הסתיו הוא האביב האמיתי

לא ממש לא משנה מה אומרים החזאים, ואם יהיה חם יחסית לעונה או לא. 

לא משנה אם מד הטמפרטורה של המכונית מראה בצהריים טמפרטורות שמזכירות את אמצע הקיץ.

אני יודעת שהסתיו כבר פה.

יש קרירות אחרת בלילה. יש תחושה אחרת בבוקר, רעננות שאינה שייכת לקיץ כלל וכלל. 

 

בחלקים אחרים בעולם האביב היא העונה שבה הטבע חוזר לחיים לאחר קיפאון החורף.

השלגים הפשירים, הקרח נמס, השמש מתחילה לחמם והכל מתחל להנץ ולפרוח, להתרבות ולשמוח.
אבל פה? פה האביב הוא רק הפתיח לעונה החמה, הלוהטת, הצחיחה. העונה שבה כל שמץ לחלוחית עובר מהחלקים המזרחיים והדרומיים של הארץ, ישר למרכזה, והטמפרטורות מטפסות ועולות בסולם הדרגות.

לא מדובר פה בקיץ אירופאי קצר וקריר , שבו 40 מעלות נחשבות לחריגה מחרידה , פה חם באמת, ארבעה חודשים שלמים ללא הפסקה. הקיץ פה הוא לא עונה שמאפשרת חיים נוחים. הקיץ קשה, אכזר ומסוכן. הוא קיצוני ואלים.

העונה שבה הכל מתחיל לצמוח ולהוריק פה, היא הסתיו, שטחים צהובים גדולים מוריקים במהירות ופורחים בהתלהבות של אביב. החורף החמים יחסית הוא העונה הירוקה, הנקיה והפורחת.

 

הצמחים בגינה שלי סבלו בקיץ הזה מהטמפרטורות הקיצוניות והבלתי נגמרות. חלקם אפילו לא שרדו את החום הזה, חלקם מנסים להתאושש מהמכה המתמשכת. לא כולם יצליחו.

הרקפת התרבותית שלי הצליחה להשאיר עלה אחד בחיים ונראה שהיא מתחילה להתחדש לקראת הסתיו שמגיע.

 

גם אני מרגישה צורך להתחיל מחדש, לקדם את פני הרעננות של הבוקר ואת הירוק שיבוא עוד מעט ויצבע את ההר והמרחבים בחוץ בצבע שמרחיב את הנשמה.

אולי לכן, כשאני מתחילה להריח את האביב האמיתי, כלומר, איפשהו לקראת סוף ספטמבר תחילת אוקטובר, ככה, עם ריח הגויאבות והקרירות הקלילה הלילית המבורכת, אני מרגישה את הדחף הטבעי שיש לאנשים באביב שלהם, אני רוצה להתחדש.

 

השנה גם החלטתי להוציא את זה לפועל, ולצבוע מחדש חדרים בביתי.

על מנת לצבוע חדר צריך לפנות אותו ועל מנת לפנות את חדר השינה שלי, צריך להוציא מאות ספרים שנצברו לאורך השנים. וזה לא קל.

קודם כל, הם ממש כבדים כשהם באים בקבוצות, ובנוסף, ממש ממש קשה לי להפרד מספרים. ובכלל לא משנה אם אהבתי אותם או לא. את חלקם אפילו לא הצלחתי ממש לקרוא, ועדיין הם שכבו בארון הספרים שלי שנים על שנים.

 

הפעם החלטתי שהגיע הזמן ובאומץ חסר רחמים אפרד מהם.

אספתי ארגזים והתחלתי לחלק, מי לארגז הנשארים ומי לארגז ההולכים.


חמישה ארגי ספרים להולכים וחמישה לנשארים. מה שמעיד עלי שאני לא כזאת קשוחה. נשארו קרוב למאתיים ספרים ומספר דומה הלך.

 את ארגזי הספרים הנשלחים לדרכם הוצאתי למרפסת, ופרסמתי מייד בפייסבוק שאני מזמינה את מי שמעוניין לבוא לנבור ולאסוף איזה וכמה ספרים שירצה.

בדרך זו הצלחתי לשלוח לדרכם בערך ארבעים ספרים עד כה, אבל הרוב עדיין בארגזים. מחכים למישהו שיגאל אותם.

אני מקווה שיבואו לקחת אותם כי השלב הבא יהיה לקחת אותם למקום אחר (לחנות יד שניה, לקו אופ, לספריה המקומית) וזה פחות קורץ לי, אני באמת רוצה שיקחו את הספרים אנשים שרוצים אותם. שימצאו בית חם ואוהב.

