צרות עין

יוגה מסתמסת איתי ושואלת מתי נוכל להפגש, אחר כך נזכרת שיש יום הולדת לבן ואחר כך, למחרת, היא נוסעת. טסה בעצם, להונגריה , לכמעט שבוע. היא שואלת אותי אם אני זוכרת?

לא , לא זכרתי שהיא שוב נוסעת לחו'ל. כלומר זכרתי שהיא אמרה משהו על זה שכל שנה הפעוט והיא נוסעים עם הילדה לחופש בקיץ. והפעם החליטו לנסוע לכמעט שבוע להונגריה. אבל לא זכרתי, כי כמעט לא נפגשנו בזמן האחרון, וגם בגלל שרק לפני שבועיים או שלושה חזרה מנסיעה של עשרה ימים לרומניה עם הפעוט שלה. ובגלל שהציעה לי שאזמין את הגמל וניסע ארבעתנו בספטמבר לאיזה סוף שבוע ארוך בחו'ל. לכבוד היומולדת של הפעוט או משהו.

 

הרגשתי משהו לא נעים עולה מהבטן לסרעפת ומתפשט לאט אבל בהחלטיות לכל הגוף. תחושה של אי נוחות ואי שקט, מלווה בכעס ומרירות. הרגשה גועלית. איכס. מאיפה זה בא?

פתאום הבנתי שהתחושה החמוצה-מרירה שמתפשטת לי בגוף היא קנאה ארץ ישראלית מצויה. קנאה ירוקה חרוקת עין המרימה את ראשה המכוער.

אני. מקנאה. ביוגה.

איזו בושה.

 

המשפטים שהתרוצצו כמוכי אמוק הלוך ושוב בראשי זעקו –

מה היא נוסעת כל הזמן?

רק עכשיו היא חזרה מחו'ל!

מה היא מנפנפת עם הנסיעות האלה שלה?

יופי לה שהיא נשואה לפעוט המהנדס שמרוויח הון במפעל הסודי שלו.

מה היא חושבת שלכולם יש כסף כמוה?

לא כולם נשואים ועוד פחות מזה נשואים לאדם שמביא הביתה משכורת של מהנדס.

טוב, אם להודות על האמת גם המשכורת שלה לא רעה, אבל בטח שלא היתה יכולה להרשות לעצמה לקנות מכונית, לשפץ בית, ולנסוע לחו'ל ללא הפסקה. בתוך שנתיים. אנשים נורמליים לא יכולים להרשות לעצמם את ההוצאות העצומות האלה.

החיים שלה כל כך מושלמים, למות

 

אחר כך עצרתי וניסיתי להבין מה בדיוק עובר עלי.

אני לא נוטה לקנא באחרים, ועוד פחות בחברות שלי שאני אוהבת ורוצה בטובתן.

אף פעם לא ספרתי מה יש לזאת ומה יש לאחרת, לעומת מה שיש לי.

אני גאה שמה שיש לי, הוא שלי בזכות עצמי בלבד ולא הודות לאף אחד אחר.

ועיני אינה צרה במה שיש לאחרים, שיהיה להם לבריאות.

אז מה נהיה לי?

שאלתי את עצמי אם אני רוצה לנסוע לחו'ל, והתשובה היתה לא.

אז מה כן? מה כואב לי?

 

התשובות עלו בסופו של דבר, בנסיעות הארוכות לעבודה וללימודים, עם השירים ברדיו והשקט בראש הבנתי מה מפריע לי.

אני עייפה ומותשת ומאד חסר לי חופש.

יוגה, פשוט לא רואה או לא מבינה כמה שהחופש שיש לה הוא בלתי מושג עבורי.

הכסף הוא רק אמצעי, את החופש אני רוצה.

ולה יש חופש שלי אין, כתוצאה מהעבודה שלה, הגמישה מאד וכתוצאה מהעובדה שהיא לא תלויה בעבודה שלה. ושיש לה את הפעוט המפרנס, שימשיך להכניס הון גם אם לא תעבוד כלל.

זה וההנחה העיוורת שלה שאני יכולה להרשות לעצמי נסיעה לחו'ל, גם מבחינת זמן (שאין לי, אני לומדת ועובדת בלי סוף) וגם מבחינת העלות הכספית (אין לי , אני משלמת שכר לימוד של 30,000 שקלים בפחות משנתיים).

חוסר החופש שלי וחוסר הרגישות שלה.

זה מה שהעיר בי תחושת קנאה.

זו לא היא , זו אני. איזו הקלה.

 

וכך, כשבאה לקחת ממני כמה דברים לנסיעה (כבר יש לה המזוודה שלי, שני זוגות מכנסיים שלי ועוד כמה דברים מהנסיעות הקודמות) יכולתי לשלוח אותה לחופש שלה בשמחה ובלב שלם.

