך רעות.

נסעתי הביתה ,נסיעה נעימה מאד, אבל בסופו של דבר, למרות הנעימות המפגש יצאתי עם טעם מר בפה. שוב.

 

ואין מה לכעוס על גמל רק בגלל שהוא גמל, נכון?

אז אני צרודה ומשתעלת מכדי לדבר איתו. ויעידו כל הסובבים אותי שלוקחים צעד אחורה בכל פעם שאני מתקרבת.

בכל אופן אני לקראת סוף ההתקררות השנתית, עוד מעט ואסמן גם עליה וי, היו גרועות ממנה. ואז אצטרך לדבר עם הגמל. נו , אולי היא לא לגמרי עוברת….

בחדר ההמתנה

של האורתופד אליו קבעתי תור לפני שלושה שבועות יושבים המון אנשים.

זה לא מפתיע אותי, אפילו ציפיתי לזה במידה מסויימת, כי אני מכירה את חדר ההמתנה שלו. אני הגעתי בשעה שנקבעה לי, ואפילו עוד הספקתי לעבור בחנות הפיצוחים השכנה ולקנות שקית קטנה עם אגוזי קשיו, לא אכלתי כלום משתיים עשרה בצהריים והשעה כבר שש וחצי בערב.

 

את התור קבעתי לאורתופד אחרי שהצטרפו לי כמה הצקות אורתופדיות קטנות.

הראשונה היתה שבר בזרת של כף הרגל. כייף שאין כדוגמתו.

כשצבענו את הבית עם בוא האביב הסתוי והבית היה הפוך ומבולגן.  הוצאנו את תכולת החדרים לסלון ולמטבח לפני הצביעה, וכיסא אחד שעמד לי בדרך, נתקל לי באצבע הקטנה של הרגל בעוצמה כזו שהנשימה נעצרה לי. התיישבתי על הכיסא , מקופלת, לא נושמת, מחכה שהגל יחלוף.

הגמל שעבר לידי שאל האם חטפתי מכה באצבע ואני רק הנהנתי. אחרי דקה או שתיים שאל אותי מה שלום האצבע ואני הנהנתי שוב.

אחר כך כבר יכולתי לנשום, אבל לא יכולתי לדבר או לזוז. זה לקח עוד קצת זמן. ועוד טיפה אחר כך, החלטתי שאי אפשר להתפנק כשהגמל עובד קשה וחזרתי לעבודה.

האצבע וכף הרגל כאבו לי כל היום, אבל לא בצורה ששיתקה אותי. רק הייתי צריכה להזהר לא לגעת עם האצבע בכלום ולדרוך על הרגל בזהירות. אני לא חושבת שהגמל הבין כמה כואב לי, כי המשכתי לעבוד איתו עד לסיום העבודה ובאמצע אפילו נסעתי לחנות לקנות דברים שנגמרו לנו באמצע. בכל פעם שהוא אמר לי שאני צריכה להזהר על הגב שלי, אמרתי לו שהגב שלי לא מזיז לי כמו שהאצבע כואבת לי. הוא הציע שניסע לצלם את האצבע, אבל אני אמרתי לו שאין סיבה, גם אם אכן שברתי אותה אין מה לעשות, רק לחכות שיעבור. 

 

בשבוע שאחר כך יכולתי לנעול רק את סנדלי טבע נאות הרחבים והנוחים שלי. בלילה הייתי צריכה להזהר לא להניח את האצבע הכואבת על המיטה, ובאופן כללי לדאוג שכלום לא יגע בה. הצבע הכחול שהקיף אותה הלך והתבהר לכדי ירוק וצהוב , דהה ונעלם.

וכך עבר עוד שבוע ועוד אחד ועוד… 

לנעול נעליים לא הצלחתי והחורף התחיל לרמוז על בואו בהתקררות איטית ובעיקר בסופות פרועות של גשם, רוח וברד. את הסופות הראשונות האלה של הסתיו עברתי בסנדלים.

כיוון שעבר יותר מחודש ועדיין לא היה לי נוח לנעול נעל סגורה החלטתי לקבוע תור לאורתופד, החלטתי שאצרף לתלונה גם את הברך שלי שמציקה לי כשאני עולה במדרגות, ואת כף הרגל השניה שהתנפחה בשבוע שאחרי שנשברה לי האצבע, גם כן בעקבות יום רצוף של צביעת דלתות ומאז הנפיוחת אמנם ירדה, אבל נשאר גוש נוקשה במרכז כרית כף הרגל. לא כואב, אבל מעצבן.

 

בחדר ההמתנה של האורתופד יש כורסאות נוחות, רובן היה תפוס על ידי ממתינים, ואני תפסתי את זו שלי אחרי שהזדהיתי בפני המזכירה ואמרתי לאן פני מועדות. המזכירה נאנחה טיפה והזמינה אותי לשבת ולהמתין.

האוירה בחדר היתה שלווה ורגועה. אנשים ישבו והמתינו מבלי לשוחח, אפילו לא אלה שבאו עם מלווה. אני שקעתי בשקית הקשיו ובטלפון שלי. מחכה בסבלנות אין קץ.

 

הדלת נפתחה ולחדר ההמתנה נכנסה אשה. היא פנתה למזכירה, אמרה לה שאין לה תור, אבל היא דיברה עם האורתופד והוא אמר לה לבוא בכל מקרה. המזכירה לקחה את פרטי האישה והזמינה אותה לשבת להמתין. האשה התיישבה.
כעבור כמה דקות יצא האיש שהיה אצל האורתופד והבא בתור נכנס אחריו. האשה זינקה ממקומה ושאלה את המזכירה האם היא עדכנה את הרופא שהיא הגיעה. המזכירה הבטיחה לה שהרופא מעודכן.

חדר ההמתנה נעשה דרוך לפתע. שום דבר נראה לעין, שום דבר גלוי, רק תחושה של מתח מתהווה. 

עברה עוד רבע שעה וגם הנכנס האחרון יצא מחדר הרופא. הבאה בתור אחריו קמה ונכנסה לרופא.