 

אחרי פינוי הספרים יכולתי להוציא סוף סוף את הארון שלהם, שמעולם לא נראה חשוף וריק יותר.

 

 


 

הקירות צבועים ברובם, עדיין אפשר לראות את הצבע הקודם וכבר אפשר לראות איך זה נראה עכשיו, אחרי הצביעה.

 

בלילה הלכתי לישון בחדר שינה מהדהד מעט מריקנות.

 

בבוקר מוקדם הגיע הגמל ומיד התחלנו לעבוד.

לפנות את החדרים, לנקות, לסתום סדקים, לשפשף את הקירות,להתקלח, לנקות את האבק הדק דקיק, להדביק מסקינג טייפ כתוחם ומגן, לפזר עיתונים על הרצפה להגנה, לצבוע, לתקן את הצבע, לאסוף ניירות עיתונים מהרצפה, לנקות את הרצפה מצבע שחמק מהעיתונים, לגלות שנגמר צבע ולנסוע לקנות עוד ליטר ממנו, להוריד מסקינג טייפ ולתקן שוב את הצבע, להרכיב מחדש קרניזים, לתלות וילונות, לקדוח ולתלות מדפים, לנקות שוב את הרצפה ולהחזיר את הריהוט. 

ככה ארבע עשרה שעות, משמונה בבוקר עד עשר בלילה. בלי הפסקות אוכל. או מנוחה. ככה הגמל עובד ואני לא יכולתי ללכת לנוח כשהוא המשיך לעבוד (למרות שהוא ביקש ממש יפה).

די מטורף, מאד מטורף, כי סיימנו שנינו מותשים לחלוטין, כשכל שריר בגוף כואב ודואב, אבל מרוצים מאד מהתוצאה. 

 

עכשיו הבית מריח מצבע טרי, הכחול שמעל המיטה שלי כל כך נכון שבא לי להכנס ולצלול לתוכו.

ארון הספרים שלי מעולם לא החזיק מדפים ריקים למחצה כמו עכשיו והקלילות שלו משתקפת גם בתוכי.

אני מוכנה לאביב האמיתי.

טפיוקה עם מנגו ודבש

ליד העבודה הפנינה יש מעין מכולת מקומית, ויש בה לפעמים אוצרות ומציאות שאין במקומות אחרים.

כך שאני נוהגת להכנס מידי פעם לעשות סיבוב קצר בין המדפים ולראות מה חדש.

 

הקופאית של המכולת היא שכירה, אבל יש לה יד חופשית והיא יכולה להזמין מהספקים מה שהיא רוצה.

כיוון שיש לא מעט עובדים זרים באיזור, יש פינה של מוצרים אסיאתיים שיתאימו לטעמם האסיאתי.

והיא עצמה אוהבת להתנסות קולינרית ולכן פתוחה לדברים חדשים.

חוץ מזה , רציתי להגיד לה שנה טובה ולשאול מה שלום האוטו שקנתה ממני.

 

סיבה טובה להכנס, להגיד שלום, לקשקש קצת, להסתובב בין המדפים ולהיעצר בפינה של העובדים הזרים.

והנה, שם, על המדף, מצאתי פניני טפיוקה קטנות, קלקריות וחמודות שפשוט לא יכולתי לעמוד בפניהן.

כבר הרבה זמן שאני סקרנית לגבי טעמן והכנתן (או להיפך, הכנתן וטעמן)

לכן מיהרתי וקניתי שקית שלהן, שתי פחיות חלב קוקוס, חיבקתי את הקופאית, איחלתי לה שנה טובה ויצאתי חיפוש אחרי מתכון מתאים.

 

מייד גיליתי שטוב שקניתי חלב קוקוס, כי זה בהחלט הולך יחד, אבל שהמתכונים שונים ומשתנים מאחד לשני ואיך אני אדע מה עדיף?

כרגיל, מה שעדיף זה מה שנקרא לי טוב ומסתדר לי עם מה שיש בבית.

לכן איחיתי שניים שלושה מתכונים ויצרתי את הדבר המשמח הבא:

 

 

אז איך מכינים טפיוקה עם מנגו ודבש?

 

מבשלים טפיוקה:

כוס פתיתי טפיוקה 

ליטר וחצי מים

 

מרתיחים את המים ומשליכים לתוכם את הטפיוקה.