כנראה שאצטרך לדבר איתה על חוסר הרגישות שלה, אנחנו מדברות על דברים כאלה, לא משאירות ביננו כעסים, אבל נצטרך למצוא זמן בשביל זה, בין הנסיעות שלה למטלות שלי, וזה, לא קל בימים אלו.

לימודים בקיץ

הגשתי את העבודה בחשבונאות.

לא להאמין אבל זה נגמר.

לא הכי טוב שיש, אבל אני מקוה שלפחות אקבל ציון עובר. מגיע לי על המאמץ אם לא על שום דבר אחר.

ברור לי לגמרי שלא עניתי על כל ציפיותיו ודרישותיו הדקדקניות , אבל אני מקווה שהוא יחיה עם זה בשלום.

ושיסבול בקריאת העבודה לפחות כמו שאני סבלתי בכתיבתה.

 

שאלתי את שן זהב אם היא מעונינת לראות את העבודה לפני שאני שולחת אותה, היא ענתה לי שבוודאי. וההערה היחידה שלה היתה, האם לא כדאי להעביר את הלוגו של החברה מסוף הדיון לתחילתו. מאחר והלוגו נועד למלא חלל בין סיום עמוד לתחילת העמוד הבא שעסק בנושא אחר, והיתה סיבה לכך שמיקמתי אותו היכן שמיקמתי, שאלתי אותה אם זה נראה לה מספיק חשוב לערוך ולסדר מחדש את כל העבודה. היא אמרה שלא ואני מיהרתי לשלוח את העבודה.

 

עכשיו אני פנויה לעבודות הנוספות (האינסופיות מסתבר) שמזמן לנו כל מרצה ומרצה.

ראש החוג שמלמדת אותנו מגדילה לעשות ונותנת משוב אישי ונקודתי לכל אחד על כל עבודה.

היא סיפרה לנו שהתעוררה בחצות וישבה לכתוב לנו תרגיל עד שמונה בבוקר.

צריך להוציא חוק נגד מרצים שהגיעו לגיל המעבר, שלא לומר גיל פנסיה וששנתם נודדת עליהם.

יש גבול, מה קרה? אין לה עוד סטודנטים להציק להם?

עוד לא מספיקים להגיש מטלה אחת וכבר המטלה הבאה נוחתת בתיבת המטלות של הקורס, עוד זה מדבר וזה בא.

נכון שסמסטר קיץ הוא דחוס במיוחד, קצר וארוך בעת ובעונה אחת. אבל גם חם. נורא חם.

 

יש קורסים שגורמים לי להרים את הגבות בפליאה.

אני מבינה שיש מערכת שמוכתבת על ידי המל"ג , אבל החומר כל כך מיותר שאני תוהה אם מישהו יודע באמת מה נדרש מאיתנו ללמוד.

שתים מהמרצות, ברור שאין להן מספיק חומר למלא סימסטר שלם ושאת הקורס שלהן אפשר ללמוד שנים שלושה שיעורים, שתיהן נוקטות באמצעים מעוררי רחמים כדי למתוח את הזמן בשיעור. אחת מהן מצאה דרך טובה. פעם אחת הביאה לנו מרצה אורח מומחה בתחומו, שקשור רופפות לתחום הלימוד שלה(בעלה!) והודיעה שלפחות שלושה שיעורים יהיו מוקדשים להרצאות שאנחנו נעביר לפי מצגות של עבודות שנתנה לנו….

 

קשה ללמוד בקיץ וקשה עוד יותר ללמוד ללא הפוגה ולו מינימלית ביותר.

אבל ידעתי שיהיה לא קל.

הבית מתחיל לסבול מהזנחה קלה.

כי יום שישי שהוא יום הבית שלי, הפך ליום לימודים ויום שבת גם הוא יום לימודים.

בשאר הימים אני עובדת עד מאוחר או לומדת עד מאוחר.

לפחות אנחנו כבר יודעים שבסמסטר הבא יבטלו לנו את יום שישי בתמורה לדחיסת יום שלישי עוד יותר.

כך שסוף השבוע יוארך חזרה לאורך סביר.

וסוף הסמסטר מתקרב והולך נשארו רק עוד שישה שבועות.

 

זהו , גמרתי לקטר להפעם.

צריך למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה.

ללמוד לשחרר, לא יזיק לי ללמוד קצת לשחרר.

לא הכל חייב להיות בדיוק כמו שאני רוצה, בדרך שאני רוצה וברגע שאני רוצה.

בעיקר כשמדובר באנשים אחרים שלא חייבים לי כלום.

בעיקר כשמדובר בגמל.

 

אז אמרתי לו שאני רוצה ושחסר לי.

הוא הגיב בהתחמקות זריזה, מוסווית במסך עשן כבד של הומור.