האשה קפצה ואמרה שהיא חייבת לוודא שהרופא יודע שהיא פה. 
המזכירה אמרה לה שהוא יודע, אבל כיוון שיש תור גדול של אנשים שממתינם פה, היא תצטרך לחכות. לא סביר שהיא תכנס ברגע שהגיעה, נכון?

האשה לא קיבלה את הדין והתווכחה מרות. אני חוזרת אחרי בדיקה שהוא שלח אותי, היא אמרה, הוא אמר לי לבוא אליו, ומטופלים חוזרים תמיד נכנסים מייד כשהם באים, תשאלי את המזכירה הקבועה!

המזכירה הסבירה לה שלא סביר ולא הגיוני שהיא תכנס מייד כשבאה כשיש פה אנשים שמחכים כבר קרוב לשעה.

טוב, אמרה האשה, אני אדבר איתו כשהזו שבפנים תצא.

המזכירה נראתה אומללה.

המתח בחדר עלה וגבר. היתה תחושה של שרירים דרוכים ואדרנלין. אני הרגשתי איך השלווה עוזבת אותי.

 

כשזו שבפנים יצאה, זינקה האשה ורצה לדלת, אבל האבא ובתו שהיו הבאים בתור, ממש לא התכוונו לקבל את הדין והודיעו לה שהיא לא תכנס לפניהם. מהכורסא שלי יכולתי לשמוע את הרופא מודיע לאבא שהוא לא יסדר את סדר הכניסה אליו, אבל בסופו של דבר האשה נדחקה וחזרה לשבת.

כיוון שאני הייתי הבאה בתור ידעתי שבפעם הבאה שתפתח הדלת אני יכולה או לותר מראש על הקדימות שלי על פני האשה, או להלחם על מקומי.

התלבטתי דקות ארוכות במחשבות האלו.

עד ששמתי לב שהלב שלי דופק מהר וחזק ושכולי דרוכה ומוצפת אדרנלין. הגוף שלי הגיב בתגובה אינסטינקטיבית של מוכנות ללחימה. לכן החלטתי שאם האשה תדבר איתי ותבקש ממני, אוותר לה על התור, אבל אם לא….

 

משחלפו הדקות, הדלת נפתחה והאשה קמה בקפיצה ממקומה ונגשה לדלת הרופא. גם אני קמתי, היא כבר עמדה בחצי גוף בתוך החדר, ואני אמרתי – זה ממש לא הוגן. היא הגיעה אחרי, למה אתה מכניס אותה לפני? אני יושבת פה כבר 45 דקות בהמתנה ויש לי עוד שעה נסיעה הביתה. זה פשוט לא הוגן שמישהו שמגיע אחרי כולם יכנס קודם.

 

הרופא התחבט והתלבט, ראו עליו שכל הסיטואציה מרגיזה אותו. לא נורא, גם אני הייתי עצבנית. בסוף הוא התפשר בכך שלקח ממנה את דיסק הצילום שלה והכניס אותי. היא נשפה בזעם והלכה להמתין . ואני נכנסתי לחדר וחיכיתי עוד כמה דקות עד שהתפנה מהדיסק שלה לתלונות שלי. בזמן הזה ניסיתי להרגיע את הידיים שלי שרעדו מעודף אדרנלין שלא מצא לו מוצא. והתחלתי לחשוב שאולי בסופו של דבר לא היה שווה כל הריב הזה, כי אני יושבת עכשיו מול רופא עצבני והיחס שאקבל ממנו לא יהיה מיטבי.

ואכן, הוא היה חסר סבלנות במידה מסויימת, זירז אותי ודחק בי להתקדם ולהגיע לעיקר. ואני הרי אלופת הקצרנות.

בסופו של דבר המסקנות שלו היו:

1. היה שבר, בקושי רואים את הסימנים כך שהיה שבר נקי ללא תזוזה שהחלים מעצמו.

2. המעצבן שנשאר בכף הרגל השניה הוא כנראה תוצאה של הליכה זהירה עקב השבר והטית משקל לא רגילה. הוא לא ממליץ להתעסק אם זה אם זה לא כואב ומפריע.

3. הברך? תתרגלי. אין מה להתעסק עם זה עכשיו, תחזרי לפעילות גופנית ותחזקי את השרירים שמחזיקים את הברך. זה לא יפתור את הבעיה אבל יקל אותה מעט.

 

כשיצאתי מהחדר אמרתי תודה והתנצלתי על המתח שהיה בכניסתי לחדר. הוא לא הגיב, לא על זה ולא על זה.

התקדמתי לכיוון היציאה כשראיתי את הבאים בתור קמים מהכורסאות מלאי זעם ומוכנים להלחם על מקומם מול האשה הנדחפת.

כשדלת הכניסה נסגרה אחרי שמעתי את הצעקות בפתח הדלת של הרופא ושמחתי שאני כבר לא שם.

 

אם האשה לא היתה נדחפת ומתעקשת על כך שמגיע לה להכנס תיכף ומייד, אם המזכירה היתה קובעת לה מייד עם הגיעה מקום מסודר בתור (נגיד, אחרי מי שכבר הגיע) אם הרופא היה מוציא את אפו מהחדר וקובע מה הסדר הנכון מבחינתו – הכל היה נראה אחרת.

כולם ישבו בשקט ושלווה, ובלי טיפת מתח עד שהגיעה האשה והפיצה אי ודאות וחוסר הוגנות לכל עבר.

לא נראה לי שארצה לחזור לרופא הזה שוב.

טוב ומומלץ ככל שיהיה, על חויה מפוקפקת כזו לא בא לי לחזור.

 

 

המשפחה שלו

לפני שהתחתנתי, כשהיה ברור שהענינים ביננו נעשים רציניים, סיפרתי לאבא שלי על המיועד ועל משפחתו.

בשיחת טלפון ארוכה פרטתי את מעלותיהם ואת שמחתי בהם וכמה הם נהדרים ונפלאים.

אבא שלי, אולי באיזה עלבון נסתר, שאל אותי: את מתחתנת איתו או עם ההורים שלו?