מערבבים מידי פעם ומחכים עד שהטפיוקה הופכת לשקופה.

לאחר שמשקיפה, מסננים אותה ושוטפים במים קרים בעודה במסננת.

 

בנתיים מרתיחים בעדינות:

פחית של חלב קוקוס

שלוש כפות סוכר חום.

 

משנמס הסוכר בחלב הקוקוס והטפיוקה השקיפה , סוננה ונשטפה, מערבבים את השניים וסוגרים בקופסה אטומה. מכניסים למקרר לארבע- חמש שעות שינוחו קצת.

 

בשלב ההגשה:

בוחרים כלי זכוכית שקוף ויפה ומעבירים לתוכו מהטפיוקה שחיכתה במקרר.

מזליפים מעט דבש מלמעלה.

ומסיימים במנגו חתוך.

 

יש מתכונים הממליצים על פירות יער, אננס או פירות טרופיים.

נסו ותהנו .

 

 

תקופת מבחנים שניה

בחצי שנה, מצמידה אותי לניירות ולמסך המחשב. ואני ממשיכה לבלות שבתות שלמות במיטה, ששם אני לומדת ולא עושה שום דבר פרודוקטיבי יותר.

 

הצד החיובי מיוצג על ידי כמה נקודות:

1. סיימתי את הלימודים בימי שישי ומעכשיו אני לומדת רק בימי שלישי. מה שמפנה לי עוד יום בשבוע שעד עכשיו היה תפוס. תחושת הקלה של עז קטנה שיצאה מהבית ממש.
כמובן שאתמול, ביום שישי החופשי הראשון שלי, נסעתי לעבודה להשלים כמה דברים שלא הספקתי בגלל החגים והמבחן שהיה ביום חמישי. תחושת הצדיקות שאפפה אותי היתה שווה את שלוש השעות שכיליתי בבזבזנות על העבודה. זה והדברים שהספקתי, כי עבדתי נטו על מה שהיה צריך לעשות. אני משוכנעת עכשיו שעל המצבה שלי יכתבו- היתה מסורה לעבודתה.

2. קיבלתי ציון בעבודה האיומה בחשבונאות, זו שקיטרתי עליה בלי סוף.

(שבו טוב ותנשמו לאט ועמוק) הציון הוא 92 והוא הציון הטוב בכיתה.

אני כמעט מרוצה לגמרי. כלומר אני מרוצה ביותר, בעיקר מזה שאני הכי טובה בכיתה, לפחות בעבודה הזו, אבל העננה שמעיבה אושרי הזורח, זו העובדה ששן זהב המעצבנת והנצלנית, קיבלה בדיוק את אותו ציון בלי שנקפה אצבע. או כמו שמירמרה אותי אחת הבנות האחרות בכיתה "והיא אפילו לא טרחה להתקשר או לשלוח לך הודעה אחרי שעשית בשבילה את כל העבודה…."

3. קיבלתי עוד ציון גבוה במבחן לפני שבוע שהעלה את הממוצע שלי למעל ל91.

 

אבל בל נעלוז בטרם עת.

המבחן האחרון שהיה , היה כל כך קשה שיש מצב שאני נכשלת, גם פה אני מוצאת נקודה חיובית בכך שהיה קשה לכולם ואולי נקבל פקטור שיעלה אותי מעל לשבעים הנקודות הנדרשות למעבר. בכל מקרה בודאות המבחן הזה יצניח לי את ממוצע הציונים, כך שאם אני כבר מתבשמת מאויר הפסגות של ממוצע מעל תשעים, כדאי לי לעשות את זה עכשיו לפני שהוא צונח לתהום.

 אחרי כל  מבחן אני מדווחת לגמל על התחושות של אחרי המבחן (היה קשה, היה נורא ואיום, היה שואה, אני לא הולכת לקבל פה ציון גבוה, אני בטוחה שנכשלתי) והוא חוזה מה הציון שאקבל. בדרך כלל הוא קרוב מאד לציון האמיתי שאני מקבלת.

אם הוא יצדוק גם הפעם, אז אני אעבור את המבחן הנוראי הזה בטיסה נמוכה, וממש אגרד את הסף. וזה עדיף על התיאוריה שלי שגורסת שנכשלתי. 

