מרגישה טיפשה

אני ומספרים לא מסתדרים כל כך טוב.

אני חושבת שזה היה מאז ומעולם, אבל גם מה שעוד איכשהו הסתדר, אבד באופן סופי וסופני בקיץ שבין כיתה ח' לכיתה ט'.

 

באותו הקיץ עברתי ניתוח אורתופדי גדול שלאחריו הפסדתי חודש וחצי לימודים.

וכשחזרתי לבית הספר נפער כבר פער גדול ביני לבין שאר התלמידים.

במקצועות ההומאניים לא היתה לי בעיה להשלים, אבל במתמטיקה לא היה לי שום סיכוי.

במהירות שיא התדרדרתי מהקבצה להקבצה עד שהגעתי לאחרונה שאין מתחתיה כלום.

 

את המורה לריסה אני לא יכולה לשכוח.

מטופלת בכיתה של חסרי תוחלת וחסרי יכולת מתמטית מינימלית. ובעיקר חסרי כל רצון ואמונה, מאכלסי הכיתה היו מרעישים ומדברים, לא קולטים כלום. והוריד הכחלחל במצחה של לריסה היה מתנפח בעת שפניה היו מאדימות. את רוב זמנה העבירה לריסה בכעס גדול ותסכול על שוכני הכיתה.

בעצם, זה הדבר היחיד שאני זוכרת משיעורי המתמטיקה. הוריד במצח של לריסה.

את שאר התיכון העברתי בסוג של ריחוף מתחת לרדאר המתמטי. כמובן שלא עשיתי בגרות במתמטיקה.

אנשים שמגיעים להקבצה האחרונה במתמטיקה, אין להם סכוי.

 

אחרי הצבא החלטתי שהגיע הזמן ללמוד והלכתי לפרוייקט בגרות אקסטרנית במכללה.

אמרו לנו לבחור איזו רמה של מתמטיקה אנחנו רוצים ללמוד לבגרות, ואני באופטימיות שאין כדוגמתה נכנסתי לכיתה של ארבע יחידות.

המורה בכיתה פתח את השיעור הראשון במילים – אני יוצא מהנחה שכולכם יודעים לפתור משוואה עם נעלם אחד, אז אנחנו נעשה על הנושא חזרה קצרה ונמשיך למשוואות עם שני נעלמים.

הרגשתי טיפשה כפולה. גם לא יודעת כלום וגם מתיימרת לדעת.

יצאתי עם דמעות בעינים. איזה סיכוי יש לי להצליח?

בשיעור הבא כבר נכנסתי לכיתה של שלוש היחידות.

המורה שם אמרה, אני מבינה שלא באתם לפה כי הייתם מצטיינים בלימודים בתיכון ולכן אנחנו מתחילים מהתחלה.

אנחנו מתחילם בשברים. פשוטים. מי שיודע יזכר ומי שלא יודע ילמד.

 

התחלנו בהתחלה, למדנו את הבסיס ועליו בנינו את המבנה כולו. כמו בבית ספר יסודי.

הגענו גם למשוואות עם נעלם אחד ועם שני נעלמים, ואפילו פתרנו אותן.

ברגע שהבנתי את הרעיון, זה היה כמו משחק, אפילו נהניתי.

במבחן הבגרות עצמו קיבלתי ציון של 96 או 98 וחשבתי שניצחתי את הפחד ממספרים.

 

אבל כנראה שזה טבוע בי עמוק מאד.

התגובה הראשונה שלי לכל חישוב מתמטי ויהיה הפשוט ביותר היא תגובת בהלה שכוללת בלק אאוט מוחלט.

לא מבינה, לא מבינה, לא מבינה. לא יודעת מה לעשות, מה לעשות? מה לעשות??! 

הדופק עולה, הנשימה מתקצרת ואני יודעת שלעולם לא אצליח להבין את הסבך שיוצרים המספרים. 

 

גם עכשיו, באחד הקורסים, אני נדרשת לפעולות מתמטיות די בסיסיות, קצת חישובי אחוזים, קצת שברים, קצת ערכים משולשים, מידי פעם חידות קלות מסוג זה או אחר, אבל אני , רק רואה מספרים ומייד לא מבינה. אני יודעת שאני יודעת לפתור, אני יודעת שפתרתי בעבר, אבל אני פשוט לא מצליחה. מנסה, מסתבכת, כושלת, שוקעת עמוק יותר ויותר בביצת היאוש והתסכול. מרגישה כל כך טיפשה.

 

אחרי שבת של תסכול שבה לא הצלחתי כלום, ביקשתי את עזרתו של הגמל. לקח לי זמן לבקש עזרה, כי התביישתי להודות שאני כל כך גרועה. אבל הגמל גם יודע, וגם יודע ללמד. גם נהנה מהלימוד וגם נותן הרגשה שאני לא הכי טיפשה בעולם.

לאט ובסבלנות הוא הסביר לי את מה שברור לו לגמרי, ואני הצלחתי חלקית.

 

בנתיים בקבוצת הווטסאפ הכיתתית התברר שהבעיה היא לא רק המתמטיקה, אלא הדרישות ללימוד עצמי של חומר, שלא קיבלנו ולו רמז לו בכיתה ופרק הזמן הקצרצר שניתן לנו לעשות את העבודה. זו הקלה לדעת שלא רק אני כשלתי. צרת רבים וזה.

ביקשנו דחיה מהמרצה והיא נענתה לנו ונתנה דחיה.

בשיעור  הבא שלה, הבינה את גודל הטעות והקדישה את הזמן כולו להסבר ולימוד של הבסיס שבעזרתו נוכל לפתור את התרגיל.

כתבה על הלוח וכתבה , נוסחאות , גרפים והמחשות.

אני צילמתי את הלוח לגמל ושלחתי לו שיראה כמה נדרש מהמרצה כדי להסביר את מה שביקשה שנלמד לבד.

והוא בחן את הצילום ואמר שהוא מבין מה היא כתבה ומה התכוונה. לכן שלחתי לו את כל התרגיל. אם הוא חושב שהוא מבין, שיוכל לוודא.

הוא הבין ופתר את התרגיל, שלח לי הודעה שהוא מוכן לעזור ברגע שאצטרך.

 

השבת ישבתי שוב לפתור את התרגיל עמוס המספרים.

לאט ובסבלנות חצבתי את הדרך. מתנדנדת על רגליים מתמטיות לא יציבות, צעד אחרי צעד. נסמכת על הקביים שקבלנו בשיעור.

פסחתי על שתי סעיפים, או על שני סעיפים, שלא הבנתי איך לחשב, ואת התרגיל הפתור כמעט-עד-הסוף שלחתי לגמל שיגיד לי מה הוא חושב.

הגמל התקשר, וכמו מורה טוב, שיבח אותי על ההצלחה המזהירה, הסביר לי בסבלנות איך לחשב את החישובים בסעיפים החסרים. שמח שהבנתי והתגאה בהבנתי כאילו שזה משהו שראוי להתגאות בו. גרם לי להרגיש מוצלחת לרגע.

כאילו לא הכל אבוד, כאילו בגיל 47 אצליח להשתלט על חרדת המתמטיקה שלי ולסמוך קצת יותר על עצמי.

 

אני יודעת שזה כבר לא יקרה, אבל לפחות יש את הגמל שגורם לי לרגע להרגיש קצת פחות טיפשה.