אותי זה דווקא לא הצחיק ולרגע שקלתי להעלב ולכעוס. בתוך הראש שלי התנהלו ויכוחים סוערים של בעד ונגד, שולחנות נהפכו שם, צעקות וצלחות שבורות. בלאגן שלם , אי הסכמות ורעש גדול.

 

בסוף החלטתי שאין לי סיבה.

הגמל לא חייב לי כלום. הוא לא חייב לספק את הצרכים שלי ואת הרצונות שלי.

גם הוא חי במסגרת של צרכים, רצונות ומגבלות שלא תמיד תואמים את אלה שלי.

מאחר והוא לא חייב לי, אני צריכה להחליט אם אני רוצה לחכות ולראות אם הוא מוצא דרך ורצון לפתור את הבעיה של המפגש , דרך משלו, לא משלי – או שאמצא פתרון משלי לבעיה. מישהו אחר או משהו אחר שיספק את מה שהגמל לא מספק.

אבל אין סיבה להעלב. או לכעוס.

ואם אני מחליטה לחכות, זו החלטה שלי ולא שלו ואני גם יכולה להפסיק לחכות מתי שארצה.

אמרתי לו מה אני רוצה. אני חייבת לסמוך עליו שהבין ולשחרר.

 

אחר כך עברו שלושה ימים שקטים שבהם לא דיברנו כלל. זה לא נדיר שזה קורה, אבל ימים כאלה עשויים להיות עמוסי מתח כשהשיחה האחרונה הסתיימה באיזו תחושת אי נוחות. ואנחנו, מבינים ומרגישים גם בלי לדבר. אני יודעת שהרגיש אתהמתח שלי, בדיוק כמו שהרגשתי את שלו.

 

בשישי הגמל הציע שנפגש בערב או מחר על פי היכולות שלי.

אני הבהרתי שוב את המגבלות שמותירות לנו פחות או יותר אופציה של ארוחת בוקר בלבד. לא אמרתי שום דבר לגבי השינויים שיהיה צריך לעשות כדי שנוכל להפגש ליותר מזה. סמכתי עליו שהוא מבין. אין טעם להפעיל לחץ.

 

מאוחר בערב התברר לי שבאופן בלתי צפוי ישתנה משהו ושכן נוכל להפגש לקצת יותר מזה, לזמן קצר בבוקר.

עדכנתי אותו בהודעה קצרה והוא מיהר לשאול אם יוכל לבוא מוקדם מוקדם בבוקר.

בטח שאמרתי כן.

 

בשבע בבוקר הוא כבר נכנס לבית שלי והחליק ישירות אל בין הסדינים עם כוס קפה שקנה לי בדרך.

הצלחתי לשתות בערך חצי כוס קפה.

אתם מכירים התחלה טובה מזו לבוקר?

 

מאוחר יותר הלכנו לאכול ארוחת בוקר שהיתה פשוט מופלאה ונהדרת.

ולפחות לעת עתה אני שלווה יותר, ממולאת מצברים יותר ואופטימית קצת יותר.

הפתרון צריך לבוא ממנו, הא לא יקבל שום פתרון שיכפה עליו. 

ולי, לפחות כרגע, יש סבלנות לחכות.

 

 

שן זהב

שן זהב מעצבנת אותי.

היא רצתה לתת את העבודה בחשבונאות לרואה חשבון שיעשה עבורנו. אני, במר יאושי, הסכמתי, פחות או יותר. בחצי פה.

אבל נתתי דד ליין קשוח שלאחריו אעשה את העבודה כמו שאני מבינה. גם כן איום.

 

כמובן שהעבודה לא התקבלה חזרה בזמן וכשהתקבלה באיחור של יומיים , היתה לא קשורה, לא לעניין ולא כמו שצריך (לשמחתי ולמרבה ההקלה)לא ניתנת לשימוש או אפילו להפקת תועלת.

לכן עשיתי את החלק שלי, ואחרי שעשיתי כמיטב יכולתי , שלחתי לה וביקשתי שתעשה את החלק שלה.

לי לקח 30 שעות בקירוב, במצטבר, על פני כחמש שבתות, לעשות את החלק שלי.

ישבתי שעות, התייעצתי, חיפשתי חומר, עברתי שוב ושוב על המצגות ועל אתרי אינטרנט, דיברתי עם המרצה ועם מרכזת החוג, השוויתי את העבודה עם סטודנטים אחרים בכיתה, שברתי את הראש וניסיתי בדרך כזו ואז בדרך אחרת.

היא לעומת זאת עשתה 'העתק-הדבק' מאתר אינטרנטי, אפילו לא טרחה לערוך את מה שהדביקה, כך שאפילו הרווחים המובנים נשארו כפי שהיו. חיפפה במלוא מובן המילה ושלחה אלי.

אני כתבתי 12 עמודים. בדם יזע ודמעות.

היא העתיקה עמוד ורבע.

