סוג של פרידה

תקופת הצבא לא היתה תקופה קלה בשבילי.

את החצי הראשון עשיתי בתפקיד משק"ית ח"ן בבסיס גדול של חיל אויר.

לא אהבתי את התפקיד. השלטת המשמעת והקשיחות הנדרשת היו שנואות עלי באותה מידה כמו עבודת הניירת והתיוק.

המשרד שלי שכן בשורה של ארבעה משרדים, מצד ימין לי היה משרד יח"צ של הבסיס שבו כרעה חיילת אומללה תחת עולה של הקצינה הממורמרת והמרושעת שניהלה את המשרד. הרשעות שלה היתה שם דבר בבסיס וחיילים היו מתחלחלים ומגבירים את קצב ההליכה בעוברם לייד משרדה.

הקצינה הזו נראתה לי אז מבוגרת מאד, היא היתה בדרגת סרן, השיער שלה היה צבוע כתום וכולם ידעו שהיא רווקה זקנה וממרומרת שמחפשת בעל, או לפחות מתמרמרת על כך שאין לה. היום אני מניחה שהיתה אז בתחילת שנות השלושים שלה.

 

הקצינה היתה קפדנית מאד, בצורה מתעללת.

לדוגמא, לפני יום הזיכרון משרד יח"צ היה שולח הזמנות, מאות הזמנות, למשפחות חללי הבסיס בכל הזמנים.

המעטפות היו ממוענות בכתב ידה היפה של החיילת ומבויילות בדיוק אובססיבי. 

אם היתה אות שחרגה מהקו או בול שסטה ממקומו ברמת המילימטר, הקצינה היתה קורעת את המעטפה מול עיניה של החיילת ותובעת ממנה לעשות זאת שוב. ואם צריך אז שוב ושוב , עד שנחה דעתה.

 

לי היתה קצינה מבוגרת יותר, הרבה פחות קפדנית אבל גם פחות מוצלחת מבחינה אירגונית. היא השליטה צורת עבודה לא יעילה שהפכה את החיים שלי ושל המשק"ית השניה לגהינום, בעיקר כאשר נכנסה להריון, חלתה בדלקת ריאות ויצאה לשמירת הריון. באותה תקופה המשק"ית השניה חלתה ונותחה בבית חולים, לאחר מכן שוחררה מהשירות. כיוון שלא היתה לה מחליפה, נותרתי לבד במשרד , עושה עבודה של קצינה בדרגת רס"ן ושל חיילת נוספת.

 

כיוון שאין ואקום, בטח לא בחיל אויר ובטח לא כאשר הקצינה במשרד השכן לוטשת עיניים למשרד ח"ן, התבשרתי בתוך כמה שבועות שהקצינה השכנה עומדת לעבור למשרד שלי ולהיות הקצינה שלי. 
כתגובת מנע מיהרתי לבקש העברה מהמשרד.

הגעתי עד לקצינת ח"ן חיילית בחרדתי מפני העבודה עם הקצינה השכנה.

הקצינה השכנה שמעה על בקשתי לעבור והבינה מדוע אני מבקשת לעבור, כמובן שנפגעה מאד וביקשה שאשאר בכל זאת, אבל אני סרבתי.

הבקשה אושרה לי ואני הייתי צריכה להמתין כחודש עד שיתפנה מקום בקורס אילוף הכלבים שאליו ביקשתי לצאת , בחודש הזה הלכתי לבקר בכלביה של הבסיס ומצאתי שם את הכלבה שליוותה אותי 14 שנים, הכלבה הראשונה שלי. 
בשלב הזה הכלבה היתה גורה קטנטונת ואני טיפלתי בה כמו תינוקת , הייתי מתחמקת מהמשרד למגורים כדי להאכיל אותה כל כמה שעות, ואחר כך כשגדלה קצת, הייתי משאירה אותה בבית וחוזרת לפנות ערב אליה. היתה לי אפשרות להשאר בבסיס או לצאת כל יום.

 

כל זה סיפור רקע שמסביר מדוע היה לי חשוב לצאת כל יום הביתה.

היתה לי שם גורה בת חודשיים שחיכתה לי ושאני אהבתי כאילו היתה ילדה שלי.
אבל במקביל הקצינה השכנה נכנסה למשרד לדרשה ממני לעשות ספירת מלאי של הציוד  של משרד ח"ן כולו, כולל המגורים, כולל הכל.

עשינו ספירת מלאי וגילינו חוסרים של כמה עשרות אלפי שקלים. ככה זה כשהקצינה הקודמת אמרת לך שתחתמי על עיוור  על המצאי והכל יהיה בסדר.
הקצינה השכנה היתה המומה מתוצאות הספירה והודיעה לי שעלי לעשות עוד ספירת מלאי.

ספרתי שוב. ספירת מלאי היא עסק קשה, מורכב ומתיש, אבל היא אמרה, אז ספרתי שוב.

ספרתי את הציוד במשרד עד רמת המחדד.

ספרתי את הציוד במגורים , עד רמת הוילון (החסר) במקלחת.
ספרתי במחסן, ספרתי במגורי הסמלות, ספרתי במגורי המרפאה.

ספרתי עם הקצינה השכנה בפעם הראשונה , אבל בפעם השניה נאלצתי לספור לבד.

