אחרי המבחן הראשון

הוואטסאפ הכיתתי רועש וגועש בהתמרמרות קשה על מבחן לא הוגן, שאלות קשות ומסובכות ועל כך שלא נתנו הארכת זמן.

אני קצת שמחה לאידם של המתמרמרים, אני מודה.

לא יפה מצידי ואני לא אומרת שום דבר בקול רם, רק לכם פה.

 

מגיע להם למתמרמרים.

 

אמנם המרצה נתן מצגות של השיעורים שלו, אבל השאלות היו על כל החומר, גם על זה שדובר בכיתה ולא נכנס למצגת.

אני לא כתבתי אמנם את כל מה שנאמר בכיתה, חיכיתי למצגות (שאף פעם לא הועלו לאתר הקורס בזמן) והאמנתי שיהיה טוב.

בסך הכל חלק ניכר מהחומר למדתי עם אותו מרצה כבר בתואר הראשון, כך שזו היתה חזרה על משהו שאני כבר יודעת.

לפחות בחלקו ולגבי השאר קצת זלזלתי. או שסתם הייתי כבר עייפה בשעות האלה של הערב, בסוף יום לימודים ארוך.

ישבתי בשיעורים והקשבתי בחצי אוזן.

פתרתי סודוקו ותשחצים בהחבא ושיחקתי קנדי קראש.

מידי פעם שמעתי שהוא מדבר על דברים שאני לא יודעת, אז הקשבתי קצת יותר, עם אוזן אחת לפחות. מידי פעם השתתפתי , עניתי לשאלות והשתתפתי בדיון שהתנהל בכיתה.

אבל רוב הזמן באמת שצפתי. חלמתי, חיכיתי שיגמר.

קשה בסוף יום להתרכז.

סביב השעה חמש אחר הצהריים והלאה, היכולת שלי להקשיב ולקלוט עוד חומר הלכה והתפוגגה.

אבל לא ויתרתי לעצמי ונשארתי בכיתה. תמיד עדיף להיות ולקלוט משהו. יותר טוב מללכת ולא לקלוט כלום.

 

חלק גדול מהסטודנטים ניצלו את העובדה שמרצה לא בודק נוכחות והלכו.

בדרך כלל הכיתה היתה מתרוקנת לכדי מחצית בכל שיעור שלו.

הוא כזה איש נחמד וחייכן. לא קורא שמות וכולם אומרים שהמבחנים שלו קלים… אז אפשר ללכת לא?
היה משהו מזלזל ביציאה ההמונית מהשיעור שלו. אחד אחרי השני , מעמיסית את התיק על הכתף ויוצאים החוצה.
אני נשארתי. אם לא בשבילי, אז בשביל לכבד את האיש שבא ללמד אותנו. 

 

אני לא יודעת אם הוא התכוון להקשות עלינו או שזו תולדה של העובדה שהוא, כמו כל הסגל, לומדים תוך כדי תנועה איך ללמד אותנו.

מלבד שאלות שהוא ביקש מאיתנו לכתוב ושיבץ בבחינה, שהיו ממש מתנה, כיוון שאנחנו כתבנו וענינו עליהן, השאלות שלו באמת היו מורכבות מהרבה מאד שאלות של 'מה לא' או 'מלבד', שאלה שאלות שתמיד מבלבלות סטונדנטים. והיו שאלות שנוסחו לא ברור לגמרי, ושאלות עם מסיחים מתחכמים במקצת.

אפילו אני, שאף פעם לא שואלת את המרצים המסתובבים במבחן שאלות, קראתי לו כדי להבהיר שאלה שלא הייתי בטוחה שהבנתי עד הסוף.

 

הוא קרא את השאלה שוב ושוב והיה נראה שהוא קורא אותה דרך עיני ומבין את הבעיתיות שיש שלה. שקל את השאלה וענה בכובד ראש.
אחר כך עמד עוד דקות ארוכות והביט בדפי הבחינה שכבר הספקתי לסמן עליהם תשובות בטוחות ותשובות מהוססות, הנהן לאישור והמשיך הלאה. 

 

אז כן, הבחינה לא היתה הבחינה הקלה ביותר, אבל היא היתה בחינה על החומר שעליו דיבר בכיתה, ומי שטרח להשאר ולהקשיב, ואפילו להשתתף, ידע לענות על רוב השאלות אם לא על כולן.

זה באמת לא יפה להרגיש את השמחה לאיד.

אבל זה מה שאני מרגישה היום, אחרי שנשארתי לאורך כל הסמסטר בכל השיעורים והקשבתי, למרות שכל מה שרציתי היה ללכת הביתה כמו שהאחרים הלכו.