מרגישה טיפשה

אני ומספרים לא מסתדרים כל כך טוב.

אני חושבת שזה היה מאז ומעולם, אבל גם מה שעוד איכשהו הסתדר, אבד באופן סופי וסופני בקיץ שבין כיתה ח' לכיתה ט'.

 

באותו הקיץ עברתי ניתוח אורתופדי גדול שלאחריו הפסדתי חודש וחצי לימודים.

וכשחזרתי לבית הספר נפער כבר פער גדול ביני לבין שאר התלמידים.

במקצועות ההומאניים לא היתה לי בעיה להשלים, אבל במתמטיקה לא היה לי שום סיכוי.

במהירות שיא התדרדרתי מהקבצה להקבצה עד שהגעתי לאחרונה שאין מתחתיה כלום.

 

את המורה לריסה אני לא יכולה לשכוח.

מטופלת בכיתה של חסרי תוחלת וחסרי יכולת מתמטית מינימלית. ובעיקר חסרי כל רצון ואמונה, מאכלסי הכיתה היו מרעישים ומדברים, לא קולטים כלום. והוריד הכחלחל במצחה של לריסה היה מתנפח בעת שפניה היו מאדימות. את רוב זמנה העבירה לריסה בכעס גדול ותסכול על שוכני הכיתה.

בעצם, זה הדבר היחיד שאני זוכרת משיעורי המתמטיקה. הוריד במצח של לריסה.

את שאר התיכון העברתי בסוג של ריחוף מתחת לרדאר המתמטי. כמובן שלא עשיתי בגרות במתמטיקה.

אנשים שמגיעים להקבצה האחרונה במתמטיקה, אין להם סכוי.

 

אחרי הצבא החלטתי שהגיע הזמן ללמוד והלכתי לפרוייקט בגרות אקסטרנית במכללה.

אמרו לנו לבחור איזו רמה של מתמטיקה אנחנו רוצים ללמוד לבגרות, ואני באופטימיות שאין כדוגמתה נכנסתי לכיתה של ארבע יחידות.

המורה בכיתה פתח את השיעור הראשון במילים – אני יוצא מהנחה שכולכם יודעים לפתור משוואה עם נעלם אחד, אז אנחנו נעשה על הנושא חזרה קצרה ונמשיך למשוואות עם שני נעלמים.

הרגשתי טיפשה כפולה. גם לא יודעת כלום וגם מתיימרת לדעת.

יצאתי עם דמעות בעינים. איזה סיכוי יש לי להצליח?

בשיעור הבא כבר נכנסתי לכיתה של שלוש היחידות.

המורה שם אמרה, אני מבינה שלא באתם לפה כי הייתם מצטיינים בלימודים בתיכון ולכן אנחנו מתחילים מהתחלה.

אנחנו מתחילם בשברים. פשוטים. מי שיודע יזכר ומי שלא יודע ילמד.

 

התחלנו בהתחלה, למדנו את הבסיס ועליו בנינו את המבנה כולו. כמו בבית ספר יסודי.

הגענו גם למשוואות עם נעלם אחד ועם שני נעלמים, ואפילו פתרנו אותן.

ברגע שהבנתי את הרעיון, זה היה כמו משחק, אפילו נהניתי.

במבחן הבגרות עצמו קיבלתי ציון של 96 או 98 וחשבתי שניצחתי את הפחד ממספרים.

 

אבל כנראה שזה טבוע בי עמוק מאד.

התגובה הראשונה שלי לכל חישוב מתמטי ויהיה הפשוט ביותר היא תגובת בהלה שכוללת בלק אאוט מוחלט.

לא מבינה, לא מבינה, לא מבינה. לא יודעת מה לעשות, מה לעשות? מה לעשות??! 

הדופק עולה, הנשימה מתקצרת ואני יודעת שלעולם לא אצליח להבין את הסבך שיוצרים המספרים. 