 

ויש גם את המבחן בסטטיסטיקה שבו עוד לא קיבלת ציון וגם ממנו אני לא מצפה לגדולות… על המבחן הזה התערבנו. הגמל אומר שאקבל 82 ואני חושבת שאקבל מתחת לשמונים. 
אני לא יודעת על מה התערבנו כי הוא לא היה מוכן להגיד וטען שממילא, בין אם אנצח או אפסיד אני אחליט מה עושה המפסיד. ושבין אם אפסיד או אנצח בהתערבות, אני מנצחת בכל מקרה. 

 

עכשיו נשארו עוד שני מבחנים, אחד לפני יום כיפור והשני אחרי סוכות.

זה שלפני יום כיפור הוא של המרצה עם הקול המנסר והוא לא הולך להיות קל. לא בגלל שהחומר קשה, אלא בגלל שהשאלות שלה איומות. היא נתנה לנו שאלות לדוגמא וראיתי שמדובר במסיחים מתחכמים שההבדל בינהם הוא על קוצו של יוד ודיקדוקו של חיריק. לא מבחן שבודק ידע, אלא בודק התחכמויות.

כולי תקווה שיהיה בסדר.

והמבחן האחרון לא ממש מדאיג. המרצה טרחה להדגיש בפנינו את הנושאים העיקריים שעליהם תשאל. עברה נושא נושא ווידאה שאנחנו מבינים שהיא רומזת שכל נושא שהיא מדברת עליו יהיה שאלה בבחינה.

 

ומייד אחרי זה, שבועיים חופש מלימודים – וחזרה לשנה ב'.

איזה כייף.

 

אמפנדס שאריות

כי אחרי הארוחות של ראש השנה נשאר הרבה אוכל מחד, והרבה פחות חשק להשקיע בבישול , מאידך.

הכי כייף לקחת את כל מה שיש במקרר , פחות או יותר ולהפוך אותו למילוי שיכנס לתוך בצק ויאפה בתנור.

 

לכבוד השנה החדשה התארגן לי לילה אחד כזה שבו יכולתי לארח את הגמל כמו שכבר לא יוצא לנו כמעט.

הכוכבים היו בעדנו כי גם הוא היה פנוי ויכול היה לבוא.

והוא בא, עמוס בשאריות מארוחת החג של משפחתו, כדי שלא נשחית זמן על בישולים והתעסקויות שאינן ממן העניין.

הוא התמקד במאכלים המסורתיים-עדתיים שהוא יודע שאני אוהבת, כאלה שלא יוצא לי לאכול ביום יום.

חימם אותם, הביא לשולחן שערכתי ובסוף גם פינה הכל ושטף את הכלים.

 

האוכל היה נהדר, אבל נפלא אפילו יותר היה הרוגע והעונג של היחד, בבועה האינטימית שלנו.

במקום שבו לא צריך להכביר מילים כי הגוף מדבר ואומר גם את מה שהפה שותק.

 

הוא הלך מאוחר בלילה והשאיר אותי לישון שינה ארוכה לתוךהבוקר.

וכשקמתי חככתי בדעתי מה להכין לאכול ובסוף החלטתי על אוכל שאריות:

טיגנתי בצל והוספתי לו ירקות מהמקרר: כרובית חתוכה לפרחים קטנים, גזר מגורד, תירס קפוא .

חתכתי חזה עוף מוכן שנשאר מהחג לחתיכות קטנות והוספתי למחבת. תיבלתי במלח ופלפל גרוסים.

נתתי לירקות להתרכך מעט, רק קצת, שישמרו על מעט פריכות וכיביתי את האש.

 

בזמן שהמחבת ריככה את הירקות  לשתי בצק פשוט:

2 כוסות קמח

1/4 כוס שמן 

3/4 כוס מים חמים

כפית מלח

 

הבצק קל להכנה ולאחר שהחומרים נטמעים זה בזה ונוצר בצק רך ולא דביק אפשר לשטח על השיש בעזרת מערוך ולקרוץ עיגולים בגודל הרצוי.

(שלא כמוני, רצוי לקמח את השיש כדי שהבצק לא ידבק אליו עצבני)

 

בתוך כל עיגול לשים כמות הגיונית של מילוי, לא יותר מידי, כדי שיהיה אפשר לסגור בקלות ולא פחות מידי ,שיהיה טעם.

 

 

למי שיקפיד לקמח את השיש יצאו אמפנדס יפים יותר מאלה שלי שהמאבק לנתק אותם ממכורתם הותיר עליהם את חותמו המצער ועיוות אותם קצת. רצוי להקפיד גם על עובי אחיד של הבצק, מאותה הסיבה, אחרת הם יוצאים לא יפים.

לא נורא, זה טעים גם כשזה לא יפה.