 

צחוק הגורל לימדני שבסופו של דבר התחתנתי עם ההורים שלו הרבה יותר מאשר איתו.

ממנו התגרשתי , אבל מהם אני מסרבת להפרד.

זה הדדי כמובן. ומפה לשם עברו כבר כמעט שלושים שנה של היכרות ואני מרגישה כאילו הם חלק מחיי מאז ומעולם.

אמא שלו, חמותי (לשעבר) היא אשה חכמה, טובה ומסורה, הרגישות והתבונה שלה מדהימים אותי בכל פעם מחדש ומלמדים אותי סובלנות וקבלה והכלה של האחר.

ואבא שלו, חמי (לשעבר) הוא איש פשוט וישיר ולא מבין את כל ההתברברות הזאת של הנהוג והמקובל. הוא קצת גס ומחוספס, אבל הלב שלו, פשוט וישר כמוהו, מלא אהבה.

לאורך השנים התמודדנו עם מצבים לא פשוטים שבהם

בלוגולדת 11 וסיפורי גמל

בכלל לא שמתי לה שיש לי בלוגולדת 11 ממש היום, לא נערכתי ולא ערכתי חשבון נפש, סיכומי ביניים והחלטות עתידיות.

 

לא נורא, שיהיה לי בלוגולדת שמח וכל זה.

עכשיו לביזנס.

 

בתחילת השבוע חשבתי שהדברים יסתדרו ככה שנוכל להפגש אצלי בשישי בערב, סוף סוף, אחרי חודשים ארוכים.

הודעתי לגמל שיש מצב שזה מה שיקרה.

הוא שמח לאורך השבוע כולו,  שנינו בירכנו על האפשרות להיות בסוג כזה של בילוי.

הגמל אפילו קנה צלעות טלה להין לי לארוחת ערב. צלעות טלה הן אחד המאכלים החביבים עלי עלי אדמות ופינוק אדיר.

אני מצידי עברתי בחמישי בערב בקונדיטוריה וקניתי לנו קינוחים שוקולדיים לארוחת הערב ארוזים בצורה מתוקה בקופסאות יפות.

 

רק שבשישי בבוקר גיליתי שהתוכניות השתנו ושלא נוכל להפגש בערב אצלי.

שלחתי לגמל הודעה והוא התקשר.

בהודעה כתבתי לו שנצטרך לשנות או לבטל ובשיחה היה נדמה לי שהוא הולך יותר לכיוון של לבטל.

התאכזבתי מאד. הוא שמע את זה בקול שלי ומיד מיהר להבטיח לי שזה לא מה שהוא אמר ושאם אני רוצה לבוא אז בזמן שמתאים לי. הוא בבית. ושהוא רוצה לראות אותי.

אמרתי שאוכל לבוא בצהריים ולהשאר עד הערב והתגובה הלקונית שלו היתה- אני בבית.

ממש מזמין.

נסעתי בכל זאת.

היה כייף.

רוב הזמן, חוץ מההערות הבצחוקיות האלו שהוא פיזר סביב השאלה עד מתי אשאר ומתי אלך.

הכל כאילו בצחוק.

כשאמרתי לו בקול קצת יותר רציני שאין בעיה, אני יכולה ללכת, הוא מיהר להסביר שהוא כבר הוציא את הצלעות וחבל על הבשר, אז שאשאר.

נשארתי ואכן היה נעים וטעים וכייף באופן כללי.

 

עד השלב שלקראת זמן ההליכה שלי הביתה.

הוא לא אמר כלום, אבל נעשה חסר מנוחה. קצת בתנוחה שלו, קצת בתנועתיות שלו. דיבר עם החתולה שלו ושאל אותה אם היא רוצה לצאת החוצה והבטיח לה שתיכף יוצאים.

כל המסרים הלא כל כך סמויים הכניסו אותי לאי שקט ולאי נוחות . בסוף אמרתי לו שהוא יכול להרגע, אני כבר הולכת והוא מייד נעלב כמעט עד דמעות בעיניים שאני חושבת עליו כל כך רעות.

 

נסעתי הביתה ,נסיעה נעימה מאד, אבל בסופו של דבר, למרות הנעימות המפגש יצאתי עם טעם מר בפה. שוב.

 

סדנה

ברגע שאומרים לי סדנה, או דינמיקה קבוציתית , אני חוטפת כלבת.

כשמצרפים את המילים- חובה, אסור להעדר. אני מרגישה איך נעשה לי שחור בעיניים.

וזה בדיוק מה שכתבו לי במייל לפני שבועיים: סדנה אופנתית – כוחה של הקבוצה.

מייד אמרתי- לא באה.

אמרו לי – חובה.

חשפתי שיניים ונהמתי, אבל זה לא עשה רושם על המחשב ולא עבר במייל.

 

עצבנית ונרגנת הגעתי באיחור של עשרים דקות, רק כדי לחכות עוד ארבעים דקות להתחלתה האמיתית של הסדנה.

את הזמן הזה העברתי במחשבה זועפת- אני לא מאמינה שהפסדתי ואני ממשיכה להפסיד עבודה בשביל לחכות פה למשהו שאני לא מעונינת בו.

פגשתי את אלה שאני תמיד פוגשת במקומות האלה. שזה תמיד נחמד, קצת רכילות ארגונית עוד לא הרגה אף אחד, מכינת הקובות שהגיעה לפני, שמרה לי מקום לידה. 

מאחר והיה מדובר במעגל (בטח שמעגל, כי איך אפשר סדנה בלי מעגל? רק מלראות את הכסאות מסודרים ככה אני חוטפת חום) מצידי השני ישבה כבר מישהי שאני רואה כבר שנים.אני מכירה אותה, היא למדה איתי בתיכון, אבל היא לא התנהגה כאלו היא מזהה אותי ואני לא טרחתי אף פעם לגשת ולהציג את עצמי שוב. הפעם היא באה ללא השותפה הקבועה שלה והגורל הושיב אותנו יחד.