 

גם עכשיו, באחד הקורסים, אני נדרשת לפעולות מתמטיות די בסיסיות, קצת חישובי אחוזים, קצת שברים, קצת ערכים משולשים, מידי פעם חידות קלות מסוג זה או אחר, אבל אני , רק רואה מספרים ומייד לא מבינה. אני יודעת שאני יודעת לפתור, אני יודעת שפתרתי בעבר, אבל אני פשוט לא מצליחה. מנסה, מסתבכת, כושלת, שוקעת עמוק יותר ויותר בביצת היאוש והתסכול. מרגישה כל כך טיפשה.

 

אחרי שבת של תסכול שבה לא הצלחתי כלום, ביקשתי את עזרתו של הגמל. לקח לי זמן לבקש עזרה, כי התביישתי להודות שאני כל כך גרועה. אבל הגמל גם יודע, וגם יודע ללמד. גם נהנה מהלימוד וגם נותן הרגשה שאני לא הכי טיפשה בעולם.

לאט ובסבלנות הוא הסביר לי את מה שברור לו לגמרי, ואני הצלחתי חלקית.

 

בנתיים בקבוצת הווטסאפ הכיתתית התברר שהבעיה היא לא רק המתמטיקה, אלא הדרישות ללימוד עצמי של חומר, שלא קיבלנו ולו רמז לו בכיתה ופרק הזמן הקצרצר שניתן לנו לעשות את העבודה. זו הקלה לדעת שלא רק אני כשלתי. צרת רבים וזה.

ביקשנו דחיה מהמרצה והיא נענתה לנו ונתנה דחיה.

בשיעור  הבא שלה, הבינה את גודל הטעות והקדישה את הזמן כולו להסבר ולימוד של הבסיס שבעזרתו נוכל לפתור את התרגיל.

כתבה על הלוח וכתבה , נוסחאות , גרפים והמחשות.

אני צילמתי את הלוח לגמל ושלחתי לו שיראה כמה נדרש מהמרצה כדי להסביר את מה שביקשה שנלמד לבד.

והוא בחן את הצילום ואמר שהוא מבין מה היא כתבה ומה התכוונה. לכן שלחתי לו את כל התרגיל. אם הוא חושב שהוא מבין, שיוכל לוודא.

הוא הבין ופתר את התרגיל, שלח לי הודעה שהוא מוכן לעזור ברגע שאצטרך.

 

השבת ישבתי שוב לפתור את התרגיל עמוס המספרים.

לאט ובסבלנות חצבתי את הדרך. מתנדנדת על רגליים מתמטיות לא יציבות, צעד אחרי צעד. נסמכת על הקביים שקבלנו בשיעור.

פסחתי על שתי סעיפים, או על שני סעיפים, שלא הבנתי איך לחשב, ואת התרגיל הפתור כמעט-עד-הסוף שלחתי לגמל שיגיד לי מה הוא חושב.

הגמל התקשר, וכמו מורה טוב, שיבח אותי על ההצלחה המזהירה, הסביר לי בסבלנות איך לחשב את החישובים בסעיפים החסרים. שמח שהבנתי והתגאה בהבנתי כאילו שזה משהו שראוי להתגאות בו. גרם לי להרגיש מוצלחת לרגע.

כאילו לא הכל אבוד, כאילו בגיל 47 אצליח להשתלט על חרדת המתמטיקה שלי ולסמוך קצת יותר על עצמי.

 

אני יודעת שזה כבר לא יקרה, אבל לפחות יש את הגמל שגורם לי לרגע להרגיש קצת פחות טיפשה.