ומרגע ששלחה, זו היתה בעיה שלי, מבחינתה. היא לא שאלה מה קורה וכששלחתי לה את העבודה החלקית, התנערה ממנה באמירה שהיא לא יודעת מה לעשות בעבודה הזו.

 

אחר כך היא לא הבינה למה אני כועסת. וכשהסברתי לה למה, אמרה שהיא עשתה את העבודה הקודמת ולכן הבינה שאת העבודה הזו אני אעשה.

 

בעבודה הקודמת היא אספה חומר מהאינטרנט ותרגמה אותו מרוסית, אחר כך שלחה לי אותו שאעבד אותו. עשיתי את זה, ובנוסף הוצאתי מאמרים בנושא, תרגמתי ועיביתי את מה שכתבה , הוספתי גרפים וטבלאות קשורות. ערכתי וסידרתי את העבודה, כתבתי בצורה מסודרת את הביבליוגרפיה.

היא לא בדיוק עשתה את העבודה הקודמת לבד.

 

לא בדיוק עשתה את העבודה לבד ולא בדיוק השקיעה בה שעות. להערכתי השקיעה בה ארבע- חמש שעות עבודה (בהתחשב בכך שהיא אמרה בערב שתעשה ושלחה לי בלילה את התוצאה) ואחרי ששלחה אלי את מה שעשתה, לא התענינה יותר בגורל העבודה, כאילו שזו אחריות בלעדית שלי.

אחר כך היא יושבת בכיתה ומבקשת שיתנו עבודה במקום מבחן.

ברור שזה עדיף לה, עבודה בשבילה זה משהו שקל מאד לעשות. לא לוקח הרבה זמן ואין תחושת אחריות.

 

בשבת ישבתי שוב, עברתי והוספתי לחלק שלי, אחר כך עברתי לחלק שלה וראיתי ואפילו את מה שהעתיקה לא העתיקה עד הסוף.

העתקתי את החלקים החסרים, הוספתי ביאורים ופרושים בכתב, סידרתי את הנספחים ואת העבודה כולה.

עכשיו אני מחכה שמישהו נוסף יסיים או יתקדם מספיק כדי שאוכל להשוות למישהו אחר שוב ולראות אם יש מה לתקן, אחר כך אשלח את העבודה. אני מקווה שאקבל ציון עובר לפחות.

 

מה שבטוח את העבודה הבאה לא אעשה איתה.

חזקה מהרוח

אנחנו עומדת בחדר מרכזת החוג, מסביב לשולחן שלה. שתיהן יושבות מולה ואני עומדת, כי לא נשאר כיסא וכי והשלישית בהריון.

אנחנו מנסות לברר איך אפשר להזיז את לוח המבחנים של הסמסטר שרק התחיל, כי זה מה שהועד אמור לעשות.

אחר כך אני מבקשת את נפשנו בנוגע לעבודה הקשה בחשבונאות שכל הכיתה מתקשה בה.

אני אומרת לה משהו על כך שאני מפחדת להגיש עבודה שתכשל, והשלישית אומרת – את? את לא מפחדת מכלום.

 

זה זורק אותי בבת אחת לפער העצום שיש בין איך שאנשים רואים אותי לבין איך שאני מרגישה.

בפעם הראשונה נתקלתי בזה כשלמדתי את המקצוע שלי וקיבלתי פידבק מאחת המרצות בעקבות עימות שהיה לי עם אחת התלמידות ששיקרה על משהו במצח נחושה. אני לא הבנתי למה היא משקרת ולמה היא מתעמתת איתי.

המרצה אמרה – את חזקה מאד ובטוחה בעצמך, את מאיימת בבטחון שלך על האחרים. לא השארת לה פינה לברוח אליה.

ואני פערתי שתי עיניים ואמרתי- בטחון? אני? אני הרי לא יודעת כלום, כולם יודעים יותר ממני, את לא שמה לב שאני כל הזמן שואלת כי אני לא בטוחה שהבנתי?

והיא אמרה- רק נדמה לך שרק את לא מבינה, פשוט לאחרים אין את האומץ שיש לך להגיד שהם לא מבינים. זה דורש המון אומץ ובטחון להודות שאת לא מבינה.

נשרתי פעורת פה,לא הבנתי אי מישהו יכול לטעות כל כך בראיה אותי.

 

הרי אין חלשה ומתקשה ולא מצליחה ממני בעולם כולו.

 

אחר כך זה קרה עוד הרבה פעמים.

התברר לי שאני משדרת בטחון וכוח.

בלי שום קשר לתחושות בפנים אני שומרת על פוקר פייס ועושה מה שצריך, לא מחפשת הקלות וקיצורי דרך. לא רוצה לקחת כלום מאף אחד ולא צריכה טובות. אני מסתדרת. מה שרואים זה מה שיש , מה שרואים זו אני. בלי זיופים ובלי תחפושות ומסכות.