התוצאה היתה דומה, לכן התבקשתי למחרת לספור שוב, בפעם השלישית.

ויום אחר כך, שוב, בפעם הרביעית.

חזרתי אליה עם תוצאות דומות בכל הפעמים, פחות או יותר, עד כמה שניתן לדייק בספירת של דבר דינאמי כמו ציוד צה"לי. ועוד כמה שניתן להקפיד על ספירת מלאי כשעושים אותה שוב ושוב במרווחי זמן קצרים כל כך.

 

כבר הייתי מיואשת ומותשת, רק רציתי לעזוב כבר ושהיא תעזוב אותי. הבנתי שאני בצרות גדולות, חתומה על מלאי חסר בשווי של עשרות אלפי שקלים, אבל גם הבנתי שאין לי מה לעשות, אני לא יכולה להמציא את כל הציוד החסר, ומה כבר יעשו לי? יקנסו אותי? ינזפו בי?

 

כנראה שאמרתי את זה בקול רם למישהו וכנראה שהיא שמעה את זה, כי בעשרה לחמש, עשר דקות לפני היציאה של ההסעות הביתה היא הודיעה לי שאני הולכת לעשות ספירת מלאי נוספת. חמישית במספר.
אמרתי לה שאין שום הגיון בביצוע ספירת מלאי נוספת, שספרתי כבר ארבע פעמים ושום דבר לא ישתנה בספירה הזו, אמרתי שאני עייפה ורוצה הביתה. לא אמרתי מילה על הגורה שחיכתה לי בבית, אבל המחשבה על כך שאפספס את ההסעות ואאלץ להשאר בבסיס ולהשאיר את הגורה הקטנה יממה וחצי לבד, היתה בלתי נסבלת. תחושה כל כך קשה של חוסר מוצא ואין ברירה, תחושה של יאוש מוחלט.

 

את תלכי עכשיו ותתחילי ספירת מלאי , אמרה הקצינה השכנה.

לא, אמרתי והנחתי יד על ידית הדלת, אני הולכת הביתה, ספרתי מספיק.

את לא יוצאת מהמשרד הזה! היא צעקה.

אני יוצאת , אמרתי בקול מאד מאד שקט.

ברור לך שאם את יוצאת מהמשרד זה סרוב פקודה וזה חמור ביותר?

ברור לי, אמרתי ויצאתי.

 

ממש לא הייתי כזאת מרדנית, הייתי חיילת טובה וממושמעת, חנונית של ממש. אבל היא דחפה אותי לפינה כזו שכבר לא נשאר לי מה להפסיד. לא ידעתי מה יקרה בעקבות התלונה שלה על סירוב פקודה, אולי אפילו אלך לכלא, אבל לפחות יהיה לי זמן למצוא סידור לגורה לתקופה הזו. וברגע זה הגורה חיכה לי בבית ואני לא הייתי מוכנה להפקיר אותה לרעוב אפילו במחיר של כלא צבאי, יצאתי מהבסיס וחזרתי הביתה.

 

הימים הבאים מעורפלים בזכרוני, ידעתי שהיא לא יכולה לשפוט אותי, כי היא זו שמגישה נגדי את התלונה, אז הייתי רגועה, יחסית.
אחר כך עזבתי את המשרד, עברתי לבסיס אחר , אחרי קורס אילוף כלבים שאליו נשלחתי, עברתי לשרת בכלביה, עם כל הנפלים של הבסיס, העריקים, הנפקדים, עבריני הצעצוע, פעם אני אספר על התקופה המופלאה הזו.

 

אחרי הגיעו גם התלונות מהבסיס הקודם:

1. על החוסרים האדירים במצאי של משרד ח"ן – הסברתי כמיטב יכלתי את הנסיבות שאליהן נקלעתי וקיבלתי נזיפה.
2. על סירוב פקודה. פה כבר חששתי ממש מריתוק ארוך או אפילו כלא, אחרי הכל סירוב פקודה זו חתיכת תלונה חמורה ביותר, אולי אחת החמורות שיש.  
עמדתי מול קצינת הח"ן בבסיס, במקום שבו העמדתי מאות חיילות בתפקידי הקודם כמשק"ית ח"ן והתחלתי לספר את הסיפור. לא סיפרתי על הכלבה שלי כי היתה לי תחושה שהקצינה לא תראה בעין יפה את הסיבה הזו לסירוב פקודה, אבל כן גללתי את סיפור ספירות המלאי החוזרות , פרטתי את פרטי הפרטים של כל ספירת מלאי, את המצוקה הקשה שאליה נקלעתי בעקבות הדרישה הפתאומית לחזור בחמישית על ספירת המלאי ואפילו על התחושה שלי שזה נעשה כסוג של נקמה על כך שרציתי לעזוב את המשרד והרי בדיוק בגלל סוג כזה שלהתנהגות רציתי לעזוב…
בסופו של הסיפור כבר בכיתי, פתאום הבנתי עד כמה היא התעללה בי ועד כמה נקמנית היא היתה.

כנראה שהצלחתי להסביר את עצמי ועוררתי את רחמיה, כי על סירוב הפקודה קיבלתי אתראה. 

