סוג של פרידה

תקופת הצבא לא היתה תקופה קלה בשבילי.

את החצי הראשון עשיתי בתפקיד משק"ית ח"ן בבסיס גדול של חיל אויר.

לא אהבתי את התפקיד. השלטת המשמעת והקשיחות הנדרשת היו שנואות עלי באותה מידה כמו עבודת הניירת והתיוק.

המשרד שלי שכן בשורה של ארבעה משרדים, מצד ימין לי היה משרד יח"צ של הבסיס שבו כרעה חיילת אומללה תחת עולה של הקצינה הממורמרת והמרושעת שניהלה את המשרד. הרשעות שלה היתה שם דבר בבסיס וחיילים היו מתחלחלים ומגבירים את קצב ההליכה בעוברם לייד משרדה.

הקצינה הזו נראתה לי אז מבוגרת מאד, היא היתה בדרגת סרן, השיער שלה היה צבוע כתום וכולם ידעו שהיא רווקה זקנה וממרומרת שמחפשת בעל, או לפחות מתמרמרת על כך שאין לה. היום אני מניחה שהיתה אז בתחילת שנות השלושים שלה.

 

הקצינה היתה קפדנית מאד, בצורה מתעללת.

לדוגמא, לפני יום הזיכרון משרד יח"צ היה שולח הזמנות, מאות הזמנות, למשפחות חללי הבסיס בכל הזמנים.

המעטפות היו ממוענות בכתב ידה היפה של החיילת ומבויילות בדיוק אובססיבי. 

אם היתה אות שחרגה מהקו או בול שסטה ממקומו ברמת המילימטר, הקצינה היתה קורעת את המעטפה מול עיניה של החיילת ותובעת ממנה לעשות זאת שוב. ואם צריך אז שוב ושוב , עד שנחה דעתה.

 

לי היתה קצינה מבוגרת יותר, הרבה פחות קפדנית אבל גם פחות מוצלחת מבחינה אירגונית. היא השליטה צורת עבודה לא יעילה שהפכה את החיים שלי ושל המשק"ית השניה לגהינום, בעיקר כאשר נכנסה להריון, חלתה בדלקת ריאות ויצאה לשמירת הריון. באותה תקופה המשק"ית השניה חלתה ונותחה בבית חולים, לאחר מכן שוחררה מהשירות. כיוון שלא היתה לה מחליפה, נותרתי לבד במשרד , עושה עבודה של קצינה בדרגת רס"ן ושל חיילת נוספת.

 

כיוון שאין ואקום, בטח לא בחיל אויר ובטח לא כאשר הקצינה במשרד השכן לוטשת עיניים למשרד ח"ן, התבשרתי בתוך כמה שבועות שהקצינה השכנה עומדת לעבור למשרד שלי ולהיות הקצינה שלי. 
כתגובת מנע מיהרתי לבקש העברה מהמשרד.

הגעתי עד לקצינת ח"ן חיילית בחרדתי מפני העבודה עם הקצינה השכנה.

הקצינה השכנה שמעה על בקשתי לעבור והבינה מדוע אני מבקשת לעבור, כמובן שנפגעה מאד וביקשה שאשאר בכל זאת, אבל אני סרבתי.

הבקשה אושרה לי ואני הייתי צריכה להמתין כחודש עד שיתפנה מקום בקורס אילוף הכלבים שאליו ביקשתי לצאת , בחודש הזה הלכתי לבקר בכלביה של הבסיס ומצאתי שם את הכלבה שליוותה אותי 14 שנים, הכלבה הראשונה שלי. 
בשלב הזה הכלבה היתה גורה קטנטונת ואני טיפלתי בה כמו תינוקת , הייתי מתחמקת מהמשרד למגורים כדי להאכיל אותה כל כמה שעות, ואחר כך כשגדלה קצת, הייתי משאירה אותה בבית וחוזרת לפנות ערב אליה. היתה לי אפשרות להשאר בבסיס או לצאת כל יום.

 

כל זה סיפור רקע שמסביר מדוע היה לי חשוב לצאת כל יום הביתה.

היתה לי שם גורה בת חודשיים שחיכתה לי ושאני אהבתי כאילו היתה ילדה שלי.
אבל במקביל הקצינה השכנה נכנסה למשרד לדרשה ממני לעשות ספירת מלאי של הציוד  של משרד ח"ן כולו, כולל המגורים, כולל הכל.