 

יוגה אומרת שאני החברה הכי סודית שלה.

חגיגת והרופה אומרות שיש סודות שלקח להם יותר משנתיים של חברות להכיר ולדעת.

למשל על הגמל לא סיפרתי להן המון זמן.

באופן כללי אני לא מדברת על הגמל.

אבל אני לא מרגישה חזקה או סודית.

 

אני לא מרגישה ככה בכלל.

אני יודעת מאיפה זה בא. הצורך להציג שריון פלדה,ארשת שלווה, בטוחה בעצמה, ששום דבר לא מזיז לה. מאיפה הצורך לשמור דברים רגישים ונקודות חולשה רק לעצמי.

אפילו כתבתי על זה פוסט ארוך שלא פרסמתי. 

העיקר שלו אומר – למדתי בילדות שמי שמראה חולשה – נטרף.

 

לפעמים אני מסתכלת סביבי וחושבת שאולי אני באמת חזקה.

בטח לא רכה ועדינה ושברירית.

רק מרגישה ככה.

מבפנים.

 

 

 

 

מכשולים

החיים שוב מערימים לי קשיים ומכשולים ולא מאפשרים לי את המפגשים הקטנים והחשובים עם הגמל.

כלומר, אנחנו נפגשים, אבל רק לדברים מהוגנים, כמו אוכל ושיחה. מדברים בטלפון לא מעט.

ואני, אני צריכה מגע. וסקס. צורך שהולך וגובר ככל שאי אפשר יותר זמן.

 

עוד לא אמרתי לו כלום, כי נראה לי שהוא חי עם זה בשלום. מקבל את המציאות כפי שהיא ולא מנסה לחפש איך אפשר אחרת.

אולי זה לא חסר לו כמו לי.

אולי לא בכלל.

ואין לי כוח ויכולת לעמוד כרגע מול אפשרות כזו. שהוא לא רוצה אותי כמו שאני אותו, אז אני לא אומרת כלום. להגיד שאני צריכה זה לחשוף חולשה ולהפוך לנזקקת. עמדה שאני שונאת להיות בה.

מצד שני יכול להיות שהוא סתם לא רוצה להעמיס עלי ולבוא בדרישות. יש בו את הצד הזה של ההתחשבות היתרה. עד כדי להתעלם מצרכיו שלו. אם הם קיימים, כמובן.

 

זה מתחיל לכרסם בי.

הצורך הזה, האדיר.

כמו רעב מתגבר.

 

אני צריכה מגע וסקס ואת השקט הזה של שחרור מוחלט מהבלי החיים, ממטלותיהם וחובותיהם וכל הדברים שצריכים להעשות.

כמה שעות של שקט ושכחה והליכה קטנה לאיבוד נעים וטוב. אני צריכה את הבועה הקטנה של השפיות. שמאפשרת את השפיות.

 

אולי אם הייתי יודעת שיש תאריך תפוגה לאי האפשרות הזאת, אולי היה לי קל יותר, אבל כמו שזה נראה כעת, זה יקח הרבה זמן. הרבה מאד, הרבה מעבר לאופק העתיד הנראה לעין.

סוף השבוע כבר לא נוצץ לי בתום ימים ארוכים של עבודה, לא קורץ לי ורומז לי שיש למה לחכות. סתם עוד יום ועוד יום. סתם.

בכלל לא קל לעבור ככה שבוע אחרי שבוע, בלי שום אינטרס להגיע לסופו. בלי פרס.

 

אולי אני פשוט צריכה להגיד לו שאני רוצה שימצא לי זמן ומקום.

בטוח עדיף שדברים יאמרו בגלוי ובבירור.

 

עוד יום יומיים הצורך שלי יתגבר עוד יותר ויגבר עלי. ואז בטח אגיד לו.

 

 

 

שן זהב מעצבנת אותי.

דווקא עשתה עלי רושם טוב בעבודה הראשונה שעשינו יחד. אספה את החומר במהירות על והשאירה לי בעיקר לערוך ולסדר אותו, ועוד קצת לחפור ולהוסיף בעצמי שזה סבבה.

ובעבודה הזו בחשבונאות היא השאירה לי בלי להסס לעשות את כל העבודה. אחר כך אמרה שביקשה מחברה שתעשה בשבילנו את כל מה שאנחנו לא יודעים. על זה התלבטתי והתחבטתי בפוסט הקודם, והחלטתי לקבל את דין התנועה ולקבל את העזרה שתתן החברה שלה.

אבל מאחר ואנחנו מאד קצרות בזמן, הודעתי לה שאני חייבת את החומר עד יום שישי, כי בשבת אני עושה את העבודה.