 

אמרתי שלום ושאלתי לשלומה, היא ענתה והתחלתנו שיחה קלילה. היא שאלה על מקום עבודה ומקום המגורים שלי, אמרתי לה וחיכיתי שהאסימון יפול, זה לא קרה, אבל איזה פעמון מרוחק התחיל כנראה לצלצ בראשה כי היא שאלה אותי לשם משפחתי ולשם משפחתי הקודם. אמרתי לה איפה גרתי בתקופת התיכון ומה היה שם משפחתי והיא אמרה – את …פועה? באמת? איך לא זיהיתי אותך?

אני דווקא זיהיתי אותך, אמרתי, אבל הייתי מסוייגת אז לא נגשתי.

מפה לשם פצחנו בשיחת השלמת פערים ,היה כייף לדבר עם מישהי שזוכרת אנשים מתקופת הנעורים. השווינו חוויות חיים ומסלולים שבהם נענו לאורך השנים. המשכנו לדבר לאורך כל הזמן שהיינו בסדנה.

וזה היה טוב. כל כך נחמד זה היה שמצב הרוח שלי השתפר פלאים ואמרתי לעצמי שאפשר להתמודד עם כל סדנה, רק צריך לקחת אויר ולהסתכל על זה בצורה אנתרוופולוגית. בגלל שמנהלות השתתפו בסדנה רצוי לא לעשות פרצופים חמוצים מידי, להשתתף במה שנדרש ולחכות שיגמר. הנה פגשתי מחדש מישהי שנחמדה לי, אפשר למצוא משהו טוב בכל דבר.

 

זה עבד מצויין עד שהמנחה המעצבן של הסדנה התחיל אותה הלכה למעשה בחלוקת קלפים עם תמונה ומילה, וביקש שכל אחד מאיתנו יגיד משהו על עצמו, על העבודה שלו ויברך את השכן שלו בהקשר של המילה שמופיעה על הקלף.

עצבני, הו לא, מלמלתי לעצמי, אני שונאת את הדברים האלה.

הקלפים חולקו וכל אחד אמר משהו ובירך את השכן. המנחה התעופף ודילג מפה לשם ועלץ לו, אמר דברים שנראו לו (ולו בלבד) מצחיקים נורא.

כשהגיע תורי  אמרתי שהמילה על הקלף שלי היא תקשורת והיא בעיקר מעוררת בי את המחשבה שתקשורת היא דבר חשוב מאד, אחד הדברים החשובים ביותר בעבודה, כי כשהמחשב לא עובד, אי אפשר לעשות כלום. אחרי כל האמירות הרוחניות שהופרחו לחלל האויר זה היה אנטי קליימקס רציני וכולם פרצו בצחוק. גם המנהלות , ובעיקר כל אלה שהתמרמרו בתר על שאילצו אותן לבוא להשתתף בסדנה הזו.

סימנתי לעצמי וי קטן, טפחתי לעצמי על הכתף וברכתי את עצמי על כך שהצלחתי להתחמק מהכדור בשלום. ועברתי את החלק הקשה של הסדנה.

 

ככה היה נדמה לי, כי אחרי שנגמר הסבב, המנחה הלא מצחיק הקרין לנו קטע מסרט אמריקאי שעוסק במוטיבציה, סרט אמוציונלי ומניפולטיבי שעצבן אותי מאד. העסקתי את עצמי בקנדי קראש, חרקתי בשיני והבטחתי לעצמי שגרוע יותר לא יכול להיות.

 

שוב טעיתי, כי המנחה הנמרץ ביקש מאיתנו לחשוב כמה קפיצות על רגל אחת אנחנו חושבים שאפשר לעשות בחצי דקה ואז ביקש שנקפוץ חצי דקה ונראה כמה עשינו באמת. אני מצאתי את הזמן כמתאים ללכת לעשות פיפי ולמלמל לעצמי בזעם מילים לא יפות בכלל. משכתי את הזמן וחזרתי רק לאחר שהבטחתי שהתרגיל המתועב הסתיים.

 

בהמשך הוא חילק את הקבוצה לשלוש קבוצות ונתן לקבוצות משימות קבוצתיות מעצבנות וטיפשיות. אני הלכתי להכין לי קפה.

זה לקח תרגיל וחצי ובתרגיל השלישי נאלצתי להשתתף. גרמתי לקבוצה שלי לרמות ולנצח את שתי הקבוצות האחרות. נו, אמרתי להן מראש שזה מטופש בעיני. ורובן, למצער שמחו מידי על הנצחון ולא היה אכפת להן שהושג במרמה.

עושת הקובות הנבונה מידי ניצלה את ההסתובבות של האנשים ברחבי החדר וחמקה באלגנטיות החוצה. 

 

אחרי שהושיב את כולם חזרה במעגל וסחט עד תום את תובנות האנשים מההתמודדות הקבוצתית, הודיע המנחה החלקלק שעכשיו הוא יחלק את את הקבוצה לזוגות וכל זוג יעבוד ביחד על משימה. הסתכלתי על השעון וגיליתי שעברה רק שעה וחצי מההתחלה ושנשארה עוד שעה וחצי. ידעתי שאין סיכוי בעולם שאצליח לעמוד בעוד מהסדנה הזו, הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה.

 

בעוד הוא מסביר את המשימה, אני מדדתי את המרחק לדלת, מיפיתי את המכשולים, סרקתי את המבטים ואת המיקום המדוייק של המנהלות וביצעתי חישובים מסובכים. וברגע הנכון והמדוייק, קמתי וחמקתי החוצה עם התיק בידי.

בעודי טופפת במהירות האור במורד המדרגות שמעתי מאחורי את זאתי מהעבר קוראת לי. ראתה שנעלמתי והחליטה להמלט גם היא.

בתחושת הקלה הלכנו אישה אישה מכוניתה וקבענו לחזור ולדבר בקרוב.

