בגיל עשר בערך ילדי הכיתה עשו עלי חרם.

חרם כולל , מאסיבי ובלתי מתפשר.

הסיבה לחרם היתה צבע השיער שלי.

הייתי היחידה בכיתה שהיתה בעלת שיער כהה. האחרות היו בעלות שיער שטני או בלונדיני, ואחת ג'ינג'ית.

יוצר החרם היה ילד חדש שהגיע, הקים קבוצת כדורגל והפך למקובל ומשפיע באופן מיידי.

הוא החליט שהוא לא אוהב בנות עם צבע שיער כהה ולכן אני מכוערת ולא שייכת.

הוא לא הסכים שאשתתף בקבוצת הכדורגל שבה השתתפו כולם וכולן והפך אותי למנודה.

 

הילדים הבינו מהר מאד שעל מנת לשאת חן בעיניו הם צריכים ליישר קו איתו.

בהתחלה היו מתעלמים ממני ומסרבים לשתף אותי במשחקים ובפעילויות, אחר כך גם התחילו להציק לי, לקרוא לי בשמות ואפילו להרביץ כשלא היה מבוגר בשטח.

המכות פסקו די מהר, אבל ההתעללויות הקטנות נמשכו מאותו רגע והלאה. קריאה בשמות, ביטויי זלזול ובוז. תזכורות קבועות ותמידיות לעליבות שלי. תזכורות קבועות לאי השייכות ולנידוי שלי.

 

איפה היו המבוגרים? למה אף אחד לא נזעק להתערב?

היום קוראים לזה התעללות נפשית, בריונות. אז לא קראו לזה ולא טיפלו בזה.

היום אלה שאלות לגיטימיות, אבל לפני 35-36 שנים כנראה שהאמינו שהילדים יכולים וצריכים להסתדר לבד. שזה סתם עניין קטן שיעבור. שהכל יסתדר בסוף.

 

ובאמת הסתדרתי לבד.

הכי לבד בעולם. לא היתה נפש חיה שיכולתי לפנות אליה, לא האמנתי שמישהו או משהו יוכלו לעזור לי. הכוח של הילדים היה חזק ורחוק מתחום ההשפעה של המבוגרים, לא האמרתי שיכולה להיות למבוגרים דריסת רגל והשפעה בעולם הילדים שבתוכו חייתי.

אז ויתרתי ולמדתי לסמוך רק על עצמי. למדי לא להאמין לאף אחד, יותר מידי פעמים נכוויתי.

למדתי להעסיק את עצמי, להסתובב בשוליים ולשאוב משם פירורי חברה. למדתי לעשות לבד את מה שכולם עשו יחד.

למדתי שאני לא שווה שמישהו ישקיע בי והייתי מוכנה לתת הרבה על מנת שמישהו יהיה מוכן לבלות בחברתי. וברגע שמצאתי מישהו כזה מייד זלזלתי בו שהוא מוכן להסתובב עם אחת כמוני. מעגל קסמים שאחר כך פגשתי כמוהו באמירה ידועה של וודי אלן.

 

בגיל 10 הייתי אומרת לעצמי שיהיה בסדר, הזמן יעבור והילדים יתבגרו ויתנהגו אלי יפה יותר. שלא תמיד זה ישאר כמו שזה. הם יתבגרו ויפסיקו לקלל, יפסיקו להרביץ, יפסיקו להציק.

במבט לאחור, גם צדקתי וגם טעיתי.

הם באמת התבגרו ועזבו אותי לנפשי, אבל ממש עזבו אותי לנפשי.  נשארתי מנודה גם בחטיבת הביניים והתיכון. בודדה, תמיד בצד, קוראת איזה ספר ובורחת למציאות אחרת לגמרי.

הקרע שנוצר גדל כל כך שכבר לא היתה לי שפה משותפת איתם.

 

אני אסתדר, הייתי אומרת לעצמי. אני אמצא דרך. אני לא צריכה אף אחד.

זה לא חשוב מה שהם אומרים. ומה הם עושים.

אני לא צריכה אף אחד, אני יכולה להסתדר לבד. אני יכולה לבד, אני יכולה לבד , אני יכולה לבד.

לא צריכה שיאהבו אותי ולא צריכה שיהיו חברים שלי. אני יכולה לבד.

אז מה אם אני מכוערת וטיפשה, יום אחד מישהו יחשוב אחרת.

 

בערך הגילאים האלו התחלתי למצוא חברים ממקומות אחרים. ילדים שלא היו בתחום המעגל החברתי הטבעי שלי, גדולים או קטנים ממני, או מנודים חברתית כמוני. מוזרים כמוני, דחויים חברתית כמוני.