כמובן שלא קיבלתי כלום ביום שישי וגם לא בשבת בבוקר, לכן ישבתי כל הבוקר והמשכתי את העבודה כמיטב יכולתי. כשסיימתי את כל מה שידעתי שלחתי לשן זהב וביקשתי ממנה שתעשה את החלק שעליו הסכמנו עוד קודם ותשלח לי חזרה.

 

הבוקר מצאתי את העבודה בתיבת המייל שלי. היא השקיעה בזה בטח שעתיים שלוש , עשתה העתק הדבק מתוך הדו"חות ושלחה את זה אלי ככה, עם כל הבאגים והקפיצות שיש במקרים של העתק הדבק.

החלק שלי בעבודה מתמשך על פני 11 עמודים. שלה על פני עמוד אחד.

 

חוסר האיזון פשוט זועק לשמיים. לא בגלל מספר העמודים שנכתבו, אלא בגלל הגישה שלה שזורקת עלי את כל האחריות.

לא שלא אכפת לה כמה נקבל, היא פשוט בטוחה שזו בעיה שלי.

 

ונראה לי שאני יכולה להאשים בזה רק את עצמי, שלא דרשתי ממנה יותר.

 

אין לי כוח להתחיל לעשות גם את החלק שלה מהתחלה.

 

 

נגמרו המבחנים

של הסמסטר הזה. המבחנים הלכו לא רע, למרות שהלך לי הסיכוי למצטיינת דיקן עם הציון 87 שקיבלתי בשיטות מחקר. הציון היחיד מתחת ל90 שקיבלתי. לא קיבלתי אף 100, אבל גם לא נכשלתי. להבדיל מארבעה חמישה שנכשלו בכל מבחן. למרות שאמרו לנו שאין מועדי ב', הנכשלים מקבלים הזדמנות נוספת להבחן במועדים חריגים. אז זה פחות נורא.

מסתבר שהעובדה שלא עשו כמעט שום סינון בגלל שמיהרו מאד לפתוח את התואר הביאה למצב שיש רמות שונות ודי מרוחקות זו מזו של הסטודנטים. מסתבר הסינון היחידי שעשו (מלבד ממוצע הציונים בואר ראשון) המבחן באנגלית, גם פה עשו הקלות וקיבלו על תנאי אנשים שלא עברו את המבחן. הם נדרשים לעבור את המבחנים בציון 80 במקום בציון 70, אבל מי שלא עובר בציון הנדרש, ממשיך ללמוד בכל זאת. מה שמביא אותי לתהות, בשביל מה בכלל עושים מיון ? לא שאני מתלוננת, יש לי קבוצה נהדרת ויהיה עצוב אם מישהו יעזוב.

 

חוץ מזה נשארו שתי עבודות, אחת כבר גמורה למרות שלא מוצלחת במיוחד ואחת אני פשוט לא יודעת איך לעשות.

 

פנינו לראש החוג בבקשה לחשוב מה עושים לגבי העבודה הזו שאף אחד לא יודע לעשות, כבר פנינו בעבר בנוגע למרצה, פעמיים. אבל התשובות שלה הן שעלינו ללכת לדבר עם המרצה.

-ניסינו לדבר איתו.

-ניסיתם בעבר, אבל לא בנקודת הזמן הנוכחית, נסו שוב.

-טוב, אבל אם זה לא יעזור?

-אז תדברו איתי ותעדכנו אותי.

-נשארו שבועיים בסך הכל להגשת העבודות, זה מעט מאד זמן.

-מה אתם חושבים שאפשר לשנות עכשיו? לבטל לכם את העבודה? לבטל את הקורס?

-אנחנו לא יודעים מה לעשות, אבל אנחנו לא מצליחים לעשות את העבודה לפי מה שנלמד בכיתה.

-תדברו עם המרצה.

-אנחנו יכולים לנסות, אבל מנסיון העבר, זה לא עובד.

-אמרתם את זה כבר ואני מבקשת שתדברו איתו שוב.

 

בתחושה של שיח חרשים, לא נותר לנו אלא לפנות למוצא האחרון והבלתי מקובל עלי בעליל.

השותפה שלי הודיעה לי ששלחה את העבודה לחברה שלה שעוסקת בראיית חשבון כדי שתעזור לנו. ואני נאלצתי לקבל את זה כי פשוט אין לי מושג איך לעשות את העבודה. אני אנסה לקבוע פגישה עם המרצה, אבל אני לא ממש בונה על הפגישה לאור נסיון העבר איתו וכיוון שאין לי שאלות הבהרה לגבי העבודה, אני פשוט לא יודעת לעשות מה שהוא מבקש, מא' ועד ת'.

 

מעולם לא נעזרתי ולמעולם לא נתתי לאחרים לעשות עבורי את העבודות ואני מרגישה נורא. אבל האפשרויות האחרות הן להגיש עבודה לא גמורה (בקושי מותחלת) או לא להגיש כלל.