 

כעבור עוד שנה השתחררתי מהצבא, חשבתי לעצמי שעכשיו , אחרי השחרור אני יכולה לשכוח מכל הקצינות השכנות שיש בעולם, אבל אז התברר לי פתאום שהיא חברה או מכרה של אבא שלי ואשתו. לא חברה מאד קרובה, אבל בהחלט יותר מסתם מישהי.
כעסתי עליהם תקופה ארוכה שהמשיכו להיות חברים של אישה שהתעללה בי (אני לא חושבת שבזמן אמת הם או היא עשו את הקישור ביני ולבינם) לא הבנתי איך הם יכולים לספר לי על החביבות של זו שרצתה להכניס אותי לכלא הצבאי. הם ניסו לפייס אותי ואני נשארתי עיקשת בעמדתי שמדובר במפלצת מהסוג הגרוע ביותר.
עם השנים התנחמתי בעובדה שהחיים לא שפרו עליה. היא לא מצאה בן זוג ונשארה רווקה. נשארה בקבע ולא התקדמה בצורה יוצאת דופן בתפקידיה.
אחר כך עודכנתי שנסעה לאמץ ילדה. וכעבור כמה שנים עוד אחת.

היא היתה מוסרת לי דש"ים אקראיים פעם בכמה שנים, כנראה כששמי עלה בשיחות שלהם. אני אף פעם לא מסרתי לה בחזרה, למרות שהכעס והטינה הלכו והתמסמסו עם השנים. עדיין נשארה תמיד גחלת של כעס על הרע שרצתה עבורי ושעשתה לי.
אחר כך אפילו הייתי מתענינת מידי פעם בה ובילדות שאימצה, והייתי מקבלת דיווח תמציתי שתמיד ניסה להאיר אותה באור אנושי. לא השתכנעתי לגמרי לגבי העניין הזה, אבל הכעס עליה הלך ופחת.

 

לפני כמה שנים סיפרה לי אשתו של אבא שהקצינה השכנה חלתה בסרטן. ומפה הדיווחים הפכו לקשים ועצובים יותר, ההתדרדרות במצב הבריאותי, הילדות בנות העשרה שעומדות להשאר בודדות.

בשבועות האחרונים כבר נאמר שהמצב גרוע ממש.

והיום קיבלתי את שיחת הטלפון שהודיעה לי שהיא נפטרה.

 

אני מרגישה צער גדול, על מותה של אישה צעירה מידי, על הילדות שלה שנותרו יתומות, על החיים שלה שרובם היו לא מאושרים ומלאי כעסים.

ועל כך שלא הצלחתי לסלוח לה ביני לביני, עד עכשיו, בצורה שלמה ומלאה, למרות שחלפו כבר עשרים ושמונה שנים מאז.

 

נוחי על משכבך בשלום, קצינה שכנה.
הלוואי שהצלחת למצוא לך שלווה, שקט ואושר. 

 

43 תגובות בנושא “סוג של פרידה

  1. ברררר. התעמרות והתעללות אלה לא דברים ששוכחים בקלות, גם אם הם דוהים, גם אם בחלוף השנים אנחנו מסוגלות לנסות להבין את המניעים של המתעמרת (אני יכולה לחשוב על כל מיני הסברים: החל מצורך באישור לחשיבות העצמית שלה וכלה בפחד מחוסר המשמעות של כל מה שהיא עושה). בעיקר אני חושבת שהגיע הזמן לתת לסיפורים האלה את הכבוד הראוי להם, כלומר לתת למי שהיית אז (ואני. אני לגמרי רואה את עצמי בתוך הסיפור שלך) פינה להתרגז, להתקומם, לבכות אם צריך על העוול שאז נעשה לך. אני חושבת שזו הדרך היחידה לתת להם מנוח. לספר, להרגיש מחדש, ולתת לרגשות השליליים מקום של כבוד, להכיר בהם. ורק אז לקפל את כל האירוע ולשים במגרה.   
    היא כבר לא כאן. בעיקר לבי יוצא לבנות היתומות. מקווה שהמשפחה הרחבה יותר תדע להכיל אותן. 

    אהבתי

    1. בעיקר אני מצטערת שלא השכלתי לסלוח לה, למרות שלא נפגשנו שוב ולא היינו נפגשות גם לו היתה בריאה ושלמה, הכעס הזה מיותר בעיני וקשה לי להשתחרר ממנו. אפילו עכשיו. אני בטוחה שאפשר להרגיש את זה בפוסט שכתבתי, זה חי בי כאילו זה קרה אתמול. 

      חשבתי המון על הפוסט שלך, על המורים והשפעתם על הנתונים למרותם. אני חושבת שבמקרה שלה, זו היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי עד כמה זה לא צודקת שאשה אחת שבמקרה הצטלבה איתי במסלול החיים תשפיע עלי כל כך הרבה רע בלי שום סיבה.

      אהבתי

      1. אני אשמע עכשיו כמו אמפיארטי, אבל השיטה שלה לגמרי עובדת במקרים הללו. אני חושבת שהסליחה יכולה לבוא רק אחרי שמאפשרים לכעס, לתסכול, לפגיעה ביטוי. אז לא אפשרתי. היתה לי תדמית לתחזק, של החזקה והצינית, ולא אפשרתי לעצמי לחוש רחמים, לא על עצמי, וודאי שלא על המתעמרת. אני מנסה לתת לעצמי כעת לספר את הסיפור ואז לאפשר לעצמי של אז לבטא חולשה. לבכות. זה משחרר בצורה שקשה לתאר.