שמתי לב שאני לא יודעת את המילים הנכונות והביטויים הנכונים. שתמיד אני נלהבת מידי או אדישה מידי ובכל מקום זיהו את זה והתרחקו ממני. עם החברים החדשים זה היה קל יותר, הם לא התנהגו לפי הכללית החברתיים הרגילים ולכן היו מוכנים לקבל אותי, למרותת הכל.

 

הייתי חלשה, מתגוננת, טרף קל.

הדימוי העצמי שלי היה נמוך כל כך שלא האמנתי שאני שווה משהו.

הפעם הראשונה שבה גיליתי בעצמי משהו שונה היתה בצבא. זו היתה חוויה משנת חיים מעצם כך שגילתה לי שיש בי משהו אחרי הכל. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו הקשיב לי, נתן לי כבוד, העריך אותי. פעם ראשונה שנחשבתי בעיני מישהו.

בחרתי בתפקיד שנתן לי כוח. וגם אחרי הצבא בחרתי במקצוע כזה שבו זקוקים לי, שמחשיבים את דעתי , שמקשיבים לי, מקצוע שבו אני נחשבת.

עם השנים התחלתי אפילו להאמין שאני שווה משהו. בניתי את ההערכה העצמית שלי לבנה אחרי לבנה, בעבודת פרך קשה שאינה נגמרת לעולם.

 

היום אני כבר יודעת מה אני שווה, פחות או יותר.

עדיין אני צריכה להזכיר לעצמי מידי פעם, זה לא ברור ומובן מאליו.

 

וגם היום, כשאני נתקלת בקושי, אני אומרת לעצמי, זה בסדר. אני יכולה לבד.

אני לא צריכה אף אחד בעולם.

עד היום שרדתי וגם היום אני אשרוד.

שיגידו מה שהם רוצים, לא אכפת לי.

אני יודעת מה אני שווה.

 

ועדיין זה כואב.

מתחיל להרגע

הבקרה שחירבה לי לילות וימים עברה חלפה. 

השאירה אחריה עקצוץ של כאב לאורך קו העצב שבין השפה לאף.

סימן לשחיקה הנפשית ולמתח שהייתי שרויה בו.

הרפס השפתיים לא מתעורר לכדי פצע ממש, אבל שולח סימנים של כאב, שלא אשכח שכשאני במתח יכולת ההתגוננות של הגוף שלי יורדת.

 

היו ימים שבהם הרגשתי שאני טובעת.

לא עומדת בעומס המטלות.

עד שביום שלפני הבקרה, צרובת עינים מעייפות ומסוחררת מחוסר שינה,  עשיתי מעשה וויתרתי על חצי יום עבודה.

הלכתי הביתה בהחלטה לנוח, אולי אפילו לישון קצת.

אבל לא נרדמתי, אז הכנתי שתי עבודות ומייד רווח לי קצת, משקל היתר הוקל מעט.

עבודה אחת היא עבודה שאני אמורה לעשות עם עוד שלושה אנשים.

כמובן שאף אחד לא עושה כלום ואין לי ברירה אלא לעשות הכל לבד.

אחר כך אצטרך גם להגיש אותהבמצגת לבד בכיתה, כי לאף אחד מהמשתתפים אין שמץ של מושג.

לא נורא, אני מעדיפה תמיד לסמוך על עצמי ולא על אחרים.

 

העובדה שהכנתי את שתי העבודות הקטינה את רשימת החובות שנראתה לי גבוהה כמו הר.

נשארה לי עבודה אחת גדולה בחשבונאות (הצלחנו להמיר את המבחן בעבודה) ולסיים ליטושים אחרונים בעבודה אחרת שמוגשת במקום מבחן, אבל כבר עשויה ברובה.

 

את שתיהן אני עושה עם אותה שותפה, שכנתי לשולחן שפחות או יותר קבעה עובדה ואתה את זוגיות שלנו בהכנת עבודות.

מאחר והיא הופכת לדמות קבועה, נקרא לה שן זהב.

נראה שהיא לא כועסת עלי על דרמת הבושם המחניק, כי היא שלחה לי תמונה של האוטו החדש שקנתה וחזרה לשבת ליידי במרחק קבוע ביום הלימודים האחרון.

 

עוד מטלה שאני דוחה היא לספר את הכלבה התולעת. היא עמסות פרווה וסובלת מהחום הכבד.

אני יודעת שזה יקח לי בערך שעה וחצי של עבודה קשה ושהיא תסבול ותפחד לאורך כל התהליך.

היא כזאת בכיינית שהיא מייללת כשאני מרימה אותה לאמבטיה.

מצד שני אני יודעת שיהיה לה ממש נעים אחר כך.

אני אאסוף מספיק כוחות ואעשה את זה.

 

מזל שאת הדוגמנית לא צריך לספר, למרות שבטח היא היתה נהנית מתשומת הלב.

 

 

 

אותו דבר בדיוק להיפך

שנינו שרועים על המיטה שלי. 