 

בנתיים התחלנו את סימסטר קיץ, שבועיים לפני כולם, כדי שנספיק לדחוס חומר של סימסטר לתשעה שבועות קצרים.

בגלל קוצר הסימסטר, השיעורים הוארכו לשלוש שעות לכל שיעור.

אז היום ארוך יותר, השיעורים ארוכים יותר, החום עז יותר בחוץ, המזגנים מקפיאים יותר בכיתה, ויש מרצה חדשה שיש לה קול שמנסר לי את המוח.

צפויים לי תשעה שבועות של שכרון חושים.

 

למרות שנראה לי שהכל יהיה קטן עלי אחרי שאגיש את העבודה המחורבנת בחשבונאות.

 

שמלה

אף פעם לא אהבתי ללבוש שמלות.

אמנם יש לי תמונה מגיל חמש לבושה בשמלה, ובגרביונים לבנים של ילדות, שוכבת על הדשא מפוזרת איברים וצוחקת, אבל אין לי עוד תמונות בשמלה מאז שעמדתי על דעתי בעניני לבוש.

 

כל הילדות העדפתי מכנסיים נוחים ארוכים או קצרים על פני שמלה. 

הייתי סוג של טום בוי, פראית ועסוקה בדברים מענינים כמו טיולים וטיפוס על סלעים, טיפול בבעלי חיים ותנועה מתמדת. לא היה לשמלות מקום בחיי.

בתפיסה שלי שמלה היתה משהו ששמור לאירועים חגיגיים ומיוחדים. משהו גנדרני ומרוחק ממני מרחק אדיר.

כשאני חושבת על זה, גם לא היו הרבה שמלות ולא היו הרבה נשים שלבשו שמלות סביבי.

מי שלבשה שמלה היה "גברת מגונדרת" שזה סוג של כינוי גנאי למי שלא יודע.

 

בגיל ההתבגרות כשחיפשתי לדעת מי אני, עשיתי נסיונות בלבוש, ניסיתי להתרחק מהלבוש הזרוק שאפיין אותי, וקניתי חצאית טריקו אפורה רכה, עם דוגמה של כתמים כהים מסוגננים. מרחוק היא נראתה רטובה ואני אהבתי את זה.

אהבתי את החצאית , אבל חיכיתי לאירוע מיוחד כדי ללבוש אותה, חיכיתי וחיכיתי עד שהתיישנה והועברה הלאה. לבשתי אותה אולי פעם או פעמיים. או שרק מדדתי והחלטתי שלא ללבוש, אני לא בטוחה.

 

בחתונה שלי לבשתי שמלה. היא היתה עשויה משתי שכבות, התחתונה, שמלת צינור צרה שתחמה אותי והגבילה מעט את תנועותי למרות השסע הקדמי החדשני בגובה ברך שהיה לה. השכבה השניה היתה עשויה תחרה יפה עם שרוולים ארוכים. 
כל האירוע של החתונה היה סוריאליסטי וחסר ממשות בעיני, עמדתי מתחת לחופה והסתכלתי כלפי מעלה ולצדדים ולא ממש הבנתי שזה קורה לי וקורה עכשיו.  השמלה היתה רק עוד חלק מחוסר הממשות של האירוע, סוג של תחפושת.

כמובן שלא לבשתי אותה יותר לעולם. היא נשמרה בארון גבוה בשקית סגורה עד שהחלק העליון של התחרה נמסר לחברה שרצתה להתחתן בו ולא חזר מעולם, והחלק התחתון שנשאר אבוד ובודד שימש אותי לבדיקה תקופתית, כסוג של מדד ,כמה שונה הגוף שלי לעומת איך שהיה כשהתחתנתי. גם זה נפסק כשגיליתי יום אחד כתם גדול על הבד הבהיר , גם אז התקשיתי להפרד ממנה וממה שסימלה. בסוף זרקתי אותה בלי הרבה סנטימנטים בהתקף סדר שעשיתי.

 

אחר כך קניתי שמלה מבד ירוק לפסח אחד. היא היתה שמלה מעוצבת וחובקת עם שרוכי בד קדמיים שאיפשרו להרחיב או להצר אותה מעט לפי הצורך. לבשתי אותה פעם אחת  לפסח. הרגשתי כמו טווסית ירוקה ומבהיקה, הייתי מודעת לכל תנועה שלי ולכל תנועה של הבד.

למותר לציין שלא לבשתי אותה שוב יותר, לעולם.

גם היא נשמרה באיזו שקית עד שמסרתי אותה בהתקף סדר בארונות.

 

אחר כך קניתי חצאיות, פעם חצאית שחורה בבד סאטן שחור, עבה, כבד, עשיר ומבריק. הלכתי איתה פעם אחת למועדון עם הגמל. מאז היא בארון. עד היום. וקניתי גם חצאית בד ורודה מתוקה עם פרח גדול ומתוק תפור עליה, שלא לבשתי אף פעם. אותה מסרתי מזמן.