עשינו ספירת מלאי וגילינו חוסרים של כמה עשרות אלפי שקלים. ככה זה כשהקצינה הקודמת אמרת לך שתחתמי על עיוור  על המצאי והכל יהיה בסדר.
הקצינה השכנה היתה המומה מתוצאות הספירה והודיעה לי שעלי לעשות עוד ספירת מלאי.

ספרתי שוב. ספירת מלאי היא עסק קשה, מורכב ומתיש, אבל היא אמרה, אז ספרתי שוב.

ספרתי את הציוד במשרד עד רמת המחדד.

ספרתי את הציוד במגורים , עד רמת הוילון (החסר) במקלחת.
ספרתי במחסן, ספרתי במגורי הסמלות, ספרתי במגורי המרפאה.

ספרתי עם הקצינה השכנה בפעם הראשונה , אבל בפעם השניה נאלצתי לספור לבד.

התוצאה היתה דומה, לכן התבקשתי למחרת לספור שוב, בפעם השלישית.

ויום אחר כך, שוב, בפעם הרביעית.

חזרתי אליה עם תוצאות דומות בכל הפעמים, פחות או יותר, עד כמה שניתן לדייק בספירת של דבר דינאמי כמו ציוד צה"לי. ועוד כמה שניתן להקפיד על ספירת מלאי כשעושים אותה שוב ושוב במרווחי זמן קצרים כל כך.

 

כבר הייתי מיואשת ומותשת, רק רציתי לעזוב כבר ושהיא תעזוב אותי. הבנתי שאני בצרות גדולות, חתומה על מלאי חסר בשווי של עשרות אלפי שקלים, אבל גם הבנתי שאין לי מה לעשות, אני לא יכולה להמציא את כל הציוד החסר, ומה כבר יעשו לי? יקנסו אותי? ינזפו בי?

 

כנראה שאמרתי את זה בקול רם למישהו וכנראה שהיא שמעה את זה, כי בעשרה לחמש, עשר דקות לפני היציאה של ההסעות הביתה היא הודיעה לי שאני הולכת לעשות ספירת מלאי נוספת. חמישית במספר.
אמרתי לה שאין שום הגיון בביצוע ספירת מלאי נוספת, שספרתי כבר ארבע פעמים ושום דבר לא ישתנה בספירה הזו, אמרתי שאני עייפה ורוצה הביתה. לא אמרתי מילה על הגורה שחיכתה לי בבית, אבל המחשבה על כך שאפספס את ההסעות ואאלץ להשאר בבסיס ולהשאיר את הגורה הקטנה יממה וחצי לבד, היתה בלתי נסבלת. תחושה כל כך קשה של חוסר מוצא ואין ברירה, תחושה של יאוש מוחלט.

 

את תלכי עכשיו ותתחילי ספירת מלאי , אמרה הקצינה השכנה.

לא, אמרתי והנחתי יד על ידית הדלת, אני הולכת הביתה, ספרתי מספיק.

את לא יוצאת מהמשרד הזה! היא צעקה.

אני יוצאת , אמרתי בקול מאד מאד שקט.

ברור לך שאם את יוצאת מהמשרד זה סרוב פקודה וזה חמור ביותר?

ברור לי, אמרתי ויצאתי.

 

ממש לא הייתי כזאת מרדנית, הייתי חיילת טובה וממושמעת, חנונית של ממש. אבל היא דחפה אותי לפינה כזו שכבר לא נשאר לי מה להפסיד. לא ידעתי מה יקרה בעקבות התלונה שלה על סירוב פקודה, אולי אפילו אלך לכלא, אבל לפחות יהיה לי זמן למצוא סידור לגורה לתקופה הזו. וברגע זה הגורה חיכה לי בבית ואני לא הייתי מוכנה להפקיר אותה לרעוב אפילו במחיר של כלא צבאי, יצאתי מהבסיס וחזרתי הביתה.

 

הימים הבאים מעורפלים בזכרוני, ידעתי שהיא לא יכולה לשפוט אותי, כי היא זו שמגישה נגדי את התלונה, אז הייתי רגועה, יחסית.
אחר כך עזבתי את המשרד, עברתי לבסיס אחר , אחרי קורס אילוף כלבים שאליו נשלחתי, עברתי לשרת בכלביה, עם כל הנפלים של הבסיס, העריקים, הנפקדים, עבריני הצעצוע, פעם אני אספר על התקופה המופלאה הזו.

