כמו כלבים בגשם

ביום ראשון בבוקר, השמש זרחה ושום דבר לא העיד על הטורנדו הקטן שיחלוף אחר כך קרוב כל כך לבית שלי.


שום דבר מלבד הכלבה התולעת.


 


כבר לא ילדה, הכלבה הזאת, בגילה המופלג, 14.5 היא כבר לא רואה מי יודע מה, שומעת בקושי, ובעיקר מה שהיא רוצה לשמוע, צולעת בקביעות והולכת בנוקשות. הפנים שלה הלבינו בשיער שיבה כלבי וכל כולה אומרת הדרת פנים כלבית שכזו. 


 


משני דברים היא מפחדת, מגברים שהיא לא מכירה ומגשם.


בעיקר מגשם המלווה בברקים ורעמים, אלה מחרידים אותה עד עמקי ליבה הקטן.


 


מגברים יש לה כנראה סיבה טובה לפחד.


כשהיא מצאה אותי, בהיותה מתבגרת צעירה, כבר סחבה איתה מטען של התעללות. ככה לפחות אני חושבת, זה לא שהיא יכולה לדבר. לא שהיא צריכה לדבר , אפשר להבין גם ככה.


על גופה נשארו סימנים – רגל קדמית מעוקמת, שכנראה נשברה והתאחתה עקום, ומסביב להיקף הצוואר צלקת, תולדה של קשירה הדוקה עד חנק ופציעה. אפשר רק לדמיין מה היא עברה כדי לשאת עליה את הסימנים האלו. אפשר , אבל לא מומלץ. קשה לדמיין את ההתעללות שהשאירה בה כאלו סימנים ולהשאר שלווים.


ובנפשה נשארו צלקות – היא מפחדת מגברים שהיא לא מכירה. כנראה שהמתעללים היו ממין זכר ומבוגרים מילדים.


לכן היא נובחת על כל זכר אנושי שמתקרב לבית ושאותו היא לא מכירה. 


 


על גברים היא נובחת, אבל מה תעשה עם הרעמים האיומים?


 


בסך הכל היא כלבה שהדרישות שלה מהחיים הן קטנות וצנועות. היא רוצה את האוכל שלה בזמן, או אפילו קצת מוקדם יותר אם אפשר. היא רוצה איזו פינה לשכב בה, והיא לא בררנית במיוחד. מספיקה לה מגבת קטנה שמונחת על הרצפה, למעשה, היא מעדיפה מגבת קטנה או שטיחון לשכב עליהם, על פני מיטת הכלבים המפוארת שיש לה ולדוגמנית. מידי פעם היא מוכנה להשקיע את המאמץ ולזנק את הזינוק הנדרש מקיצרת רגליים כמוה אל מיטת הכלבים המוגבהת שלהן, אבל לרוב היא מעדיפה לשכב על שטיחון בכניסה לבית. בקיץ היא אוהבת לשכב בבור שחפרה לה באדמה לחה. ולכן שביל הגישה שלי היה מעוטר בבורות בורות מימינו ומשמאלו, איפה שרק אפשר, עד שהשקעתי מעט בגינה מרוצפת טוף.


 


מאז היא מעדיפה לחפור באיזור שסמוך למדרגות הכניסה ולהעיף אדמה על המדגות וסמוך לדלת. אני מניחה שזו דרכה שלה להחזיר לי על כך שגזלתי ממנה את שטחי החפירה הקודמים, ואולי גם על כך שהיא צריכה לקפוץ ולעלות במדרגות הכניסה בכל פעם מחדש.


 


אין לה עוד הרבה ציפיות מהחיים, היא רוצה שילטפו אותה מידי פעם, ושידברו איתה מידי פעם, אבל היא לא באה בדרישות. מקבלת את מה שנותנים לה ולא מתקוממת אם הדוגמנית נדחפת וגוזלת לה את אור הזרקורים. 


לכן, לעולם היא לא תלך אחרי ותתלה בי עינים נוגות, לעולם לא תבוא לבדוק מה אני עושה במטבח בלי סיבה מוכחת ומוצדקת (מרק עוף, ארוחה בשרית מכל סוג) היא שוכבת לה בפינה שלה, בשקט ובצנעה, ונהנית מחיים מסודרים ומשגרה קבועה שבה לא  שוברים לה רגליים ולא חונקים אותה ופוצעים אותה.


 


עד שמגיע הגשם.


כשמגיע הגשם היא מפחדת. כל כך מפחדת שהולכת אחרי ממקום למקום, מתקתקת בציפורניה על רצפת הפרקט בחדר השינה שלי, שאליו הכניסה אסורה, מביטה בי בהתנצלות, מייחלת שאבין כמה היא מפחדת, שהיא בדרך כלל לא עושה כאלה דברים. נצמדת אלי, שאשמור עליה. ולא יוצאת, בעקשנות. היא שלעולם לא ממרה את פי, במקרים האלה מפחדת כל כך שהיא בטח לא ממש שומעת אותי.


אם אני הולכת לשירותים היא מתגנבת אחרי , נשכבת בזריזות על שטיחון האמבטיה, ממהרת לקום כשאני ממשיכה בדרכי. נצמדת לרגליים שלי ושואבת ממני בטחון.


 


וביום ראשון בבוקר, השמש זרחה והשמיים היו בהירים, אבל הכלבה לא רצתה לצאת לסיבוב  הבוקר שלה. שלא כהרגלה, הוציאה את האף החוצה, רחרחה טיפה את האויר וחזרה פנימה. 
נו תצאי , אמרתי לה. אחר כך אני אלך ואת לא תוכלי לצאת לעשות פיפי. כדאי לך.


 


אבל היא בעקשנותם של השקטים, לא זזה.


וכשהייתי צריכה כבר ללכת, בחוסר ברירה, סגרתי אחרי את הדלת וקויתי שתצליח להתאפק עד שאחזור מהעבודה.


 


כעבור שלושת רבעי שעה, בלי שום הכנה מראש לגודל האירוע, השמיים השחירו והאור כמעט נעלם לגמרי, רוח אדירה הטיחה ברד ענק על הכל, שברה והפילה עצים וגשם עז ניתך. שלושים מילימטר בפחות מעשר דקות, ככה אמרו לי.


ואני חשבתי על הכלבה שבטח מבועתת עכשיו בבית, מחפשת מקום להתחבא בו ומישהו להצמד אליו.


כי תעזבו את החזאים בטלויזיה, אין חזאית טובה ממנה לסערות. רק צריך להסתכל עליה ולדעת האם יש סערה בדרך.


 



 


הכלבה התולעת, לאחר תספורת בתחילת הקיץ, מפגינה פנים לבנות משיבה, וכרס של סבתות קשישות.