 

 

כאמור, טעים גם כשזה לא יפה. גם כשחם וגם כשקר. אני יודעת ניסיתי את שתי האופציות.

 

וכך מסתיים לו החג, עם טעם טוב בפה. מכל הבחינות.

 

לחמניה למבחן

לפני כמה ימים שמתי לב בסיומו של בישול אורז, שהדלת של המיקרוגל קצת נמסה לי …

 

זה היה יום אחרי שהגמל ביקר אצלי, ועם כל ההתכוננות למבחן שעשינו, שכחתי לגמרי לשאול אותו על זה. הגמל הוא האורים והתומים שלי בכל הנוגע לחשמל, אלקטרוניקה ובכלל כמעט כל דבר בבית.

אז שלחתי לו את התמונה בצירוף שאלה וקיבלתי תשובה מהירה שאסור להשתמש במיקרו בכלל עד שיהיה ברור אם הוא תקין או מסוכן לשימוש.

 

ניתקתי מהחשמל והנחתי על הרצפה, שלא תהיה שום טעות ולא יהיה שימוש  לא מכוון, והלכתי לחפש את הקבלה, מזל שהיה לי שכל לשמור אותה איפה שהחלטתי שאני שומרת קבלות ואכן מצאתי אותה וגיליתי שהקניה של המיקרוגל התבצעה ב24.9.14, ממש לפני שנה. כמעט. נשארו עוד שבועיים עד לסיום שנת האחריות.

האחריות עדיין בתוקף, איזה מזל. יפה מצד המיקרו שהתקלקל עכשיו ולא המתין עוד חודש.

 

היום לקחתי את המיקרו למעבדה שמתקנת והודיעו לי שאני יכולה לצפות לשובו בעוד שבוע וחצי- שבועיים. ראש השנה ושאר החגים בדרך.

פני נפלו, כי אני לא משתמשת במיקרו כבר יומיים וזה קשה.

אם היה נדמה לי שמדובר במכשיר חסר משמעות בחיי, באה במציאות וטפחה על פני.
מילא בישול אורז שהכי נוח לי לעשות במיקרו, מילא הפשרת דברים קפואים, המסת שוקולד וקליית אגוזים, האתגרים הקשים ביותר הם כאשר צריך להפשיר לחמניה לסדוויץ במהירות בבוקר והגרוע מכל, כאשר צריך לחמם במהירות אוכל כשחוזרים מהעבודה גוועים מרעב. 

 

עדכנתי את הגמל בהתפתחויות ובתוך שלוש שעות הוא מצא מיקרו ישן אך תקין במחסן של הוריו, ניקה וסידר אותו והתקשר עכשיו לשאול אם הוא יכול להביא לי אותו עכשיו. עכשיו זו שעה נסיעה לפחות עבורו.

כיוון שהוא כל כך רוצה להביא וטרח כל כך בשבילי, אמרתי לו שבטח ושאין בעיה, למרות שעד שהוא יגיע השעה תהיה אחרי אחת עשרה בלילה ומחר בבוקר יש לי מבחן בסטטיסטיקה שלא מספיק שלא הצלחתי להתכונן אליו כמעט בכלל, עכשיו גם אגיע אליו עייפה.

 

המבחן זה, כמה שלא קראתי את החומר, זה פשט לא נכנס לראש, בשיעורי סטטיסטיקה היתה לי תחושה קבועה של מזוודה, כזו שממלאים וממלאים במהירות ובלי להקפיד על קיפול הבגדים וקשה לסגור אז יושבים עליה וזה עדיין לא עוזר, בסוף קושרים אותה חיצונית עם איזה חבל ותמיד איזה שרוול או שניים מתנפנפים אל מחוצה לה.

פשוט לא היה לי מספיק מקום בראש ולא מספיק זמן כדי לקפל הכל בצורה נכונה ויעילה.
התקוות שלי מהמבחן הזה מסתכמות בציון עובר. אני לא ממש מאמינה שאצליח יותר מזה.

 

אני מתנחמת בכך שלפחות כשאקום עייפה ומותשת מחר בבוקר, אוכל להפשיר לי במהירות לחמניה לסנדוויץ ולא אצטרך לכלות דקות יקרות על המתנה ללחמניה שתפשיר באופן עצמוני.

אחרי המבחן הראשון

הוואטסאפ הכיתתי רועש וגועש בהתמרמרות קשה על מבחן לא הוגן, שאלות קשות ומסובכות ועל כך שלא נתנו הארכת זמן.