 

 

26 תגובות בנושא “מרגישה טיפשה

  1. אני זוכרת שכשהייתי בתיכון עשיתי רק 3 יחידות במתמטיקה
    המורים תמיד דיברו על פוטנציאל מתמטי עלום
    ואני הסתכלתי עליהם תמיד כאילו הם השתגעו לגמרי
    כי בכיתה לא הבנתי מה הם רוצים ממני בכלל
    מחברות המתמטיקה שלי היו מלאות בציורים
    למדתי עם מורה פרטית

    בצבא עשיתי קורס בממר"ם, ושם הבנתי שהבעיה עם המתמטיקה בכלל לא הייתה בי, אלא במורים שלא ידעו ללמד את החומר בצורה מעניינת
    פתאום מה שבביה"ס נראה קשה ומפחיד, הפך להיות נחמד מעניין ומאתגר
    אבל בגלל שלא האמנתי בעצמי עד כדי כך אחרי הצבא עשיתי קורס כדי לעשות בגרות ב4 יחידות במתמטיקה

    ואחר כך מכינה להנדסה באב"ג

    עד היום יש לי חרדות ממתמטיקה למרות שאני יודעת שאני יכולה
    אין מה לעשות יש דברים שנחרטים לנו בזיכרון ולא יוצאים משם

    ואני יכולה להגיד לך שנתקלתי במרצים למתמטיקה שלא יודעים ללמד והופכים את החומר לסינית במקום להסביר, או נותנים לך לשבור את הראש ולנסות להבין חומר שמעולם לא ראית

    אהבתי

    1. בדיוק כמוך, ברור לי שאני יכולה. הרי עשיתי את זה כבר בעבר ואין שום סיבה שלא אצליח שוב.
      אבל ברגע שאני נגשת לתרגיל, ויהיה אדיוטי ככל שיהיה, אני לא מצליחה לזכור מה הולך למונה ומה למכנה, האם מכפילים או מחלקים, ולמה לעזאזל 1.89 נחשב לאותו דבר כמו 0.89 אם קוראים לו בשם אחר.
      אני לא מבינה איך עושים את התרגילים הכי פשוטים ולא מבינה את ההגיון מאחוריהם.

      ומאחר וכל השנים אמרו לי שזה חומר של בית ספר יסודי, אני מרגישה מאד טיפשה שאני לא מצליחה לקלוט את זה….

      אהבתי

  2. ועכשיו אני מוחה על הכותרת, ומציעה ’מרגישה קצת פחות טיפשה’, כמו מילות סיום הפוסט. ויש לזה אפילו מונח אני חושבת, לתחושת האימה שהמספרים מטילים עליך, דיסקלקולציה או משהו בסגנון. ועם הגמל מאחוריך, נכון ומוכן לעזור וללמד ולסייע ולתת קביים, נראה לי שזו אפילו הזדמנות נהדרת בשבילך להפגין קצת חולשה וסדק בחומת הפועה הכל יכולה שיעשה לו טוב. ותוך כדי גם לך.

    אהבתי

    1. אבל אני מרגישה טיפשה. באמת,
       זה שאני לא יודעת חומר של בית ספר יסודי, שלא משנה כמה פעמים אעשה את אותו תרגיל בצורות שונות, עדיין לא אבין את ההגיון שעומד מאחוריו ולא אוכל לעשות אותו אינטואיטיבית. זה גורם לי להרגיש טיפשה.
      הגמל חמוד, מאחר והוראה זה התחום שלו, והוא מורה מעולה, הוא גורם לי להרגיש טוב.

      אני מבקשת ממנו עזרה לא מעט פעמים, אבל ברוב הפעמים זה בהקשר של דברים שאני יכולה לפתור לבד , כך או אחרת. הפעם השוני הוא שבאמת הייתי חסרת אונים…

      אהבתי

  3. מסכימה עם מניפה שכדאי לעדכן את הכותרת. גם מניסיוני מתמטיקה זו בעיקר אומנות ההוראה ולאו דווקא אומנות הלמידה. מורה טוב יכול להקפיץ אותך ומורה בינוני ומטה יכולה לקבור את רוחך וכל ניצוץ מתמטי שעוד נותר בך. ומעל לכל מתמטיקה זה כנו כסף: מלווה במטענים רגשיים שלא באמת קשורים לדבר עצמו. כל הכבוד לך גם על מה שכן הישגת וגם על היכולת להיעזר בגמל. בנוסף לסיוע עצמו זה בטוח עשה טוב ליחסים שלכם 🙂