 

ועכשיו חברים יקרים שלי, אני מתחננת, אל תהיו אופטימיים ותגידו שהרווחתי משהו טוב מהסדנה הזו, ההיכרות המחודשת עם זו מהעבר, אולי זה נכון, אבל הטראומהשל ההשתפות בסדנה עדיין טריה וכואבת מידי…

מאדימאי

כיוון שהתבאסתי קשות מכשלון ההליכה המשותפת של הגמל ושלי לג'יימס בונד החדש וכיוון שלא עלתה בדעתי חברה שתרצה להצטרף אלי, שמחתי עד מאד כשהמהנדס התקשר להגיד שהדביקה והוא עוברים באיזור ומה דעתי על כוס קפה?

-כוס קפה, נהדר, אבל אני משווה ומעלה – מה דעתך על סרט?

-סרט זה רעיון מעולה, אני אבדוק עם הדביקה ואחזור אלייך.

-תחשוב על ג'יימס בונד החדש.

 

חזר אלי אחרי שעה ואמר שאכן סרט מתאים להם, אבל שהוא מעדיף ללכת לסרט המאדימאי, או איש המאדים. איזה שם שאני בוחרת בתנאי שזה לא יהיה השם המעוברת שניתן לסרט בארץ – להציל את מארק וואטני.

אמרתי – יאללה שיהיה , מה שתגיד. אם נראה לך סרט שווה, אני אלך בשמחה ואם לא נהנה, לפחות יהיה את מי להאשים.

 

באו, ונסענו יחד לשתות קפה של לפני הסרט, נסענו בשתי מכוניות כי נראה לי מטופש שהם יחזירו אותי הביתה ואחר כךל יסעו לבית שלהם, אין טעם להאריך את הנסיעה שלהם מאוחר לתוך הלילה. הודעתי לו שהדביקה נוסעת איתי וביליתי איתה את חצי השעה בדרך לקולנוע.

טוב שעשיתי ככה, זו היתה הפעם הראשונה מזה  אלוהים-יודעת-כמה-שנים שיצא לי להיות לבד איתה, בלי רעשי רקע ואנשים אחרים ולדבר , רק היא ואני.

גיליתי שהשנים שחיספסו והקשיחו אותי – ריככו אותה. או שאולי זו הזוגיות עם המהנדס, שבה, לראשונה בחייה, היא אהובה ומוגנת ולא צריכה להלחם ולהאבק על כל צעד ושעל כפי שהיה בזוגיות הראשונה שלה ובאלו שבאו אחריה.

כשיצאנו מהמכוניות במגרש החניה, הודעתי למהנדס שהיא מקולקלת ושמשהו אצלה עובד הפוך מהסביר והנורמלי ושאני מטילה עליו את האחריות לטיפול בבעיה.
היא זרחה באושר, כי אין דבר שהיא שונאת יותר מאשר להיות רגילה וכמו כולם.

הוא אמר לי- חכי לבית הקפה, אחר כך תגידי מה את חושבת.

 

בבית הקפה הזמנו את הקפה הנורמלי שלנו בזמן שהיא הוציאה מלצרית מסכנה מדעתה בבקשות מוזרות של תערובות משקאות קרים שנחשבות כלא חוקיות בארצות מסויימות. אני ישבתי עמוק בכורסא שלי ושמחתי שאני יושבת. המהנדס גלגל בעיניו ואמר שככה זה ושהוא כבר רגיל, אבל כן , הוא היה צריך להכין אותי בצורה קצת יותר יסודית.

 

שתינו, אכלו וצחקנו , נהנינו והרגשנו בדיוק כמו שהרגשנו אז, כשרק הכרנו, בגיל 17. כאילו לא עברו בכלל שנים.

אחר כך הלכנו לאולם הקולנוע, והיינו היחידים שישבו באולם כולו. כך שיכולנו להמשיך לדבר ולצחוק בחופשיות.

הדבר היחיד שקלקל קצת את האוירה היה מצב התחזוקה המזעזע של אולם הקולנוע. הרצפה היתה דביקה ומלוכלכת, הכסאות קרועים והריפוד מפורר, הריח באולם לא היה נהדר… אבל כאמור האולם היה ריק, כך שיכולנו לבחור את המושבים הנקיים יותר.

 

הסרט היה מעולה. אחד הסרטים הטובים יותר שראיתי בשנים האחרונות.
ממליצה בחום למי שלא ראה, זה סרט ששווה את מחיר הכרטיס ואפילו את האולם המלוכלך.

 

בסוף הסרט, יצאנו מהאולם והיינו היחידים , עדיין. השומר נעל את הדלתות מאחורינו בהקלה.

 

כמה ימים אחר כך, שלחתי להנהלת בתי הקולנוע מייל תלונה על מצב האולם והתגובה המהירה הבטיחה לי כרטיסי פיצוי בכל אולם של הרשת שאבחר. כך שיכול להיות שהסרט יהיה שווה אפילו יותר.

עכשיו נשארה רק בעיית ג'יימס בונד שעוד לא ראיתי, אבל דיה צרה לשעתה. מסתבר שהדברים האלה לפעמים מסתדרים מעצמם.

 

 

ובלי שום קשר, השבוע (כמעט חצי שנה אחרי שמכרתי אותה) קיבלתי את התשלום אחרון על המכונית שלי, קצת הופתעתי מכך שאכן קיבלתי את מלוא התשלום, ובעיקר שמחתי כשהקונה אמרה לי שזה ישב לה על הנשמה ושהיא שמחה שהתנקתה מהחוב הזה. אני מאד מבינה את התחושה הזו.

 

 

Winter is coming

מה הועילו חכמים בתקנתם?

מה זה עזר שעשיתי סדר אביבי בסתיו, ופניתי מאות ספרים מהבית? ארון הספרים שלי מעולם לא היה ריק כל כך ואני נהניתי מתחושת האווריריות שהוא משדר.

אבל אז הגעתי למכללה ובשיעור אחד שהמרצה לא הגיע הלכתי להסתובב בחנות המכללה, בחשד קל, מבוסס היסטורית, שטוב לא יצא לי מזה.

אבל לא חשבתי שאפול ככה.

