ארוחת יום הולדת

מאחר וסוף סוף הסתדרו הכוכבים ככה שיהיה זמן שבו אוכל לבלות עם הגמל בילויים קצת יותר זוגיים, הזמנתי אותו לארוחת ערב במסעדה החביבה עלינו. אותו אורח פלא שסידר את הכוכבים דאג לכך שגם הגמל יהיה פנוי ויוכל להגיע.

כיוון שהוא מגיע מרחוק,הגמל יצא בזמן כדי להגיע אלי כך שניסע למסעדה בלי לחץ זמן.

כמובן שהוא נתקע בפקק של תאונת דרכים ואיחר בארבעים דקות.

 

במהלך ההמתנה האינסופית בפקק שקלנו ללכת למסעדה אחרת אם הפקק ימשך עוד זמן רב, כי המטבח במסעדה שלנו נסגר בשעה עשר.

לא הצלחתי לחשוב על אלטרנטיבה סבירה, בעיקר בגלל שרציתי את האנטריקוט המשובח שמובטח לי במסעדה שלי.

התקשרתי למסעדה להודיע על איחור של חצי שעה, ליתר בטחון, בתקווה שזו באמת תהיה חצי שעה. מי שענתה לטלפון נשמעה לא מאד מרוצה, אבל קיבלה את הדין. איחור של חצי שעה זה בסדר, היא אמרה. חשבתי שבטח המסעדה מפוצצת וטוב שיהיה לנו מקום.

 

הגמל הגיע, יצאתי אליו החוצה אפילו מבלי שנכנס לבית ויצאנו לדרך.

שנינו כבר היינו רעבים מאד, אבל אסירי תודה שנגיע בזמן למסעדה שלנו ושלא נצטרך להתפשר על מסעדה אחרת שאנחנו פחות רוצים.

שמחנו גם שיהיה לנו מקום במסעדה, כבר היו פעמים שרצינו ללכת למסעדה ולא היה מקום.

 

כשהגענו למסעדה גילינו שאנחנו לבד.

ממש ממש לבד.

השף הצעיר והמקסים הציץ מחלון המטבח ושאל לשלומנו, התעניין בפקק של הגמל ושמח שהגענו. הוא סיפר לנו שהמסעדה הכי ריקה שהוא זוכר מאז שהתחיל לעבוד בה, אולי בגלל החום הכבד.

הסו שף שלו עשה שלום מאחריו והמלצרית הצביעה על השולחן שערכה לנו.

הלכנו לאורך המסעדה והתיישבנו דווקא בשולחן שהכינה לנו ולא באף אחד אחר.

ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים לאכול ואמרנו את זה למלצרית שהביאה לנו את התפריטים, עוד לפני שהניחה אותם על השולחן.

אמרנו לה גם איזו מנה ראשונה אנחנו רוצים והיא התפלאה על הבקיאות שלנו בתפריט.

הסברנו לה שאנחנו מגיעים למסעדה הזו חמש-שש פעמים בשנה ואנחנו מכירים את התפריט והאוכל מלפנים ומאחור.

 

אני ביקשתי את האנטריקוט שלהם שתמיד הוא מנת היום ולא נמצא בתפריט הקבוע, והגמל ביקש נתח קצבים.

המלצרית הביאה לנו את המתאבנים המיוחדים של המסעדה וכוסות קאווה.

היין היה טעים, אז שתיתי גם את של הגמל.

 

סלט הפתיחה הגיע במהירות ואנחנו התחלנו לאכול, עם מוזיקת רקע ברזילאית שקטה ונעימה.

מאחר והמסעדה היתה ריקה חלוטין , שוחחנו וצחקנו בקול רם ונהנינו מאד.

המלצרית עקבה אחרינו מרחוק ובאה לקחת את הצלחות הריקות ולשאול האם אנחנו מוכנים למנה העיקרית.

במסעדה השקטה, מעל לקול המוזיקה יכולתי לשמוע את האנטריקוט שלי נצלה, טרי וחם ומדויק.

 

לאחר שהמנות הוגשו, צוות המסעדה התרווח קצת בעצמו, הם הכינו לעצמם שתיה ואכלו משהו.

זה שימח אותי, הנינוחות שלהם והתחושה השמחה והרגועה שהיתה.

 

הגמל ואני שקענו באכילה שקטה.

יש מעט מאד סוגי מזון שמענגים כמו בשר עשוי היטב.

רך ועסיסי ובעל טעם עשיר וחם.

צרוב מבחוץ ואדמדם מבפנים.

הגמל נתן לי לטעום נתח מובחר מנתח הקצבים שלו ואני נתתי לו לטעום מהאנטריקוט שלי, שנינו משתוקקים לשתף האחד את השני בעונג שאנחנו חווים. שנינו נהנינו מהטעם של המנה של השני, אבל שמחנו על הבחירה שלנו עצמנו. אין לי ספק שהמנה שלי היתה טובה יותר. אני בטוחה שהגמל חושב ככה על המנה שלו.

 

כשסיימנו, הגמל אמר שאפילו אם יגישו לו קינוח שוקולד הוא לא יהיה מסוגל אפילו לטעום.

אז לא אמרתי לו שתיכף יגישו לנו פלטת קינוחים, רק הצעתי לו לשתות קפה.

הזמנו קפה בשבילו ותה נענע בשבילי.

יחד עם כוסות השתיה החמה הגיע מגש קינוחים קטן, עם שלושה סוגי קינוחים, שהטוב בהם היה קרם ברולה קפוא למחצה עם פירות יער מעליו.

הוא אכל,בטח שאכל, אי אפשר היה שלא.

 

אחר כך הזמנו חשבון ויצאנו מהמסעדה יחד השף.

הלכנו לאט לאוטו, משוחחים וצוחקים.

מביטים לשמיים שהיו מלאי כוכבים ומרגישים שמחים ומסופקים מאד.

זו היתה אחת הארוחות הכיפיות ביותר שאכלנו שם, או בכלל.

בעצם זה היה סוג של תחליף לארוחת היום הולדת השנתית שלא ערכתי השנה.

תחליף מעולה שחסך לי את הצורך לפנות, לנקות ולסדר לפני שמתפנים לעיסוקים נעימים יותר.