אני קצת שמחה לאידם של המתמרמרים, אני מודה.

לא יפה מצידי ואני לא אומרת שום דבר בקול רם, רק לכם פה.

 

מגיע להם למתמרמרים.

 

אמנם המרצה נתן מצגות של השיעורים שלו, אבל השאלות היו על כל החומר, גם על זה שדובר בכיתה ולא נכנס למצגת.

אני לא כתבתי אמנם את כל מה שנאמר בכיתה, חיכיתי למצגות (שאף פעם לא הועלו לאתר הקורס בזמן) והאמנתי שיהיה טוב.

בסך הכל חלק ניכר מהחומר למדתי עם אותו מרצה כבר בתואר הראשון, כך שזו היתה חזרה על משהו שאני כבר יודעת.

לפחות בחלקו ולגבי השאר קצת זלזלתי. או שסתם הייתי כבר עייפה בשעות האלה של הערב, בסוף יום לימודים ארוך.

ישבתי בשיעורים והקשבתי בחצי אוזן.

פתרתי סודוקו ותשחצים בהחבא ושיחקתי קנדי קראש.

מידי פעם שמעתי שהוא מדבר על דברים שאני לא יודעת, אז הקשבתי קצת יותר, עם אוזן אחת לפחות. מידי פעם השתתפתי , עניתי לשאלות והשתתפתי בדיון שהתנהל בכיתה.

אבל רוב הזמן באמת שצפתי. חלמתי, חיכיתי שיגמר.

קשה בסוף יום להתרכז.

סביב השעה חמש אחר הצהריים והלאה, היכולת שלי להקשיב ולקלוט עוד חומר הלכה והתפוגגה.

אבל לא ויתרתי לעצמי ונשארתי בכיתה. תמיד עדיף להיות ולקלוט משהו. יותר טוב מללכת ולא לקלוט כלום.

 

חלק גדול מהסטודנטים ניצלו את העובדה שמרצה לא בודק נוכחות והלכו.

בדרך כלל הכיתה היתה מתרוקנת לכדי מחצית בכל שיעור שלו.

הוא כזה איש נחמד וחייכן. לא קורא שמות וכולם אומרים שהמבחנים שלו קלים… אז אפשר ללכת לא?
היה משהו מזלזל ביציאה ההמונית מהשיעור שלו. אחד אחרי השני , מעמיסית את התיק על הכתף ויוצאים החוצה.
אני נשארתי. אם לא בשבילי, אז בשביל לכבד את האיש שבא ללמד אותנו. 

 

אני לא יודעת אם הוא התכוון להקשות עלינו או שזו תולדה של העובדה שהוא, כמו כל הסגל, לומדים תוך כדי תנועה איך ללמד אותנו.

מלבד שאלות שהוא ביקש מאיתנו לכתוב ושיבץ בבחינה, שהיו ממש מתנה, כיוון שאנחנו כתבנו וענינו עליהן, השאלות שלו באמת היו מורכבות מהרבה מאד שאלות של 'מה לא' או 'מלבד', שאלה שאלות שתמיד מבלבלות סטונדנטים. והיו שאלות שנוסחו לא ברור לגמרי, ושאלות עם מסיחים מתחכמים במקצת.

אפילו אני, שאף פעם לא שואלת את המרצים המסתובבים במבחן שאלות, קראתי לו כדי להבהיר שאלה שלא הייתי בטוחה שהבנתי עד הסוף.

 

הוא קרא את השאלה שוב ושוב והיה נראה שהוא קורא אותה דרך עיני ומבין את הבעיתיות שיש שלה. שקל את השאלה וענה בכובד ראש.
אחר כך עמד עוד דקות ארוכות והביט בדפי הבחינה שכבר הספקתי לסמן עליהם תשובות בטוחות ותשובות מהוססות, הנהן לאישור והמשיך הלאה. 

 

אז כן, הבחינה לא היתה הבחינה הקלה ביותר, אבל היא היתה בחינה על החומר שעליו דיבר בכיתה, ומי שטרח להשאר ולהקשיב, ואפילו להשתתף, ידע לענות על רוב השאלות אם לא על כולן.

זה באמת לא יפה להרגיש את השמחה לאיד.

אבל זה מה שאני מרגישה היום, אחרי שנשארתי לאורך כל הסמסטר בכל השיעורים והקשבתי, למרות שכל מה שרציתי היה ללכת הביתה כמו שהאחרים הלכו.