אמרתי לעצמי, אני אסתובב קצת, אראה מה חדש ואצא כלעומת שבאתי, אלך לשתות קפה עם אילנה. היא אמרה שלא תכנס איתי, כי כל כניסה שלה לחנות עולה לה הון והיא כבר היתה שם פעמיים היום. 
אבל אני? בתחושת שאננות וקצת התנשאות נכנסתי לחנות, לי, זה הרי, לא יקרה. אני טובה וחזקה מזה.

 

ישר בכניסה, ממש ליד הדלת, על המדפים התלויים בנוחות בגובה העיניים, ראיתי שלט מאיר עיניים : 5 ספרים במאה! מכירת חיסול.

פניתי למוכרות והן אישרו את חששותי. המדפים שאיכלסו ספרי קריאה ולימוד פונו מחמת ירידה במכירות ועכשיו נפטרים מסוף המלאי במחיר של עשרים שקלים לספר.

בשלב הזה הייתי צריכה להסתובב ולצאת מהחנות, אבל יצר הרע  גבר עלי. לא בכוח, בערמומיות.

רק תסתכלי הוא לחש לי באוזן. את ממש לא חייבת לקנות, ממילא במכירות האלה נשארים רק ספרים שאף אחד לא רוצה, את כל השווים כבר קנו. מה יש לך להפסיד מלהסתכל, הרי אילנה עסוקה במשהו אחר ויקח זמן עד שתתפנה לקפה שקבעתן אליו.

טוב, אמרתי לעצמי, אני רק אסתכל. הנה, זה קל, ספרי נוער לא מענינים אותי וגם לא ספרי לימוד בסטטיסטיקה, עם זה סיימתי. אני רק ארפרף לי על הכותרים בקלילות ואצא מהחנות. אני יודעת שאני יכולה.

 

כמובן שאחרי חמש דקות הידיים שלי כבדו משמונה ספרים מענינים שחשבתי לעצמי שלו הייתי רוצה לקנות הייתי קונה אותם.

אבל ממש לא התכוונתי לקנות.

בטח לא שמונה ספרים.

אולי חמישה, כי מה, מדובר על מבצע ממש שווה וחיסול, וזה.

 

אתם יכולים לנחש את ההמשך

 

 ואת התגובות בכיתה:

אה זהו? גמרת ללמוד?

מה קרה? אין לך עבודה? אין לך בית?

משעמם לך?

יפה, יש לך זמן פנוי!

יווווו, תביאי לי את הספר הזה לקרוא אחרייך.

יהההה קראתי את ההוא והוא ממש נהדר, איזה כייף לך שעוד לא קראת.

 

אני מתנחמת ואומרת לעצמי שזה סימן שהחורף הגיע, זמן להצטייד לימים הקרים. כמו נמלה שגודשת את מחסניה במזון לימות החורף, כך אני אוספת לי כמה ספרים לימים של התכרבלות במיטה.

ככה אני לפחות מספרת לעצמי.

זה לא אומר שמייד אגדוש מחדש את המדפים, הרי עד שאצליח לקרוא את הספרים יקח לי לא מעט זמן. זה לא נורא, נכון שזה לא נורא?

וערימת ספרים ליד המיטה היא מתכון בדוק לתחושת עושר ואושר.

וכן זה בטוח החורף המתקרב.

 ואיך יודעים שהחורף מגיע?

 

ככה :

 

הדוגמנית מתכרבלת לה בשמיכה הצהובה שלה לעת ערב בשביעות רצון כל כך גדולה שהרווחה שלה מציפה את הבית כולו.

ספרים , דוגמנית מכורבלת ומרק חם. שיבוא החורף, אני מוכנה.

 

 

עוד תמונה של חמידות קיצונית, שתחמם עוד קצת את הלב.

 

בכביש המהיר

בין עבודה א' לעבודה ב', היה מונח איזה חפץ מרובע, מספיק גדול כדי שארצה להתחמק ממנו, אך ללא הצלחה, לא היה לי מספיק זמן בין עשירית השניה שבה הבחנתי בו ועד שעליתי עליו.

במראה האחורית ראיתי שהחפץ התפרק מעוצמת המכה, לא מפתיע במיוחד, כיוון ששמעתי את המכה והיא הבהילה אותי.

לכן ירדתי בזהירות לשוליים שרחבים מספיק כדי אוטו בלבד. שכל מכונית ומשאית מטלטלות את האוטו הקטן הנה והנה בהדף של רוח.

יצאתי בזהירות מהאוטו ועברתי לצד הימני, הבטוח יותר שלו, הצד שחטף את המכה. לא ראיתי כלום. הגלגלים נראו בסדר, בעטתי בהם אחד אחד והם הגיבו בקשיחות הרגילה. לא היתה נזילה של שום דבר על הכביש ורק אחת הטסות נראתה עקומה וקצת שבורה. בעטתי אותה בעדינות למקומה, עשיתי סיבוב מסביב לאוטו לראות שבאמת הכל בסדר וחזרתי לכסא הנהגת.

הנעתי את האוטו עם חלונות פתוחים כדי לשמוע אם יש טרטורים או חריקות, שילבתי להילוך ושמעתי שריקה של אויר. מהצמיג הימני. ארוכה וחד משמעית.

כיביתי את המנוע, יצאתי מהאוטו ואכן, תקר סופי ומוחלט שאי אפשר לזוז איתו אפילו מילמטר.

 

רוחי נפלה מייד, אני שונאת להתקע עם אוטו. אני מרגישה כמו חייזר שנחת בעולם אחר. כל עניני המכונאות האלה, פשוט לא בשבילי.

אבל לא אחת כמוני תתן לרוח נפולה לעצור אותה.

תרגעי, אמרתי לעצמי. כבר החלפת גלגל פעם או פעמיים בחיים, אז הנה הגיע הרגע הזה שוב. מה יש? לכי תמצאי את הג'ק ומפתח הברגים ותתחילי לעבוד. כמה שתתחילי יותר מהר ככה תוכלי לסיים עם זה יותר מהר.
ומאחר ואני תמיד מקשיבה לעצמי, התקשרתי לעבודה ב' להגיד שאני מתעכבת והלכתי לאחורי הכב לחפש את המגבהה ואת מפתח הברגים. וזה מה שמצאתי:

 

 

לא משהו שנראה כמו משהו שמתחבר למשהו והופך לג'ק.

