בכוח לא ילך

בגלל השינויים שקרו ומונעים מאיתנו את המפגשים הקבועים, כבר בקושי יוצא לנו להפגש. לגמל ולי.

התרגלנו להפגש באופן קבוע וזה חסר בלוח השנה הפנימי של הגוף.

בקושי נפגשנו, וכשכבר נפגשנו – צבענו ולא התפנינו למעשים קצת יותר מהנים.

הגוף כאב בסופו של יום ולא מהסיבות הנכונות.

 

יוגה שואלת אותי – זה לא חסר לך?

בטח שחסר, לפעמים אפילו חסר מאד.

חסר הסקס, חסר המגע, חסרה האינטימיות, חסרה הבועה של הניתוק.

אבל מה אני יכולה לעשות?

יוגה אומרת – רוצה שאפנה לך את הבית שלי?

לא, זה לא העניין, יש את הבית שלו, מה שחסר זה לא מקום. אלא בעיקר הרצון שלו שאני אבוא אליו.
כבר דשנו כל כך הרבה בלמה הוא מתנגד כל כך לזה. ואת יודעת מה? הסיבות לא ממש משנות את העובדות. את המציאות.

כן בטח שאני יכולה ללחוץ עליו או לחפש פתרונות נוספים, אבל לא בא לי.

אני לא מאמינה שלחצים עוזרים במקרים כאלו, בעיקר לא בענינים כאלו. ונמאס לי להיות בעלת היוזמה. כאילו רק אני רוצה.

 

זה צריך לבוא ממנו. החלטה, או רצון בשינוי.

ועד אז, אני יכולה להחליט רק מה אני עושה עם זה.

והחלטתי שאני מחכה.

 

למרות שמידי פעם אני כמעט נכנסת לפינה של העלבון, אני מנסה לזכור שהוא לא נגדי, ושאין טעם בכעס. לא עוזר ולא עושה טוב.

ושאם הוא ירצה אותי. אם הוא מספיק ירצה. הוא כבר ימצא פתרון. כזה שיוכל לחיות איתו בשלום.

לא בכפיה ולא בעלבונות וכעסים.

פתרון שיבוא מתוכו, החלטה שלו, רצון שלו. 

אולי זו הדרך היחידה.

 

בשיחת הטלפון האחרונה הוא רומז שעבר כבר זמן… וכשהוא חושב על זה….ומה איתי? אני לא מרגישה ככה?

דווקא מרגישה, אני אומרת ומחליפה נושא.

הוא חוזר לנושא ולוחש לי מילים מרומזות, אינטימיות, מילים שלנו.

אני עוצמת עיניים ונותנת למילים לשטוף אותי, מקשיבה ומחייכת.

 

היום בעבודה אני נזכרת במילים שלחש ומרגישה את האדוות מלחכות את כפות הרגליים.

אני שולחת לו הודעה בטלפון, מזכירה לו את המילים שלו, שילחכו האדוות גם את הרגליים שלו.

 

לא, בכוח זה לא ילך.