    אהבתי

    1. אני חושבת שיש אנשים עם חשיבה מתמטית ויש אנשים שלא. הרוב נמצאים על קו רצף של קצת יותר או קצת פחות.
      אלה שאין להם חשיבה מתמטית, סביר להניח שלא ימשכו לתחום ולא יעסקו בו, אם התמזל מזלם, הם למדו עם מורה מעולה שלא גרם להם לטראומה ולחוסר רצון ויכולת ללמוד.
      אני זוכרת בעיקר את תחושת חוסר ההבנה, חוסר היכולת להבין ולעקוב אחרי מה שאומרת המורה בכיתה, תחושת הבלבול וההבנה שאני טיפשה שאני לא מצליחה ללמוד מה שכולם מצליחים.
      אני עדיין באותה תחושה עד היום.

      אהבתי

  4. א. את לא טיפשה. אפילו לא קרובה. הייתי אומרת שיש בך פחות מ -1% של טיפשות. 
    ב. ידיעת המתמטיקה לא מעידה על חוכמה, ואני כותבת את זה באחריות כי יש לי בארסנל לא מעט קורסים מתמטיים, וזה לא גורם לי להרגיש חכמה. 
    ג. גם איינשטיין לא היה טוב במתמטיקה בבית ספר, ותראי לאן הוא הגיע… 

    (ואם הגמל לא זמין תרגישי חופשי לפנות אלי. אני אשמח לעזור)

    אהבתי

    1. א. תודה.
      ב. את בהחלט אחד האנשים הנבונים, רהוטים, אינטלגנטיים וברורים שהתמזל מזלי לקרוא. עם קורסים במתמטיקה או בלי.
      ג. איינשטיין יש רק אחד

      ותודה תודה תודה

      אהבתי

  5. לא טיפשה ולא נעליים 🙂
    אני עשיתי בגרות ברמה של 3 יחידות, אחרי ציוני נכשלים רצופים לאורך כל השנים. בעזרת מורה פרטי שלקחתי 3 חודשים לפני הבחינה, הצלחתי להוציא 70 🙂 תודה לאל שאני יודעת לחבר ולחסר, וגם לכפול ולחלק. יותר מזה זה כבר נראה לי מדע בדיוני 🙂

    אהבתי

    1. הטיפשות זו הרגשה שנטעו בי בחטיבת הביניים ובתיכון. אפילו ביסודי כשהמורה התפלאה בקול רם שאני לא יודעת את לוח הכפל בעל פה (עד היום אני לא יודעת בעל פה את כולו) ההתקדמות הכיתתית המהירה מידי שבה נשרכתי מאחרו יותר ויותר, לא מעזה להגיד בקול רם שלא הבנתי כולם.
      ואחר כך, הפער שנפתח בהעדרות שלי והוריד במצח של לריסה.

      אחר כך הייתי בורחת מהשיעורים, לסיפריית בית הספר, מתיישבת בפינה החבויה של הקריאה, שוקעת בכורסא רכה, וקוראת ספרים בלי שאף אחד ידע שאני שם.

      אהבתי

      1. גם אני לא זוכרת בעל פה את כל לוח הכפל.. ואגב זה מעניין, אני אף פעם לא הרגשתי טיפשה בגלל המתמטיקה (הרגשתי כך בגלל דברים אחרים..). תמיד ידעתי, וזה מה שגם אחרים סביבי ידעו, שיש אנשים ריאליים שלומדים מתמטיקה ומדעים מדוייקים, ויש אנשים הומניים. אני הייתי מההומניים, וגם למדתי בתיכון במגמה של קרמיקה ופיסול. 

        אהבתי

      2. הרגשת הטיפשות היא לגמרי שלי.
        האנשים שלומדים איתי בכיתה, חלק גדול מהם נתקל באותם קשיים כמוני. אחד מהם סיפר לי בשיא הטבעיות שהוא נעזר במישהו שעובד איתו, שהם יושבים על כל החישובים הקטנים האלה יחד.