        אהבתי

      2. אני חושבת שזה התפקיד של הכתיבה עבורי, לעבד ולשחרר. להוציא החוצה במילים, תחושות שלא תמיד הן פשוטות נחמדות או פוטוגניות.
        אני קווה שאצליח לסלוח לה על מה שעוללה ולולאחר מותה ולעצמי על זה שלא הצלחתי עד היום.

        תודה יקירה, הלוואי שאצליח ולו במעט להיות אמפיארטי.

        אהבתי

    1. הגורה הזו היתה הדבר הכי חשוב בחיי לא מעט שנים. הצלתי אותה ממוות, והתאהבתי בה בשניה שבה ראיתי אותה. לאנשים שלא גידלו כלבים קשה להבין את זה, אבל היא היתה בן משפחה, ילדה שלי , במלוא מובן המילה והרי לא היה עולה על דעתך להשאיר תינוקת בת יומה לבד בבית בלי מספיק אוכל, על רצפה מלוכלכת ובבדידות נכון?

      אהבתי

  2. אני לא חושבת שמצבה בחיים מצדיקה את התעללות בך, למען האמת אני לא סובלת התנהגות כזו בדיוק – כשאנשים שסובלים בעצמם מוצאים פורקן בכך שהם גורמים לאדם אחר סבל. אני לא חושבת שיש לך חובה לסלוח לה רק בגלל הנסיבות, אולי יותר נכון יהיה להבין מאיזה מקום מסכן זה בא, ולרחם עליה במקום לכעוס.
    מעניין אם היא הצליחה להשתנות בתוך האמהות שלה, אני מקוה שכן.

    אהבתי

    1. הצבא הוא מן מקום כזה שבו נותנים המון כוח לאנשים צעירים, בלי לתת הכשרה מספיקה. במבט בוגר ומפוכח, אני חושבת שאשה צעירה שבילתה את רוב חיה הבוגרים (עד אז) במערכת הצבאית הסגורה ולא ממש הכירה התנהגויות וערכים אחרים, כנראה לקתה בחוסר הבנה שנובע מנקודת השקפה מאד מוגבלת.
      או במילים אחרות – זה מה שהיא ידעה והכירה, אני די משוכנעת שלא היתה אדם רע במהותו, אלא שהסיטואציה הוציאה ממנה דברים לא טובים.
      דווקא דרך אשתו של אבי ושאר החברים, יכולתי לראות (מרחוק) שיש בה עוד צדדים.
      זה לא מצדיק התעללות, ועדיין יש מקום לראות שלא כולה היתה רוע טהור.

      אהבתי

      1. נכנסתי לכאן רק כדי להגיד שהמשפט הראשון שלך בתגובה הזו הוא נכון. ראיתי לא אחת ונתקלתי בהרבה אנשים שלא היה להם מושג איזה נזק הם עושים לאחרים שקטנים מהם בכמה חודשים או שנה. זה כל כך קשה להיות בוגר בטח בתקופה של השירות הסדיר ולהתעלות על המשפט "עבד כי ימלוך" למרות שלא תמיד מדובר בעבד שקיבל מלוכה אבל נער בוגר שקיבל סמכות לידיים ולא תמיד יודע מה לעשות איתה או יותר נכון לא יודע איך להתנהג עם כזו סמכות.

        אהבתי

      2. בדיוק לזה התכוונתי.
        היא אמנם היתה מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים, אבל את כל חייה הבוגרים בילתה בתוך המסגרת הזו שלימדה אותה להתנהג ככה. היתה אפילו איזו אידאליזציה של התעללות בצעירים (מפקד הטייסת היה דוקר בכוונה את החיילים בסיכה כשהיה מעניק להם דרגות, רק בשביל הצחוקים. אותי הוא דקר עד זוב דם, כי לא הייתי מוכנה לשתף פעולה עם הבידור הזה ולקפוץ או לצעוק).
        אף אחד לא מלמד מפקדים צעירים שמה שהם עושים עלול לפגוע באלה שנמצאים תחתיהם. ואף אחד גם לא משלם את המחיר כשפגיעה כזו קורית.

        אהבתי

  3. וואו. בעיני זאת גדולה מצדך שאת מצטערת על שלא סלחת לה. בלי קשר כמובן לצער הגדול על היתומות שהותירה.

    אהבתי

    1. אני מצטערת שלא סלחתי לה כיוון שמיותר לחלוטין לכעוס כל כך הרבה זמן. זה לא משרת שום מטרה אישית או כללית,זה סתם ממרמר את החיים.
      אני גם לא חושבת שהיא היתה רעה במהותה (כפי שכתבתי תגובה אחת למעלה) אלא שזו הסיטואציה שיצרה את ההתנהגות הזו ושמותר להבין ולסלוח.

      עדיין, אני לא מצליחה, לא עד הסוף. אולי בעקבות הפוסט הזה והניקוי שוא מאפשר לי, אצליח.

