בגיל עשר בערך ילדי הכיתה עשו עלי חרם.

חרם כולל , מאסיבי ובלתי מתפשר.

הסיבה לחרם היתה צבע השיער שלי.

הייתי היחידה בכיתה שהיתה בעלת שיער כהה. האחרות היו בעלות שיער שטני או בלונדיני, ואחת ג'ינג'ית.

יוצר החרם היה ילד חדש שהגיע, הקים קבוצת כדורגל והפך למקובל ומשפיע באופן מיידי.

הוא החליט שהוא לא אוהב בנות עם צבע שיער כהה ולכן אני מכוערת ולא שייכת.

הוא לא הסכים שאשתתף בקבוצת הכדורגל שבה השתתפו כולם וכולן והפך אותי למנודה.

 

הילדים הבינו מהר מאד שעל מנת לשאת חן בעיניו הם צריכים ליישר קו איתו.

בהתחלה היו מתעלמים ממני ומסרבים לשתף אותי במשחקים ובפעילויות, אחר כך גם התחילו להציק לי, לקרוא לי בשמות ואפילו להרביץ כשלא היה מבוגר בשטח.

המכות פסקו די מהר, אבל ההתעללויות הקטנות נמשכו מאותו רגע והלאה. קריאה בשמות, ביטויי זלזול ובוז. תזכורות קבועות ותמידיות לעליבות שלי. תזכורות קבועות לאי השייכות ולנידוי שלי.

 

איפה היו המבוגרים? למה אף אחד לא נזעק להתערב?

היום קוראים לזה התעללות נפשית, בריונות. אז לא קראו לזה ולא טיפלו בזה.

היום אלה שאלות לגיטימיות, אבל לפני 35-36 שנים כנראה שהאמינו שהילדים יכולים וצריכים להסתדר לבד. שזה סתם עניין קטן שיעבור. שהכל יסתדר בסוף.

 

ובאמת הסתדרתי לבד.

הכי לבד בעולם. לא היתה נפש חיה שיכולתי לפנות אליה, לא האמנתי שמישהו או משהו יוכלו לעזור לי. הכוח של הילדים היה חזק ורחוק מתחום ההשפעה של המבוגרים, לא האמרתי שיכולה להיות למבוגרים דריסת רגל והשפעה בעולם הילדים שבתוכו חייתי.

אז ויתרתי ולמדתי לסמוך רק על עצמי. למדי לא להאמין לאף אחד, יותר מידי פעמים נכוויתי.

למדתי להעסיק את עצמי, להסתובב בשוליים ולשאוב משם פירורי חברה. למדתי לעשות לבד את מה שכולם עשו יחד.

למדתי שאני לא שווה שמישהו ישקיע בי והייתי מוכנה לתת הרבה על מנת שמישהו יהיה מוכן לבלות בחברתי. וברגע שמצאתי מישהו כזה מייד זלזלתי בו שהוא מוכן להסתובב עם אחת כמוני. מעגל קסמים שאחר כך פגשתי כמוהו באמירה ידועה של וודי אלן.

 

בגיל 10 הייתי אומרת לעצמי שיהיה בסדר, הזמן יעבור והילדים יתבגרו ויתנהגו אלי יפה יותר. שלא תמיד זה ישאר כמו שזה. הם יתבגרו ויפסיקו לקלל, יפסיקו להרביץ, יפסיקו להציק.

במבט לאחור, גם צדקתי וגם טעיתי.

הם באמת התבגרו ועזבו אותי לנפשי, אבל ממש עזבו אותי לנפשי.  נשארתי מנודה גם בחטיבת הביניים והתיכון. בודדה, תמיד בצד, קוראת איזה ספר ובורחת למציאות אחרת לגמרי.

הקרע שנוצר גדל כל כך שכבר לא היתה לי שפה משותפת איתם.

 

אני אסתדר, הייתי אומרת לעצמי. אני אמצא דרך. אני לא צריכה אף אחד.

זה לא חשוב מה שהם אומרים. ומה הם עושים.

אני לא צריכה אף אחד, אני יכולה להסתדר לבד. אני יכולה לבד, אני יכולה לבד , אני יכולה לבד.

לא צריכה שיאהבו אותי ולא צריכה שיהיו חברים שלי. אני יכולה לבד.

אז מה אם אני מכוערת וטיפשה, יום אחד מישהו יחשוב אחרת.

 

בערך הגילאים האלו התחלתי למצוא חברים ממקומות אחרים. ילדים שלא היו בתחום המעגל החברתי הטבעי שלי, גדולים או קטנים ממני, או מנודים חברתית כמוני. מוזרים כמוני, דחויים חברתית כמוני.

שמתי לב שאני לא יודעת את המילים הנכונות והביטויים הנכונים. שתמיד אני נלהבת מידי או אדישה מידי ובכל מקום זיהו את זה והתרחקו ממני. עם החברים החדשים זה היה קל יותר, הם לא התנהגו לפי הכללית החברתיים הרגילים ולכן היו מוכנים לקבל אותי, למרותת הכל.

 

הייתי חלשה, מתגוננת, טרף קל.

הדימוי העצמי שלי היה נמוך כל כך שלא האמנתי שאני שווה משהו.

הפעם הראשונה שבה גיליתי בעצמי משהו שונה היתה בצבא. זו היתה חוויה משנת חיים מעצם כך שגילתה לי שיש בי משהו אחרי הכל. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו הקשיב לי, נתן לי כבוד, העריך אותי. פעם ראשונה שנחשבתי בעיני מישהו.

בחרתי בתפקיד שנתן לי כוח. וגם אחרי הצבא בחרתי במקצוע כזה שבו זקוקים לי, שמחשיבים את דעתי , שמקשיבים לי, מקצוע שבו אני נחשבת.

עם השנים התחלתי אפילו להאמין שאני שווה משהו. בניתי את ההערכה העצמית שלי לבנה אחרי לבנה, בעבודת פרך קשה שאינה נגמרת לעולם.

 

היום אני כבר יודעת מה אני שווה, פחות או יותר.

עדיין אני צריכה להזכיר לעצמי מידי פעם, זה לא ברור ומובן מאליו.

 

וגם היום, כשאני נתקלת בקושי, אני אומרת לעצמי, זה בסדר. אני יכולה לבד.

אני לא צריכה אף אחד בעולם.

עד היום שרדתי וגם היום אני אשרוד.

שיגידו מה שהם רוצים, לא אכפת לי.

אני יודעת מה אני שווה.

 

ועדיין זה כואב.