אני לא נוטה להעלב בקלות.

ברוב המקרים אני לא חושבת שמישהו חייב לי משהו.

כשאין ציפיות אין אכזבות. קשה להעלב ממישהו שאין לך שום ציפיות ושלא חייב לך כלום. 

 

לא פשוט לא לצפות מאף אחד לשום דבר, אבל אפשרי.

כמעט לגמרי. לפעמים אני עדיין נופלת במלכודות האלה.

 

השבוע עבדתי יחד רופה, שרגע לפני שהלכה, אמרה לי במן אגביות שכזו

– אמרתי לך שבשבוע הבא אני לא נמצאת?

– לא, לא אמרת לי.

– אני נוסעת לחו'ל לסוף שבוע ואחזור רק בבוקר, אז לא אספיק להגיע לעבודה.

– או קיי, איזה יופי, אתן נוסעות לבד או עם הילדים?

– אה לא, הפעם אני לא נוסעת עם הבת זוג, אני נוסעת עם חגיגת ועם הדבורה שהחליפה אותך…יצא ככה… את יודעת שאנחנו נוסעות כל שבוע יחד למרכז הארץ לדבר הזה שאנחנו מתנדבות בו יחד ועוברות ליד שדה התעופה, אז פעם אחת אמרתי לחגיגת שאולי במקום להתנדב, ניסע לשדה התעופה, והיא אמרה למה לא ומפה לשם צירפנו גם את הדבורה, ככה בצורה ספונטנית, אז אנחנו נוסעות לסוף שבוע , קצר כזה, את יודעת…

– אה, אז שתהיה לכן נסיעה נעימה ומוצלחת, תבלו.

-כן, יהיה מגניב. ויצא שלא נפגש עכשיו שבועיים, איזה בעסה. ואיך הולך לך בלימודים?

– בסדר גמור, יהיה לי יותר מה לספר בעוד שבועיים אחרי שתחזרי.

– טוב, אז זזתי.

– נסיעה טובה.

 

היא יצאה ואני הרגשתי איך העלבון משתלט עלי ומכסה אותי. שמיכה כבדה וכהה של מרירות.

בתקופה שבה עבדנו שלושתנו יחד, נהנינו מאד מהקשר ביננו, רופה, חגיגת ואני, עד כדי כך שגם אחרי שהפסקנו לעבוד באותו הרכב, עדיין נשארנו בקשר של חברות. היינו נפגשות פעם בחודשיים שלושה לערב ארוך של אוכל ושיחה. 

תמיד היתה לי הרגשה שכולנו נהנות מאד מהמפגשים האלו.

חגיגת אף פעם לא יזמה את המפגשים ותמיד היו לה יותר מגבלות מכולן, אבל היה נראה שהיא באה בשמחה. רופה היתה מטילה עלי לארגן כבר איזה פגישה על כוס קפה ואוכל טוב ואני הייתי מארגנת בשמחה, כי הכי כייף בעולם לשבת ולדבר עד שנגמר האויר עם חברות טובות.

 

אז זהו שכנראה לא כל כך חברות ולא כל כך טובות.

בחודשים האחרונים החלטתי להרפות מהנסיונות לארגן פגישה של שלושתינו כי היה נראה לי שחוסר שיתוף הפעולה עובר כבר את גבולות הסביר, ולא היה נראה לי שלמישהו זה חסר, מלבדי. חגיגת דחתה שוב ושוב ושוב ורופה הפסיקה להזכיר שהיא רוצה להפגש. חשבתי שזה שהן נוסעות להתנדב יחד, בטח ממלא להן את הצורך הזה בפגישות ושיחות.

ועכשיו קיבלתי למעשה אישור לתחושה שגרמה לי להפסיק לנסות להפגש. אחת מהן, או שתיהן, פשוט לא רוצות.

הן רוצות להמשיך להפגש זו עם זו (ולצרף את דבורה) אבל לא איתי.

זה אפילו לא עניין הנסיעה לחו'ל כמו תחושת הדחיה וההתעלמות. הן אפילו לא חשבו עלי בתור שותפה אפשרית והעדיפו לצרף את הדבורה. 

 

וזה מעליב. זה מעליב כי ציפיתי מהן בתור חברות שלפחות יחשבו עלי.

אבל הן לא חברות, נכון? אז אין מה לצפות ואין מה להעלב.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s