      אהבתי

  4. אני זוכרת שאני הייתי בצבא והייתי מספרת למשפחה על התלאות שלי שם והם אף פעם לא האמינו לי שדברים כאלה יכולים להיות בצבא
    ועשר שנים מאוחר יותר אחותי התגייסה, והייתה לה קצינה נוראית שהתעללה בה, מילדה עם מלא מוטיבציה היא הפכה להיות בדיוק ההיפך מזה

    כשאחותי השתחררה מהצבא והתחילה לעבוד במקום מסויים היא הייתה נתקלת לא מעט באותה קצינה, היא גם הייתה יוצאת לאותם מקומות, והיא מעולם לא שכחה לה את היחס שלה אליה

    יש בצבא אנשים שמעצם זה שיש להם דרגות על הכתפיים תופסים מעצמם וחושבים שהם יותר טובים מאחרים וגרוע מזה, שמותר להם לעשות מה שבא להם

    יש דברים שלא שוכחים
    בתקופות שלא היה לך טוב
    אנשים שלא עשו לך טוב
    הם נחקקים במוח שלנו לתמיד
    גם אם אנחנו אומרים שאנחנו סולחים להם
    אנחנו תמיד נזכור כמה הם היו רעים אלינו

    אהבתי

    1. הצבא בעייתי מאד בכך שהוא נותן לילדים חסרי הבנה, בגרות והכשרה ראויה, כוח אדיר בידיים ומאפשר להם עשות דברים איומים בלי פיקוח מתאים.

      כמו שהאינטרנט נותן לאנשים תחושת כח באנונימיות, והם מנצלים את הכוח לרעה לא פעם בטוקבקים מרושעים או תגובות מכוערות, כך גם הדרגות נותנות למפקדים כוח ותחושת חסינות.

      אני די בטוחה שבחיים האזרחיים היא היתה אחרת לגמרי ושהיתה אמא טובה.

      יש הבדל בין לזכור מה היה, לבין לחוש רגשות שליליים לגבי זה כמעט שלושים שנה אחר כך. הזכרון חשוב, הרגשות השליליים כבר לא משרתים כלום ולכן מיותרים. 

      אהבתי

  5. אני מקבל את הרושם שמי שמסוגל לסלוח לאחרים מסוגל לסלוח גם לעצמו. אני אישית מעולם לא הצלחתי לא בזה ולא בזה.

    מכל הסיפור הזה, מה שהכי מפריע לי זו הצביעות שלה לשלוח לך ד"שים. אולי זה היה איזשהו ניסיון שלה להתנצלות, אבל זה ניסיון די עלוב.

    אהבתי

    1. אל תתייאש, אפשר ללמוד דברים חדשים בכל גיל, אפילו לסלוח. אגב, אני חושבת שקל יותר לסלוח לאחרים מאשר לעצמך, לפחות אצלי.
      בשביל זה יש את אמפיארטי שמלמדת אותנו שיש דרכים חדשות לשפר את החיים של אדם בתוך עצמו ושאפשר ללמוד אותן ולתרגל אותן בכל גיל.

      אני חושבת שהד"שים ששלחה לי היו גם נסיון לשלוח איזו יונת שלום וגם אולי, היא לא הבינה עד הסוף את עוצמת הפגיעה. אני לא חושבת שהיא היתה מודעת לעד כמה פחדתי ממנה ועד כמה נפגעתי ממנה.
      כמו שכתבתי בתגובות למעלה, אני לא חושבת שהיתה אדם רע כל כך , כמו שהנסיבות גרמו לה להתנהג כך ולהוציא את הגועל הזה מתוכה. היא היתה צעירה. צעירה ממני היום, כולם טועים ומי שמצטער על כך בכנות, ראוי לפחות שנשקול לסלוח לו.

      אהבתי

  6. זה מצער שהיא הלכה לעולמה אבל העובדות הם שהיא הייתה מכשפה רעה  שלא הגיע לה שתהיי אליה נחמדה אחרי השרות הצבאי ולא משנה מה. נשמע שהיה לך שרות לא חביב מאוד,אני ממש לא בטוח שהייתי מחסיק מעמד בסיטואציה בלי לעוף לכלא על סרוב פקודה לפני ספירת המלאי הראשונה

    אהבתי

    1. כתבתי לPK למעלה מה שאני חושבת לגבי הנסיבות שהביאו אותה להתנהג ככה.
      הצבא ובעיקר השנה הראשונה היו תקופה קשה ביותר, אחת הקשות בחיי והיא לא היתה הסיבה היחידה לכך, אבל ההתנהגות שלה והתלונה שהגישה נגדי בהחלט הוסיפו את המשקל שלהן.

      אהבתי

  7. בקריאת התגובות אני יכול רק לומר שאני לא הייתי סולח לקצינה,זה נורא נחמד כל הווריאציה הזאת שאני אסלח לה ואז אוכל לסלוח לעצמי וכל זה ,אני לא מאמין בגישה הזאת  ,אם מישהו עשה לי רע לפני 20 שנה ולא סלחתי לו כי הוא התנהג אלי רע ונורא בכל קנה מידה והיום הוא הלך לעולמו ,זה באמת מזיז לי מעט מאוד,אני לא מרגיש שהייתי צריך לסגור מעגל אם דמות שנתקלתי בה לפרק זמן מוגדר ולא השפיעה על חיי ורק במקרה הכירה מישהו שהכיר אותי ,סליחה שזה נשמע בוטה אבל את החמלות שיש לי אני מעדיף לחלק לחברים משפחה ואנשים טובים באשר הם,לא למי שעשה לי רע וכעסתי עליו. 