 

אחרי הגיעו גם התלונות מהבסיס הקודם:

1. על החוסרים האדירים במצאי של משרד ח"ן – הסברתי כמיטב יכלתי את הנסיבות שאליהן נקלעתי וקיבלתי נזיפה.
2. על סירוב פקודה. פה כבר חששתי ממש מריתוק ארוך או אפילו כלא, אחרי הכל סירוב פקודה זו חתיכת תלונה חמורה ביותר, אולי אחת החמורות שיש.  
עמדתי מול קצינת הח"ן בבסיס, במקום שבו העמדתי מאות חיילות בתפקידי הקודם כמשק"ית ח"ן והתחלתי לספר את הסיפור. לא סיפרתי על הכלבה שלי כי היתה לי תחושה שהקצינה לא תראה בעין יפה את הסיבה הזו לסירוב פקודה, אבל כן גללתי את סיפור ספירות המלאי החוזרות , פרטתי את פרטי הפרטים של כל ספירת מלאי, את המצוקה הקשה שאליה נקלעתי בעקבות הדרישה הפתאומית לחזור בחמישית על ספירת המלאי ואפילו על התחושה שלי שזה נעשה כסוג של נקמה על כך שרציתי לעזוב את המשרד והרי בדיוק בגלל סוג כזה שלהתנהגות רציתי לעזוב…
בסופו של הסיפור כבר בכיתי, פתאום הבנתי עד כמה היא התעללה בי ועד כמה נקמנית היא היתה.

כנראה שהצלחתי להסביר את עצמי ועוררתי את רחמיה, כי על סירוב הפקודה קיבלתי אתראה. 

 

כעבור עוד שנה השתחררתי מהצבא, חשבתי לעצמי שעכשיו , אחרי השחרור אני יכולה לשכוח מכל הקצינות השכנות שיש בעולם, אבל אז התברר לי פתאום שהיא חברה או מכרה של אבא שלי ואשתו. לא חברה מאד קרובה, אבל בהחלט יותר מסתם מישהי.
כעסתי עליהם תקופה ארוכה שהמשיכו להיות חברים של אישה שהתעללה בי (אני לא חושבת שבזמן אמת הם או היא עשו את הקישור ביני ולבינם) לא הבנתי איך הם יכולים לספר לי על החביבות של זו שרצתה להכניס אותי לכלא הצבאי. הם ניסו לפייס אותי ואני נשארתי עיקשת בעמדתי שמדובר במפלצת מהסוג הגרוע ביותר.
עם השנים התנחמתי בעובדה שהחיים לא שפרו עליה. היא לא מצאה בן זוג ונשארה רווקה. נשארה בקבע ולא התקדמה בצורה יוצאת דופן בתפקידיה.
אחר כך עודכנתי שנסעה לאמץ ילדה. וכעבור כמה שנים עוד אחת.

היא היתה מוסרת לי דש"ים אקראיים פעם בכמה שנים, כנראה כששמי עלה בשיחות שלהם. אני אף פעם לא מסרתי לה בחזרה, למרות שהכעס והטינה הלכו והתמסמסו עם השנים. עדיין נשארה תמיד גחלת של כעס על הרע שרצתה עבורי ושעשתה לי.
אחר כך אפילו הייתי מתענינת מידי פעם בה ובילדות שאימצה, והייתי מקבלת דיווח תמציתי שתמיד ניסה להאיר אותה באור אנושי. לא השתכנעתי לגמרי לגבי העניין הזה, אבל הכעס עליה הלך ופחת.

 

לפני כמה שנים סיפרה לי אשתו של אבא שהקצינה השכנה חלתה בסרטן. ומפה הדיווחים הפכו לקשים ועצובים יותר, ההתדרדרות במצב הבריאותי, הילדות בנות העשרה שעומדות להשאר בודדות.

בשבועות האחרונים כבר נאמר שהמצב גרוע ממש.

והיום קיבלתי את שיחת הטלפון שהודיעה לי שהיא נפטרה.

 

אני מרגישה צער גדול, על מותה של אישה צעירה מידי, על הילדות שלה שנותרו יתומות, על החיים שלה שרובם היו לא מאושרים ומלאי כעסים.

ועל כך שלא הצלחתי לסלוח לה ביני לביני, עד עכשיו, בצורה שלמה ומלאה, למרות שחלפו כבר עשרים ושמונה שנים מאז.

 

נוחי על משכבך בשלום, קצינה שכנה.
הלוואי שהצלחת למצוא לך שלווה, שקט ואושר.