מתחיל להרגע

הבקרה שחירבה לי לילות וימים עברה חלפה. 

השאירה אחריה עקצוץ של כאב לאורך קו העצב שבין השפה לאף.

סימן לשחיקה הנפשית ולמתח שהייתי שרויה בו.

הרפס השפתיים לא מתעורר לכדי פצע ממש, אבל שולח סימנים של כאב, שלא אשכח שכשאני במתח יכולת ההתגוננות של הגוף שלי יורדת.

 

היו ימים שבהם הרגשתי שאני טובעת.

לא עומדת בעומס המטלות.

עד שביום שלפני הבקרה, צרובת עינים מעייפות ומסוחררת מחוסר שינה,  עשיתי מעשה וויתרתי על חצי יום עבודה.

הלכתי הביתה בהחלטה לנוח, אולי אפילו לישון קצת.

אבל לא נרדמתי, אז הכנתי שתי עבודות ומייד רווח לי קצת, משקל היתר הוקל מעט.

עבודה אחת היא עבודה שאני אמורה לעשות עם עוד שלושה אנשים.

כמובן שאף אחד לא עושה כלום ואין לי ברירה אלא לעשות הכל לבד.

אחר כך אצטרך גם להגיש אותהבמצגת לבד בכיתה, כי לאף אחד מהמשתתפים אין שמץ של מושג.

לא נורא, אני מעדיפה תמיד לסמוך על עצמי ולא על אחרים.

 

העובדה שהכנתי את שתי העבודות הקטינה את רשימת החובות שנראתה לי גבוהה כמו הר.

נשארה לי עבודה אחת גדולה בחשבונאות (הצלחנו להמיר את המבחן בעבודה) ולסיים ליטושים אחרונים בעבודה אחרת שמוגשת במקום מבחן, אבל כבר עשויה ברובה.

 

את שתיהן אני עושה עם אותה שותפה, שכנתי לשולחן שפחות או יותר קבעה עובדה ואתה את זוגיות שלנו בהכנת עבודות.

מאחר והיא הופכת לדמות קבועה, נקרא לה שן זהב.

נראה שהיא לא כועסת עלי על דרמת הבושם המחניק, כי היא שלחה לי תמונה של האוטו החדש שקנתה וחזרה לשבת ליידי במרחק קבוע ביום הלימודים האחרון.

 

עוד מטלה שאני דוחה היא לספר את הכלבה התולעת. היא עמסות פרווה וסובלת מהחום הכבד.

אני יודעת שזה יקח לי בערך שעה וחצי של עבודה קשה ושהיא תסבול ותפחד לאורך כל התהליך.

היא כזאת בכיינית שהיא מייללת כשאני מרימה אותה לאמבטיה.

מצד שני אני יודעת שיהיה לה ממש נעים אחר כך.

אני אאסוף מספיק כוחות ואעשה את זה.

 

מזל שאת הדוגמנית לא צריך לספר, למרות שבטח היא היתה נהנית מתשומת הלב.