    אהבתי

    1. הסליחה היא בשבילי, לא בשבילה. היא ממילא הלכה לעולמה, וגם לפני כן, לא הייתי נוסעת אליה לספר לה שסלחתי. אני רוצה להתנקות בעצמי מהרגשות השליליים האלה שאני סוחבת כל כך הרבה שנים, אין בהם צורך ואין בהם תועלת, לא עוזר לי לכעוס על משהו שקרה לפני כמעט שלושים שנה, פשוט לא מועיל לכלום. 
      ממילא כל אדם חי בתוך הראש שלו ואתה יכול לסלוח עד מאתיים למישהו שבכלל לא מודע שכעסת עליו, או לא מעניין אותו אם סלחת לו. כל עניין הסליחה בעיני, הוא השקט שהיא מביאה לסולח עצמו ועבורו בלבד.

      להבדיל מפיוס אחרי ריב שמשקיט את שני הצדדים, סליחה היא אישית ופנימית ומיועדת לסולח בלבד, בתנאי שהיא אמיתית ולא מהפה לחוץ.

      אהבתי

      1. טוב הגישה שלי שונה,אני לא צריך לסלוח לעצמי בשל כעס על משהו שמישהו אחר עשה,אולי אני סוחב את זה קצת אבל אחכ זה מתפוגג לבד ,ודאי אם אני לא בקשר קרוב עם האיש

        אהבתי

      2. אם זה מתפוגג לבד, אתה באמת לא צריך תהלכים כאלה שמיועדים לפוגג את התחושות הלא נעימות.
        אין הרבה אנשים שמעוררים בי תחושות כאלה לאורך שנים, אבל אלה שכן, קשה לי מאד לפרק את הכעס עילהם.

        אהבתי

    1. את זוכרת את התחושה והרגש שהיו לך כלפי הכלבה הראשונה שלך? ככה זה, כמו אהבה לילד, אי אפשר לנטוש ילד ואי אפשר לנטוש כלב. 
      באמת לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני משאירה גורה לבד בבית, כשאני לא יודעת אם יש לה מספיק אוכל ומים , כשהיא לא יצאה לעשות צרכים ובטח הרצפה מלוכלכת כל כך שלא נעים להיות בה, ובטח שלא יעלה על הדעת להשאיר תינוקת קטנה, לבד, כל כך הרבה זמן. גורים בגיל הזה נמצאים בחברת אחיהם ואמא שלהם כל הזמן והיא גם ככה היתה מבלה מהבוקר עד אחר הצהריים בלעדי. 

      בהזדמנות אספר על הכלביה 

      אהבתי

  8. מכל הסיפור הזה אני יכול להגיד לך משהו על עצמי. אני מעולם לא שוכח ולרוב גם לא סולח. ככה אני. וכל הדברים הפסיכולוגיים שתמיד אומרים שאם אתה מסוגל לסלוח לעצמך ולהכיל אז תוכל לסלוח גם לאחרים לא תופס מבחינתי. מי שעשה לי רע אני לא אשכח את זה לעולם ולא אסלח. אני פשוט מתעלם מקיומו ולא חשוב כמה שנים עוברות והכי חשוב מבחינתי שאני לא מצטער וחי בשקט עם עצמי.
    כשקראתי את כל מה שעוללה לך הקצינה זכרה לברכה, ועל כך שלא הצלחת לסלוח לה ולקחתי את זה למקום אחר. כתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק"…אז חלילה אני לא משווה אבל אנחנו מצווים לזכור ולא לסלוח על מעשים רעים שעשו לנו, ומבחינתי זה בסדר לא לשכוח ולא לסלוח לאנשים שלפעמים גרמו לנו רע מהסוג שאת מספרת עליה תוך כדי התעללות והתעמרות ועשיית דווקא כדי להרע.

    אהבתי

    1. כמו שכתבתי לטליק, הסליחה היא בשבילי, לא קשורה אליה בכלל. אני בכלל לא חושבת שסליחה קשורה באדם האחר, אלא רק בנו עצמנו.
      לא צריך לשכוח, כי למדתי לקחים מאד חשובים מהסיפור הזה ומהתקופה הזו בחיי, אבל אין שום טעם ואין שום תועלת ברגשות השליליים שאני סוחבת מאז.
      זה קצת כמו כאבי פאנטום, הרגשות שליליים האלה. היה להם תפקיד בעבר, אבל היום, כשכבר אין להם תפקיד, הם סתם נמצאים פה ומכאיבים לי, אז בשביל מה?

      למפקד הטייסת סלחתי מזמן למרות שדקר אותי בסיכה עד זוב דם, למרות שלא נחלץ לעזרתי כשהייתי שקועה עד מעל האוזניים (סיפור ארוך ואחר) למרות שהיה אדם לא נחמד.
      פגשתי אותו במקרה ברחוב, כמה שנים אחרי השחרור שלי. גם הוא היה משוחרר ולראשונה ראיתי אותו ללא המדים. הוא היה קטן ודהוי. אלה היו המילים שעלו לי בראש כשראיתי אותו. מייד הפסקתי לכעוס עליו ועל העוולות שעשה לי. איש קטן ודהוי.