סוף שנה ראשונה

בשבוע שבו הילדים חזרו ללימודים בכיתה חדשה בבית ספר, אני סיימתי את השנה הראשונה של התואר.

למדתי ברצף מחודש מרץ , בלי לעצור להתעשת ולנשום.

מזכירה לעצמי שזה היתרון, לסיים שנה – בחצי שנה.

ועכשיו למבחנים.

שניים בשבוע הקרוב וכל השאר ידחפו בין החגים של חודש ספטמבר. עד תחילת אוקטובר.

לפחות אין לי עבודות להגיש בסימסטר הזה. אלה של הסמסטר הקודם הספיקו לגמרי.

עוד לא קיבלנו את הציונים עליהן ויתכן בהחלט שנקבל ציונים על מבחני הסימסטר השני עוד לפני שנקבל ציון על מי מהעבודות האלה.

 

אמנם מחכה לי לחץ של מבחנים, אבל אני מחפשת את היתרונות.

השבוע אני אופטימית מתמיד.

יהיו לי ימים פנויים בימי שלישי שבהם למדתי, ובימי שישי.

וגם בימים אחרים שבהם אני נבחנת. יהיה לי קצת יותר זמן ללמוד למבחנים, זמן שאינו כל-יום-שבת.

הקלה ענקית.

ואולי אפילו אצליח למצוא חלונות זמן לא שגרתיים לפגישות עם הגמל.

אצא קצת מהמסגרת המרובעת והרגילה.

 

השבוע הוא שלח לי תמונה שלו עושה משהו שלא עשה הרבה זמן. 

התמונה שיקפה לי את הזמן הרב שבו אנחנו מכירים, שיקפה את סימני הזמן והתלאות שנחרתו לו בפנים.

אבל את זה ראיתי רק במבט מדוקדק ומעמיק.

במבט ראשון התמונה כולה קרנה מאור שמש ומשמחה.

היה אפשר לראות שטוב לו. שהוא שמח ומרוצה.

וזה שימח אותי עד שכמעט צחקתי בקול רם.

באמצע השיעור בסטטיסטיקה, האחרון בסימסטר. אבל התאפקתי מלצחוק והשמחה פעפעה בי, תססה וגדשה אותי מבפנים.

האושר שלו משמח אותי בצורה אגואיסטית. 

טוב לי שטוב לו. ולא אכפת לי שיהיה לו טוב כל הזמן, כי זה עושה לי טוב.

 

ביום שני אחר הצהריים יש לי את המבחן הראשון. התחלה קלה יחסית למתקפת המבחנים.

את רוב החומר אני יודעת עוד מהתואר הראשון וכיוון שחזרתי עליו היום עוד קצת ומחר אמשיך ואחזור עליו, אני מרגישה שיהיה בסדר.

כיוון שכך שאלתי את אותו, אולי הוא פנוי בבוקר יום שני,והוא אמר שכן.

מחוץ למסגרת ומחוץ לקופסא.

נראה לי שזו תהיה הכנה אחרת לגמרי למבחן.

הוא יבוא עם השמחה שלו וישמח אותי מקרוב.

יש הכנה טובה מזו למבחן?

 

הפרעת קשב עכשוית

פעם הייתי תולעת ספרים.

ספרים היו המפלט שלי מהחיים עצמם, אפילו עוד לפני שידענו שאירן.

מהיום שלמדתי לקרוא נפתח לי עולם חדש. עולמות חדשים ומופלאים שהיו הכי לא החיים שלי. הכי מקום אחר שבו לא הרגשתי אני ולא הייתי אני. הייתי, ילדה אחרת, או ילד, או איש , לוחם אמיץ, גיבורה חזקה, הייתי מישהו אחר לגמרי. בעלת יכולות ותבונה, חזקה.

ומאחר ומאד אהבתי להיות במקום אחר ולהיות מישהו אחר, אז קראתי.

קראתי וקראתי וקראתי.

שוקעת בספר, ואפילו לא מרימה את הראש לנשום.

וכששקעתי בספר, שום דבר בעולם לא הפריע לי. לא שמעתי כלום, לא ראיתי כלום. קראתי.

שקעתי בעולם אחר פשוטו כמשמעו, עם האף בספר, פשוט לא התקיימתי בהווה של שאר האנשים סביבי.

 

בבית ספר יסודי הכי אהבתי סיפורי אגדות, התחלתי מהאחים גרים ומשכיליתי אותן המשכתי לאגדות עמים. התוודעתי לבאבא יגא ולבקתתה שניצבת על כרעי תרנגולת, למשטחי קרח ושלג ולנופים רחוקים ופלאיים.