 

קניתי עוד שלוש שמלות, אחת לחתונה של בן דודי, אחת לחתונה של אחותי, ואחת לחתונה של אחותי השניה , את כולן לבשתי רק באותה הפעם ומאז הן בארון. אחת כבר נזרקה, אחת מתפוררת ומחכה להזרק, והאחרונה עדיין בארון, אבל קצת צמודה לי ואני עוד לא בשלה להפרד ממנה.

 

נדמה לי שההיסטוריה ברורה ותפיסת העולם ברורה.
אבל פתאום שמתי לב שנשים הולכות עם שמלות כל הזמן. בלימודים ראיתי את אלה שמתנהלות בנינוחות עם שמלות ופתאום רציתי גם. סתם שמלה, לא חגיגית ולא לאירוע. שמלה שאפשר להשחיל מעל לראש וללכת איתה כמו שהולכים בחולצה ומכנסיים. אמרתי את זה לאחת הבנות מהלימודים שהולכות בשמלות כל הזמן והיא עודדה אותי שיהיה לי הכי נוח בעולם ולמה לא. ששווה לי לנסות.

 

מאחר ואני שונאת קניות התחלתי באי ביי. חיפשתי שם משהו שיתאים לטעמי ולא יעלה הון.

מצאתי והזמנתי שתי שמלות, אחת מג'ינס ואחת מטריקו שחור. חיכיתי חודש וכשהגיעו הבנתי שהמידות של האסיאתיות לא קרובות למידות שלי ושהאקרסטרא לארג' שלהם נחשב בארץ למדיום, פחות או יותר. או במילים אחרות, שתיהן היו קטנות עלי וצרות עלי. מצאתי להן בית טוב ומתאים והמשכתי לחפש. ללא הצלחה יתרה.

זו מהלימודים עקבה בדאגה אחר ההגעה של השמלות וההתאמה שלהן לי, היא היתה קצת מודאגת שמא אתייש לפני שאממש את הנסיון ללבוש שמלה.

 

ביום חמישי נסעתי לבדיקה שנקבעה לי במרפאה האונקולוגית (הכל בסדר, אין סיבה לדאגה) ובדרך חזרה עצרנו בקניון קטן ובו נכנסנו לחנות מלאה שמלות. מדדתי ומדדתי עד שהתייאשתי, אני לא אוהבת למדוד.
זו צמודה מידי, זו נדבקת מידי, זו לא טובה בכתפיים, וזו נוקשה מידי והרי כל הרעיון הוא שאמצא שמלה שתהיה לי נוחה כל כך שאשכח את תחושת התחפושת.
יצאתי מחדר ההלבשה מוכנה להרים ידיים כשראיתי אותה. שמלה אפורה בגוונים שונים עדינים של אפור , מי אמר חמישים גוונים ולא קיבל? בגזרת גלביה, חלקה ונעימה מבד כותנה.
מדדתי אותה ולא הרגשתי כלום , לא אי נוחות ולא תחושת תחפושת.

יצאתי מחדר ההלבשה וקיבלתי מחמאות מתבקשות מהמכרת ומזו שהיתה איתי, וגם פחות מתבקשות מלקוחה בחנות שהלכה אחרי ואמרה לי שהשמלה הזו ממש נתפרה בשבילי. השתכנעתי. קניתי את השמלה וביקשתי מהמוכרת לגזור את התוית, אני מתכוונת להמשיך ללכת בה, הייתי חייבת לבחון האם היא באמת הדבר האמיתי. הלכתי לשירותים וכשיצאתי מהתא וניגשתי לשטוף ידיים, הופיעה פתאום האשה המחמיאה מהחנות והמשיכה להחמיא לי על הבחירה של השמלה וההתאמה שלה . זה היה מביך ופולשני במקצת. הודיתי לה וברחתי משם.

 

המשכנו להסתובב, קנינו דברים שהיה צריך, ישבנו לאכול ולשתות משהו ונסענו הביתה וכל הזמן הזה המשיך להיות לי נוח ונעים בשמלה החדשה והנעימה שלי.

 

למחרת, למבחן האחרון של הסימסטר, לבשתי את השמלה החדשה , נעלתי את הסנדלים הצהובים ויצאתי לדרך.

הכניסה שלי לכיתה היתה מלווה בקריאות התפעלות והערכה, לא רק שמזאתי שלובשת שמלות. אבל היא , יותר מכולם, קרנה מאושר. אמרתי לך , היא אמרה, אמרתי לך?

 

היה לי נוח ונחמד, עכשיו אני צריכה למצוא הזדמנות ללכת איתה שוב, ולא הזדמנות חגיגית ומיוחדת, כך שאוכל להפוך אותה לחלק אמיתי במלתחה ואולי אפילו לקנות שמלה נוספת.