      אהבתי

      1. אני לא סוחב איתי כאבי פנטון או משקעים, יש לי מספיק מה לעשות בחיים גם ללא דברים כאלו. כמו שכתבתי, אני מתעלם מקיומם ואז אם אין קיום אין בעיה. קרה לא אחת שראיתי אנשים כאלו כמו שאת ראית במקרה את אותו אדם קטן ודהוי ואני פשוט מתעלם כאילו היו אוויר זה עוזר לי מאוד לא להכנס למרה שחורה אף אחד לא שווה את זה.

        אהבתי

      2. מי שעשה לי ממש רע, קשה לי לשכוח אותו ולהתעלם מקיומו. זה עוזר שהוא לא נמצא לי מול העיניים, אבל עובדתית , בכל פעם שהזכירו את שמה של הקצינה השכנה לאורך השנים, עלתה בי אותה תחושת מרירות, כך שהמנגנון שעובד אצלך,פחות מצליח אצלי ואני צריכה למצוא דרכים אחרות לפרק את הכעס שקיים אצלי, כי זה לא עושה לי טוב. 

        אהבתי

  9. הכעס מהדהד כמו רעם. עצמת הרעש תדעך. הזיכרון יתעמעם, חלק מהפרטים יאבדו אך כל עוד ייזכרו רב הפרטים, יהיה קשה לסלוח באמת, על אף הרצון הכנה והאמיתי.
    אני רוצה לציין שעצם העובדה שהצלחת לעשות את הספירה ארבע פעמים כבר ראויה לציון, קשה לי להאמין שלא הייתי מתמרדת כבר בספירה השלישית.
    אגב, אצלנו בעבודה נעשתה הספירה ע"י חברה חיצונית ופתאום החליטו שכל מחלקה תעשה ספירה לעצמה.
    לא שיתפתי פעולה, נראה לי מוזר לתת לחתול לשמור על השמנת. מי ערב לכך שכל מה שאכתוב, אכן קיים? 

    צר לי על היתומות, מקווה שהיתה אם טובה יותר ממפקדת.

    אהבתי

    1. חבל על הכעס, הוא מיותר, כמו גם ההאחזות בפרטים, אלה דברים שקרו ועברו ולא יקרו יותר. אני מאמינה שאפשר לסלוח, למרות שלא שוכחים, אולי זה אפילו יקרה.

      אני שמחה כשמישהו אחר סופר מלאי במקומי, עד היום אני שונאת לספור מלאי.

      אהבתי

  10. הספד יפה כתבת. 
    למרות שאת כותבת שלא הצלחת לסלוח לה, יש בפוסט הרבה חמלה ואנושיות. 
    אני חושבת ששתיכן הייתן קורבנות של אותה המערכת. בעצם הייתן באותו הצד. 
    מצטרפת לסייפא שלך ומקווה שהיא תנוח על משכבה בשלום. 

    אהבתי

    1. בשנים האחרונות, מאז שחלתה, כל פעם שעודכנתי בשלומה, דאגתי לילדות וחמלתי על המצוקה האיומה שלה, של מחלה ושל ידיעה שהיא תשאיר אחריה שתי יתומות. בררתי מה יקרה איתן ומי יטפל בהן לאחר לכתה, מרגע שהיה ברור שהמצב סופני.
      איך אפשר לא לחמול על אדם גוסס?

      אהבתי

    1. אני חושבת שהיא היתה קורבן של המערכת, ממש כמוני.
      התנהגה כמו שלמדה שמתנהגים. הרי בכל אחד מאיתנו (כמעט) נמצא הנאצי הקטן, והיה את <a title="ניסוי" href="https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99_%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%90_%D7%A9%D7%9C_%D7%A1%D7%98%D7%A0%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%93&quot;>ניסוי הסוהרים-אסירים שהוכיח את זה.
      אני לא יודעת, אבל יכול להיות שבתקופות  וחלקים אחרים בחייה היא עשתה הרבה טוב לאנשים אחרים, סביר להניח שכך, כי החברים שלה אהבו והעריכו אותה.

      בכל מקרה,אין טעם בכעס אחרי כל כך הרבה שנים, הוא לא מועיל לכלום.

      אהבתי

      1. כעס בטח שלא אבל יש הבדל לטעמי בין חמלה והבנה לסליחה. אולי היא עשתה טוב למישהו מתישהו אבל היא גם עשתה רע למישהו בוודאות. ההתמודדות עם הכעס והחקירה העצמית היא בהחלט מטרה ראויה ומועילה. צביעתה באור של קורבן ומסכנות אינה בהכרח חמלה, היא יכולה לנבוע בהחלט מהכעס ומהתחושה שאני טובה יותר ממי שהתעלל בי. החופש נמצא בסליחה לעצמך ובהבנה שעשית טוב מעצם זה שלא חנקת אותה אז, ושידעת לשים גבול ולשמור על עצמך גם אם זה בשביל היצור חסר הישע שהיה בחזקתך.

        אהבתי

      2. אף אדם הוא לא חד מימדי, רק רע, או רק טוב. והיא , למרות מה שעשתה היתה אדם שחייו לא היו נפלאים, כנראה, עד כמה שאני יכולה לשפוט. ובסופו של דבר היא מתה והותירה שתי יתומות, שזה נורא בעיני, עצוב ומצער ומכמיר את הלב.
        אני מרגישה עם עיבוד התוגבות לפוסט שאין בי כבר תחושה של כעס לגביה, בעיקר חמלה והבנה של נסיבות אפשריות שהביאו אותה לנהוג כפי שנהגה.