במצבים כאלה, אין ברירה אלא לפנות לסמכות עליונה.

אז נעלבת או לא, שלחתי לגמל הודעה בקשה לעזרה שיסביר לי איך להפוך את שני החלקים האלה למשהו שמרימים איתו את האוטו.
הגמל שהיה באמצע העבודה, עזב הכל והסביר לי שהחלק הארוך באמת שייך , אבל החלק השני הוא בכלל וו גרירה של הרכב. ושאני צריכה לחפש חלק… 

כן, כן אני יודעת שזה חלק מעויין כזה שנפתח, אני מכירה, אבל אני לא מוצאת. וחיפשתי בכל מקום!

צילמתי לו את כל המחבואים ברכב , כולל מתחת לגלגל הרזרבי, ובשום מקום לא מצאנו את האבידה. הגמל ביקש שאתקשר לשירותי הגרירה שלי ושאבקש שיבואו מהר כי אני על כביש ראשי סואן וזה מסוכן. הורה לי להתרחק מהאוטו ולשבת על הברזל , שלא אפגע מרכבים חולפים ואמר שהוא צריך לבדוק משהו ושתיכף יתקשר אלי.

הצבתי משולש אזהרה, הדלקתי את האורות המהבהבים  והתיישבתי על הברזלים. התקשרתי לעבודה ואמרתי שלא אגיע כבר היום. 

 

ואכן אחרי כמה דקות המתנה הגמל התקשר וכיוון אותי אל מתחת לכיסא הנהג, שם נח לו בשלווה תמימה החלק הדרוש.

 

 

זה היה מצויין שהצלחנו למצוא אותו, עכשיו רק הייתי צריכה להצליח לחלץ אותו ממקומו. מסתבר שהוא מקובע בדרך כלשהיא.
אמרתי לגמל שאתקשר אליו כשאצליח וניסיתי במשך עשר דקות.

לא הצלחתי. תחושה של חייזריות עזה אפפה אותי. זה לא העולם שלי. האצבעות שלי היו מוכתמות בשחור, גם החולצה וגם מתחת לציפורניים. מה לי ולזה? אני לא שייכת לסיטואציה הזו.

אחר כך נזכרתי שטמבלים גדולים ממני אמורים להצליח לפתור את הבעיה ושהפתרון מונח ממש לפני, בתא הכפפות של האוטו.

הוצאתי את ספר הרכב וגיליתי שצריך לסובב איזה כפתר כדי לשחרר את החלק.

סובבתי, הוצאתי, קראתי שוב בספר, הצבתי במקום הנכון והצלחתי להרים את הרכב! (נכון, לקח לי פי שניים זמן מלאדם מנוסה, אבל הצלחתי)

הודעתי לגמל הצלחתי לשחרר את הג'ק ולהרים את הרכב ושיסביר לי איך לשחרר את הטסה. הוא הסביר ואני מיהרתי לנפנף אותו מהקו, מלאת מרץ ואמונה בעצמי.

הרכב מורם, האצבעות שחורות ממילא, החלק הקשה כבר מאחורי.

התחלתי לשחרר את הברגים (הכי טוב זה פשוט לעמוד על מפתח הברגים) כשרכב עצר מאחורי שלי.

 

הנהג יצא ושאל:

– מה קורה? הכל בסדר?

– כן, תודה הכל בסדר.

– את צריכה עזרה?

– אני מסתדרת , תודה רבה.

– אל תפחדי, אני יהודי, מה יש לך פנצ'ר?

– כן, אבל אני מסתדרת, אתה רואה…

-אל תפחדי ממני, אני אעזור לך, זוזי רגע. איפה הגלגל הרזרבי, תחזיקי פה, תדרכי פה, הנה, לא, לא אל תרימי את הגלגל. הנה זה במקום, את רואה? יש לך מגבונים לידיים, שתהיי בריאה. בשביל מה אנחנו בני אדם? איך קוראים לך? לי קוראים יואל ואני פה הסביבה. מאיפה את? תהיי בריאה, נשמה וסעי בזהירות, אני לא נוסע עד שאני רואה שאת נכנסת לאוטו ונוסעת בשלום.

 

אין מילים. יש אנשים טובים באמצע הדרך שרואים אשה במצוקה ונחלצים לעזרה.

 

הודיתי ליואל מכל הלב, עדכנתי את הגמל שהבעיה הדחופה נפתרה ושאני בדרך לפנצ'ריה ונסעתי לדרכי כשהאוטו מושך ימינה, לא סוחב כמו שצריך ועושה קולות מוזרים.

לכן התקשרתי למוסכניק שלי אמרתי לו שאני באה אליו מייד אחרי הפנצ'ריה.

עכשיו היתה לי רבע שעה לדמיין את כל הדברים האיומים שקרו לאוטו שלי שגורמים לו להרעיש ככה ולנסוע לא משהו.

כשהגעתי לפנצ'ריה יכולתי להתרשם לראשונה ממצב הגלגל .

 

 

אבל מסתבר שאין שום דבר שפטיש ענק לא יכול לפתור, ואחרי כמה מכות נמרצות, הג'אנט נראה כמעט כמו חדש. הוא נבדק לאיזון ועבר את המבחן בשלום. לכן ביקשתי שכבר יבדקו ויוסיפו לי אויר בכל הצמיגים.

הלכתי לשלם והתיקון כולו עלה לי 61 שקלים.

 

כשהתחלתי לנסוע שמתי לב שהרעש המוזר והמשיכה הצידה נעלמו והכוח של האוטו חזר.
בכל זאת נסעתי למוסך שיציצו לי מתחת לאוטו (הכל נראה תקין) ויחליפו לי מגבים (אם כבר אז כבר) ויתנו לי את ברכת הדרך.

 

האוטו בסדר, אני בסדר ויואל היה בסדר גמור, כתבתי לגמל, איש טוב באמצע הדרך.

ואני מה? הוא שאל.

