שישי בלילה

הוא שוכב בגבו אלי ואני מחבקת אותו. ככה נעים לנו.

אני יודעת שהוא רוצה לקום להתקלח, מרגישה את המיקרו תנועות שרירים שהוא עושה עוד לפני שגמר בדעתו באמת לקום או איזה גלי אנרגיה של אי שקט ואני יודעת שהמקלחת תהיה התחלת הסוף, אחריה הוא כבר ירצה ללכת, אז אני שולחת רגל ומניחה אותה עליו ומהדקת את החיבוק.

-אל תקום, עוד לא.

-איך ידעת שאני רוצה לקום למקלחת?

-אני מרגישה.

-אנחנו כבר לא צריכים לדבר..

אני דוקא חושבת שיש הרבה מה להגיד,אבל הכל כל כך שברירי. 

הוא מוצף ברגשות בשבועיים האחרונים, אני יודעת. וזה מבהיל אותו. אני מרגישה.

אז אני לא אומרת כלום, כדי לא להבהיל את היצור הקט שמנסה להוולד בתוכו.

 

מתחת למים במקלחת, הוא מספר לי בהיסח הדעת על המועקה שחש בימים האחרונים וכמה היה חשוב לו לבוא, כי המחשבה לבדה כבר הקלה על המועקה.

-אז לבוא לפה עושה לך טוב? אני לא מצליחה להתאפק.

-למה את חייבת להגיד את זה? הוא מסתובב בגבו אלי.

-זה מביך אותך?

-כן.

-אתה יודע שגם אם אתה מסתובב עם הגב שלך אלי אני יכולה להרגיש שאתה שמח להיות פה, נכון?

 

גם הרגשות שלי מגיבים לאלו שלו, החבויים. אבל אני לא אומרת כלום.

בזה אני כבר מתורגלת.