        אני פשוט מרגישה כזאת טמבלית שאני לא מצליחה להבין ולזכור חומר של כיתה ד’…

        מגמת קרמיקה ופיסול, וואו, אולי אם היתה מגמה כזו בבית הספר התיכון שלי, הייתי מבינה שאפשר ללמוד גם דברים הומאניים ואומנותיים.
        המורה למלאכה מאד אהבה אותי וביקשה לשמור אצלה את השטיח שארגתי בכיתה ט’, כי הוא היה מיוחד ושונה לחלוטין מכל מה שעשו אחרים. אבל חוץ ממנה , אף אחד לא אמר לי או נתן לי להרגיש, שזה שווה משהו להיות טובה באומנות ובמלאכה.

        אהבתי

      3. איך אפשר לזכור משהו שלא משתמשים בו? אפשר לזכור במעורפל. ואם זה זיכרון רע, אז על אחת כמה וכמה שנעדיף לשכוח..

        לתיכון שלי אגב הייתי צריכה לנסוע שעה לכל כיוון באוטובוס 🙂 ודווקא מאד רציתי ללמוד ביולוגיה בתיכון הקרוב לבית. אבל אמא שלי התעקשה. אמרו לה שאני מוכשרת מאד בציור ושזה צריך להיות הכיוון שלי. אבל אחרי התיכון מתוך התנגדות הלכתי לכיוון שונה מאמנות. ככה זה, החיים פתלתלים.

        אהבתי

      4. את באמת ציירת מאד מאד מוכשרת. הרבה יותר מוכשרת מרוב האנשים.
        אבל כנראה שהכשרון שלך לא מוגבל לאומנות בלבד, ואפילו הסביבה מכירה בו ומקדמת אותך לתפקיד ניהולי. 

        גם אני לא בחרתי במקצוע שקשור באומנות, ועדיין העייניים מצטעפות לי בכל פעם שמישהו אומר קרמיקה או קדרות ליידי.
         

        אהבתי

  6. תודה יקירתי 🙂 ולגבי קרמיקה וקדרות, אני מתגעגעת הרבה פעמים למגע הזה עם החימר והעבודה הפיזית. אולי תחפשי בסביבתך סטודיו שמלמדים בו? מאידך אני זוכרת שאת עמוסה עכשיו ואין לך זמן וכוחות. אז אולי זה יהיה הפרוייקט הבא כשתסיימי ללמוד 🙂 בטח יהיה נעים לחשוב שזה יחכה לך.

    אהבתי

    1. אני מפנטזת על חוג קרמיקה כבר הרבה זמן, אבל לא מוצאת בנתיים זמן לעשות מעשה וללכת ממש.

      היתה מישהי ממש קרוב אלי שהחליטה להפסיק לעשות חוגים בדיוק כשהחלטתי להרשם ומאז כל המקומות האחרים רחוקים ובשעות לא סבירות.
      אני אצטרך לחכות עוד קצת לפני שיתפנה לי זמן לזה.

      אהבתי

  7. איזה טיפשה ואיזה נעליים ??? אין לי מושג במתמטיקה,אני דיסקלקול ,רואה מספרים והמוח שלי נאטם,אבל  ברוך השם  למדתי שאין קשר בין אי היכולת שלי להבין במתמטיקה להערכה העצמית שלי. שנים אחרי שנזרקתי מהתיכון חשבתי שאני כשלון ורק שגילינו את הפרעת הקשב של הבת הבכורה בכיתה א,לפני 15 שנה ,התחלתי להבין דברים לגבי עצמי,את גילית את זה לפני בעניין המתמטיקה ואת כל כך מוצלחת וכל כך אמיצה שאין לך שום סיבה להרגיש כמו שהרגשת.

    אהבתי

    1. אתה יודע שמה שמטביעים בנו בגיל צעיר נשאר לפעמים לתמיד.
      אני רואה שאנשים אחרים שנתקלים באותם קשיים פונים לבקש עזרה בלי להרגיש את תחוששת הנחיתות והמבוכה שיש לי. אני באמת מרגישה טיפשה שאני לא מצליחה לעשות חשבון פשוט ואני מבינה שזה לא נכון ולא צריך להיות ככה. אולי אצליח להשתחרר מזה מתי שהוא.