אתה? אתה גמל טוב, הכי טוב, כתבתי לו. ותזכור להוריד את החיוך לפני שאתה חוזר לעבודה, שימשיכו לחשוב שאתה קשוח. 

מרק ערמונים – כי יורד גשם

מרק ערמונים,

כי הגשם הגיע.

כי יש גבול לכמה אפשר לרחם על עצמי.

כי אני חייבת לכתוב את זה איפשהו כדי לזכור גם בפעם הבאה מה עשיתי.

כי לא הוגן שרק אני אהנה ממרק מעולה שכזה.

כי למה שלא נרגיש קצת כמו באירופה?

 

שלוש כפות שמן קנולה + 25 גרק חמאה להכניס יחד לסיר .

בצל גדול קצוץ – לטגן עד הזהבה קלה

2 תפוחי אדמה חתוכים לקוביות קטנות – להוסיף ולטגן עוד 2-3 דקות

סלסלת פטריות ירדן או שמפניון- פרוסות להוסיף לסיר ולהמשיך לערבב בסיר.

חצי כפית טימין יבש , שיהיה.

200 ג"ר ערמונים קלופים  משקית( שתי שקיות)- להוסיף לסיר.

 

4 כוסות ציר מרק עוף או ירקות (מציר שהכנתם בחריצות רבה לבד, או כזה שהכנתם בעצמכם מציר מרק של קנור, כמוני)

לאחר הוספת הציר, מרתיחים את הנוזל ונותנים לו לרתוח למשך כרבע שעה- עשרים דקות, רתיחה עדינה תספיק לגמרי.

 

ואז מעבירים את תוכן הסיר למעבד מזון וטוחנים , או שמשתמשים במוט בלנדר וחוסכים מאמץ ונקיונות מאוחרים יותר. טוחנים היטב עד לקבלת נוזל סמיך שמתחיל להריח מדהים.

 

ועכשיו כל מה שנותר הוא להוסיף:

חצי מיכל שמנת מתוקה 15%-10

כפית רוטב ורצ'סטר או רוטב ברביקיו

מלח ופלפל לפי הטעם (שימו לב שהמרק כבר מתובל במקצת מציר המרק).

 

המרק סמיך מאד ולכן מומלץ לצרוך במנות קטנות יחסית. או שלא, תלוי בכם.

 

בכל אופן, אין יותר חורף מטעם של ערמונים ואין יותר חורף ממרק.

אולי הדבר היחיד שהוא יותר חורף, זה החורף בעצמו.

אז חכו ליום גשם ורעמים ובשלו לכם מרק עשיר וכייפי מהמשובחים שיש.

 

אין צילום של המרק, הוא נגמר מהר מכפי שהוכן.

אולי אזכור לצלם בפעם הבאה. אבל זה לא שהוא כזה פוטוגני בצבעים שלו. ואת הריח ממילא אי אפשר להעביר פה.

 

כמו שצפיתי

הפוסט שלפניכם הוא תבוסתני וייללני.

ככה אני , לא תמיד חיננית ומקסימה.

 

 

נו, מה כבר חשבתי לעצמי, שהכל יהיה טוב?

שאם לרגע היה מקסים והיתה התקדמות קטנה, קטנטנה, מזערית, שלא תהיה מייד אחריה נסיגה ענקית ותהום תפער?

לא חשבתי לעצמי בכלל, וידעתי מה יבוא, כלומר, קויתי שאולי הפעם הנסיגה לא תהיה גדולה כל כך.

אז קיויתי.

 

אחרי שהייתי אצלו ובילינו כל כך נהדר, אחרי שהרגשתי כאילו חלה התקדמות קטנה, שוב הוא מתרחק.

הזמנתי אותו לסרט בשישי בערב, אבל הוא בדיוק היה עסוק במשהו משפחתי. ארוחת ערב משפחתית.

שזה סביר והגיוני ונורמלי ובסדר גמור.

גם בסדר גמור שהענין המשפחתי לא כולל אותי. באמת בסדר, לא בא לי על ענינים משפחתיים של אחרים. בא לי עליו.

והוא עסוק וזה בסדר.

אפילו אם זה נופל על הזמן המועט הפנוי שיש. גם לי זה קורה לפעמים. לא הכל בידינו ובשליטתנו.

 

אבל הוא לא הציע פגישה במקום זו שהתפספסה, זו שיזמתי, בזמן אחר , ביום אחר. למשל בשבת כמו שנפגגנו בפעם שעברה ולא ניסה לברר אם אפשר ביום אחר. הוא נמנע מלהתקשר אלי ביום שישי, והתקשר בשבת בשעה שהיתה מאוחרת מספיק כדי להבטיח שלא אבוא אליו.

דיבר איתי כרגיל, כאילו כלום, שיחה קצרצרה ורק אמר באגביות שכזו שהוא מקווה שיצא לנו בהמשך לצאת לסרט הזה שרציתי.

בהמשך.

באיזה המשך ערטילאי ומעורפל.

 

 

כבר לא בא לי לצאת איתו לסרט הזה. 

רק שאין לי עם מי ללכת לסרט החדש של ג'יימס בונד (עם דניאל קרייג החתיך האלוהי) החברות שלי אוהבות סרטי בנות ותלם יצא מחיי. ללכת לבד אני לא אלך, כי זה לא כייף לראות סרט לבד בקולנוע. אפשר לעשות את זה בבית בהצלחה יתרה.

אז כנראה שכבר אחכה שהסרט יגיע לקודי באיכות סבירה.

לא בא לי לצאת לסרט הזה איתו ולא בא לי שהמצב רוח שלי יהיה תלוי בשטויות מטופשות כמו אם הוא רוצה להפגש איתי או לא.

זה מרגיז אותי יותר מכל, שהמצב רוח שלי כל כך תלוי בו. אני שונאת את זה.

 

אני מצטערת שהרשיתי לעצמי להיות אופטימית, כי זה אף פעם לא משתלם לי איתו.

תחושת הדחיה לא נעשית קלה יותר מפעם לפעם. ועליה לפחות אפשר לסמוך שתגיע במוקדם או במאוחר.