        הפוסט הזה נכתב כדי לשחרר אותי מעקבות הצללים שלה בתוכי, אני חושבת שזה הצליח, וזה החשוב.

        התגובות שלך ושל אחרים חשובות לי מאד ועוזרו לי לחדד את הנקודה עבור עצמי, תודה 

        אהבתי

  11. הספירה החוזרת, הסיזיפית, התחברה אצלי בראש לאיזו סצינה ממחזה אבסורד. והתיאור שלך הולכת בשקט הבייתה, היא צועקת ואת שקטה מין נסיון להחזיר שפיות לתוך האבסורד הזה.
    נותר רק עצב. על השימוש המתעלל בסמכות, רק כי אפשר, על הסבל שלך, על הכעס שזלג לכל מיני מקומות. ולבסוף, עצב על מותה. היא השאירה שתי גורות אדם בבית, גורות מאומצות, כמו שלך. ומי יטפל בהן. עוד מעגל של עצב. אולי תיקווה קטנה יש ביכולת שלך להיפרד לא ממנה, אלא מהכעס בתוכך.

    אהבתי

    1. את צודקת, מה שנשאר זה בעיקר עצב. וצער על כך שהחיים וההצטלבות של חיינו התגלגלו בדרך לא מוצלחת שלא עברה תיקון.
      אבל מאז שפירסמתי את הפוסט, אני מעבדת את התחושות שלי דרך התגובות הנהדרות ואני מרגישה שהכעס שעוד נשאר עוזב אותי ונשאר רק צער וחמלה. עליה, על הילדות שלה, גורות האדם.

      מקסימה ההקבלה שעשית בין אימוץ הגורה לאימוץ הגורות 

      אהבתי

  12. טוב שכתבת את כל זה ושפכת את הזכרונות והתחושות שלך על הדף הוירטואלי. ללא ספק זה מנקה משהו בתוכך – וזו בעצם הכוונה כאן. כי אי אפשר באמת לסלוח לה על היחס כלפייך (וכלפי כולם) בלי קשר לנסיבות חייה. אבל כן אפשר ורצוי לנקות את הכעס מהגוף שלך, כי כעס צבור בפנים פשוט מסוכן לבריאות (אגב – כפי שאולי קרה גם אצלה! בסופו של דבר) ומהווה מטען מיותר בחייך. בזמן אמיתי נהגת בגבורה, בעיני: עשית את כל המוטל עלייך שוב ושוב וכאשר זה כבר באמת היה מוגזם: שמת את שלומה של הגורה במקום ראשון והיית מוכנה לשאת בתוצאות. אף פעם לא מאוחר לשחרר את הכעס, ולא חייבים לסלוח בשביל זה. כן שמתי לב שבעת השחרור – מתעוררת איזו חמלה לאדם, הבנה למצבו ולנסיבות חייו (ומותו) – והחמלה הזו מהווה גם היא ריפוי עבורך. 

    אהבתי

    1. אני חושבת שאפשר לכעוס רק כאשר משהו הוא משמעותי עבורך.
      אני יכולה להגיד שהיא היתה חלק מתקופה שבה החיים שלי היו מאד לא נעימים ושהיתה לה תרומה נכבדה למצוקה שהייתי שרויה בה. היא רדפה אותי גם אחרי שעזבתי את הבסיס הראשון ועברתי לשני בתלונות שהגישה נגדי, ואחר כך הטרידה אותי בעצם העובדה שהיתה קיימת במרחק תקשורת אפשרית איתה ולא התאדתה כמו כל שאר הזכרונות מהצבא.
      אבל כתיבת הפוסט הזה ובעיקר התגובות והמענה לתגובות עזרו לי להרחיק את החלק הזה של חיי, להפוך אותו לסיפור שסופר ועובד והופקו ממנו המסקנות, אני כבר לא כועסת יותר. היה ונגמר ואיבד ממשמעותו כיוון שלא משפיע יותר עלי ועל חיי. 

      אהבתי

  13. כתבת יפה.
    אני לא כ"כ בטוחה שזה רק הצבא שהוציא ממנה צדדים כעים, הכרתי כל מיני קצינים, ונגדים, היו מרושעים, היו לא אכפתיים והיו אמפטיים וסובלניים והיו גם כאללה שהיו מספיק חכמים להבין שיחס נאות לפקודים שלהם, יביא לשיתוף פעולה מרצון.

    מעניין איך היא גידלה את הילדות הללו, האם בשבילן היא מצאה אמפטיה, סובלנות ואהבה.

    אהבתי

    1. בדיוק דיברתי עם אשתו של אבא שלי והיא סיפרה לי על הלוויה. היא מכירה את הבנות ואומרת שהן ילדות נהדרות ושהיא היתה אמא הכי טובה שיש עבורן. סבלנית ומעניקה.

      יש סיטואציות שוציאות רוע וקושי ומאנשים ושיטואציות שמוציאות מהם את הטוב.

      בכל מקרה, תיאור הלוויה והקושי של הבנות שבר לי את הלב.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s