      אהבתי

  8. אני חושבת שמתמטיקה, כשניגשים אליה נכון, היא מקצוע אנטואיטיבי. לפעמים מורים מצליחים לסבך אותה ואז הם מפילים את האחריות על התלמידים ונהיה מין סבך אשמות ומצוקות – אבל אני מאמינה שבבסיס זה מקצוע שאדם נורמלי יכול להתמודד איתו. (שלא כמו מוזיקה או כתיבה ספרותית או ספורט ברמה גבוהה או כל מה שדורש כשרונות  מיוחדים)

    אהבתי

    1. אני חושבת בדיוק בדיוק הפוך ממך 
      קשה לי לדמיין משהו פחות אינטואיטיבי ממתמטיקה… במקרים רבים מאד המורים מצליחים לסבך את התלמידים ככה שימשיכו לפחד ממתמטיקה כל חייהם. אני מוקפת בכאלה בלמודים שלי כעת. הרוב נאבקים עם כל חישוב וחישוב.

      ברמה הבסיסית ניתן ללמד אותה לכל אדם כמעט, כמו שניתן ללמד כמעט כל אדם קרוא וכתוב , מעבר לרמה הבסיסית, זה כשרון בדיוק כמו כשרון כתיבהאו נגינה.

      אנשים כמו הגמל מלהטטים במספרים, אפשר לראות את ההנאה שלו מפתרון החידות, הוא אוהב את זה ומבין איך להזיז מספרים ממקום למקום. אבל לא כולם כאלה. הרוב לא, אני חושבת.

      אהבתי

  9. גם אני לא בעד המינוח של טיפשות. כל אחד נמשך למשהו אחר וזה אך טבעי להרגיש תלוש אבל לא טיפשות. בכמה שורות אגיד שבכל שליש בביה"ס היסודי שבו למדתי בירוחם עד כיתה ח’ קיבלתי תעודות הצטיינות ובכל סוף שנה. כשהגעתי לכיתה ט’ בבאר שבע במתמטיקה קיבלתי 2.5 אפילו לא 4 שזה בלתי מספיק. אחרי בירורים הובנה הבעיה שאני לא טיפש אלא שהרמה הייתה מאוד נמוכה בירוחם. את סוף כיתה ט’ כבר סיימתי עם 9.5. למרות שהיום אני אחרי לימודים אקדמאים וכל מיני דברים שקשורים להנדסה, המשיכה הטבעית שלי היא למדע המדינה ופוליטיקה ששם המתמטיקה היחידה היא כמה לסחוט וכמה שיותר…

    אהבתי

    1. התחושה הפנימית היא תולדה של התחושה שקיבלת כפידבק לקשיים שהיו בילדות. אם אמרו לך שזה בסדר לא להבין ושאפשר לחזור על ההסבר עד שתבין ושמאמינים ביכולות שלך, תגדל עם התחושה הזו.
       
      אבל אם התגובה לכשלון שלך היא להדיח אותך מהקבצה להקבצה, עד לאחרונה שאף אחד לא מתייחס אליה ולא נותן לה סיכוי, הרי שאתה לומד שאתה טיפש ושלאף אחד לא אכפת ממך.
       
      זה מה שלימדו אותי בבית ספר. שאני שייכת להקבצה של חסרי היכולת, של התלמידים הגרועים ביותר.  שאני כשלון חסר סיכוי.
      התחושה הזו היתה כל כך חזקה שלא האמנתי ביכולתי ללמוד. מאז ומעולם אני מופתעת כשאני מצליחה. וזו גם הסיבה שאני כל כך שונאת ללמוד. אף אחד לא אוהב להיות בתחושת כשלון כל הזמן וזו התחושה שאיתה יצאתי מבית ספר. שאני כשלון חסר סיכוי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s