 

 

אהבתי אגדות, אבל לא בחלתי בשום סיפור אחר.

בכיתה ג' גמרתי לקרוא את המדפים המיועדים לכיתות א'-ג', ועברתי למדפים הגבוהים יותר למורת רוחן של הספרניות.

קראתי בלי הכרה ובלי סינון. העיקר שיהיה לי ספר לתחוב לתוכו את אפי וללכת לאיבוד בין דפיו.

כשלא היה ספר, קראתי עיתון, ירחון. כל דבר שעשוי מדפים.

 

עם ההתבגרות התחלתי להיות בררנית יותר. היו ספרים שלא אהבתי, היו ספרים שלא סיימתי עד הסוף.

הספרים המועדפים עלי נשארו אגדות. אגדות למבוגרים. ספרי פנטזיה ומדע בדיוני. עד היום הם המועדפים עלי.

אני חושבת שמה שאני אוהבת זה את היכולת שלהם לקחת אותי רחוק רחוק לעולם אחר לחלוטין. הכי רחוק מאיפה שאני נמצאת. עולם בעל חוקים אחרים, עולם בעל מגבלות ויתרונות, נופים ומרחבים שונים לגמרי מהכאן והעכשיו שלי.

עולם שחוקיו מאתגרים את מחשבתי, שמעורר בי רגש ותחושה, מחשבה.

 

כשעישנתי, הייתי יושבת שעות, עם ספר, קפה וסיגריה. קמה מידי פעם להכין קפה נוסף או ליישר את הגב. דואגת שלא יחסר לי דבר מהשילוש הקדוש- קפה חם, סיגריה בוערת ומספיק דפים בספר.

 

עם השנים, פחות ופחות ספרים שאבו אותי בכוח לתוכם. כבר הכרתי הרבה רעיונות וצירופי מילים ורוב הספרים פשט לא הצליחו להפתיע ולאתגר אותי. אז כשכבר הייתי מוצאת ספר כזה, הייתי שוקעת בתוכו, מקשה להתנתק וסופרת את הדפים שנשארו לי, בחרדה של יגמר.

ומאז שהפסקתי לעשן, פחתו מאד שעות הקריאה שלי, במקומן התחלתי לשבת לייד המחשב שזימן ריגושים מהירים וקבועים, קראתי שם די צרכי, כתבתי, שיחקתי. כל מה שהייתי צריכה נמצא שם.

אחר כך, לפני כארבע שנים הצטרף לחיי הסלולארי החכם שהפך אותי למשתמשת כבדה ומכורה.
בלי ששמתי לב הפסקתי לגמרי לקרוא ספרים.
עוד המשכתי לקנות אותם מתוך התניה מוקדמת, אבל כבר לא מצאתי זמן וחשק לקרוא.
הגירוי האיטי של הקריאה בספר לא הצליח להתחרות בתסיסה הפרועה, המהירה והצבעונית של המסכים שמקיפים אותי.

גם כשפתחתי ספר שרציתי לקרוא והתרגשתי לקנות (דברים רעים של מייקל מרשל)  לא הצלחתי לצלוח את הרבע הראשון. והוא הונח בערימת הספרים שליד המיטה. ערימה שהפכה למצבת זכרון ליכולת שלי לקרוא ולהתמקד.

 

אין ברירה אלא להודות שאני סובלת מהפרעת קשב הכי עכשיוית שיש. המוח שלי תוכנת והתמכר לקצב המהיר ולגירויים הצבעוניים והקורצים של דור המסכים.

 

אבל אולי נפתח פתח של תקווה עבורי. ביום שבת פתחתי את הספר ילד 44 (טום רוב סמית) ששוכב לי על המדף כבר מעל שלוש שנים מבלי שנגעתי בו.

לא שחשבתי שיקרה איזה נס, רק שרציתי לראות איזה ספר הגמל קורא כבר כמה שנים.

ומשהו קרה לי. הספר תפס אותי, ישר מהמשפטים הראשונים ושאב אותי לתוכו.

אמנם הייתי צריכה להשתיק את הטלויזיה, לסגור את המחשב הנייד ולהרחיק את הטלפון, אבל קראתי. ממש ממש קראתי. ויותר מזה, הספר מעסיק את מחשבותי גם כשאני לא קוראת בו. אני חושבת שאפילו חלמתי עליו בלילה.

אולי יש לי תקנה.