אותו דבר בדיוק להיפך

שנינו שרועים על המיטה שלי. 

אני שוכבת על הגב, בעיניים עצומות, הידיים מוטלות ברפיון וללא סדר, לא מגנות ולא שומרות.

אני אפילו לא מודעת למיקום האיברים שלי, אני פשוט נחה בשלווה, עצומת עינים ומקשיבה.

 

הוא מדבר, מספר לי איזה סיפור או מתאר תיאור.

אולי שאלתי אותו משהו או שזו פשוט המשכה של איזו שיחה שהתחלנו , אני לא זוכרת.

הוא מדבר. דקות ארוכות הוא מדבר, אומר דברים חשובים מאד, או שלא בכלל.

אולי הוא מסביר לי משהו, או משתף בחויה או תובנה. 

לרגעים אני חושבת לעצמי שאני צריכה לזכור את התובנות, לרגעים אני מחייכת בתוכי.

הקול שלו רך וגמיש, מתפתל בחדר השקט ועוטף אותי.

לא מבקש דבר רק נותן.

אין לי שום צורך לשאול אותו שאלות או לבקש הבהרות. 

אין לי שום צורך לתת לו אישור שאני מקשיבה.

 

הוא לא מבקש השתתפות פעילה שלי.

הוא יודע שאני שומעת אותו.

הוא יודע שאני מקשיבה לכל מילה.

לפחות בהתחלה, ואחר כך לכל מילה שניה או שלישית, או רק לקול שלו.

למהות ולא לתוכן.

לו עצמו.

ההקשבה שלי נותנת לו את אותה השלווה והשקט שנותן לי קולו העוטף.

הוא מדבר ואני מקשיבה.

הקול שלו ממלא את הפינות החשוכות של החדר ומכסה אותי במעטה מגן.

 

לאט לאט אני שוקעת לשינה.

מתוך שלווה, רוגע ובטחון.

כמו שסיפור לפני השינה משקיט ומבטיח.

כמו ילדה תמה.

 

אני לא יודעת מתי הוא קם ללכת, 

אני לא שומעת אותו קם , מתלבש ומסדר את חדר השינה.

אני לא מרגישה את המזרון בקומו , לא את השמיכה שבה הוא מכסה אותי.

אבל כן מרגישה אותו מנשק אותי לשלום לפני שהוא הולך.

פעם אחת על הלחי ופעם אחת על הרקה.

הפסקה קצרה, ועוד נשיקה אחת.

 

מודעת לחלוטין, אבל ישנה.

כלפי חוץ כלום לא זז, אבל בפנים מתפשט בי חום והכרת תודה.

אחר כך הוא יוצא וסוגר את הדלת אחריו.

 

כשאני מתעוררת למחרת בוקר הוא כבר מזמן איננו בביתי,

אבל בטלפון יש הודעה שאומרת שהגיע הביתה בשלום,

ועל הפנים שלי יש שלוש נשיקות.