אני שוכבת על הגב, בעיניים עצומות, הידיים מוטלות ברפיון וללא סדר, לא מגנות ולא שומרות.

אני אפילו לא מודעת למיקום האיברים שלי, אני פשוט נחה בשלווה, עצומת עינים ומקשיבה.

 

הוא מדבר, מספר לי איזה סיפור או מתאר תיאור.

אולי שאלתי אותו משהו או שזו פשוט המשכה של איזו שיחה שהתחלנו , אני לא זוכרת.

הוא מדבר. דקות ארוכות הוא מדבר, אומר דברים חשובים מאד, או שלא בכלל.

אולי הוא מסביר לי משהו, או משתף בחויה או תובנה. 

לרגעים אני חושבת לעצמי שאני צריכה לזכור את התובנות, לרגעים אני מחייכת בתוכי.

הקול שלו רך וגמיש, מתפתל בחדר השקט ועוטף אותי.

לא מבקש דבר רק נותן.

אין לי שום צורך לשאול אותו שאלות או לבקש הבהרות. 

אין לי שום צורך לתת לו אישור שאני מקשיבה.

 

הוא לא מבקש השתתפות פעילה שלי.

הוא יודע שאני שומעת אותו.

הוא יודע שאני מקשיבה לכל מילה.

לפחות בהתחלה, ואחר כך לכל מילה שניה או שלישית, או רק לקול שלו.

למהות ולא לתוכן.

לו עצמו.

ההקשבה שלי נותנת לו את אותה השלווה והשקט שנותן לי קולו העוטף.

הוא מדבר ואני מקשיבה.

הקול שלו ממלא את הפינות החשוכות של החדר ומכסה אותי במעטה מגן.

 

לאט לאט אני שוקעת לשינה.

מתוך שלווה, רוגע ובטחון.

כמו שסיפור לפני השינה משקיט ומבטיח.

כמו ילדה תמה.

 

אני לא יודעת מתי הוא קם ללכת, 

אני לא שומעת אותו קם , מתלבש ומסדר את חדר השינה.

אני לא מרגישה את המזרון בקומו , לא את השמיכה שבה הוא מכסה אותי.

אבל כן מרגישה אותו מנשק אותי לשלום לפני שהוא הולך.

פעם אחת על הלחי ופעם אחת על הרקה.

הפסקה קצרה, ועוד נשיקה אחת.

 

מודעת לחלוטין, אבל ישנה.

כלפי חוץ כלום לא זז, אבל בפנים מתפשט בי חום והכרת תודה.

אחר כך הוא יוצא וסוגר את הדלת אחריו.

 

כשאני מתעוררת למחרת בוקר הוא כבר מזמן איננו בביתי,

אבל בטלפון יש הודעה שאומרת שהגיע הביתה בשלום,

ועל הפנים שלי יש שלוש נשיקות.

 

 

משאבה אנושית

ביום שישי קיבלתי שיחת טלפון די מפתיעה מחברת ילדות, נקרא לה מלכה.

גדלנו יחד ואנחנו בקשר כלשהו, אבל בהחלט לא יומיומי, אני לא מעודכנת בפרטים הקטנים של חייה והיא לא בשלי.

אבל היא שלחה לי הודעה ווטסאפ וגם הודעה במסנג'ר של פייסבוק , כך שיכולתי להבין שהיא ממש רוצה לדבר איתי.

אז התקשרתי אליה ושוחחנו קצת. שיח התעדכנות בכאילו. למה כאילו? כי המטרה המרכזית שלה היתה לברר אם תוכל להגיע לביקור ורצוי גם לישון אצלי והמטרה השניה שלה היתה לדבר על עצמה ועל חייה. והיא אכן דיברה, אחרי שקיבלה אישור לכך שאם תרצה לבקר היא מוזמנת. היא דיברה ודיברה ודיברה עד שאחרי שעה וחצי ביקשתי סליחה וניתקתי, מותשת.

 

למחרת, בשבת בצהריים, בעודי שוקדת על הכנת עבודות והתאוששות מלילה מועט שינה, הטלפון צלצל ומלכה היתה על הקו. היא נמצאת ממש פה ושואלת את עצמה אם לקפוץ לקפה אצל החברה ההיא או לבוא ישר אלי.

הייתי קצת בשוק כי לא הבנתי שהיא מתכוונת לממש את איום הביקור כל כך מוקדם ובטח לא בלי שיחת טלפון מקדימה, אבל הנה היא כאן…

ביקשתי ממנה שתקפוץ לקפה אצל החברה ההיא ואני אשלים בנתיים את הכנת העבודה שאני עמלה עליה מהבוקר. היא אמרה בסדר וסגרה את הטלפון, אבל מייד התקשרה שוב כדי להגיד שהחברה ההיא לא עונה ושהיא באה אלי ושאני לא צריכה להתייחס אליה , ושאעשה מה שאני צריכה, הכל בסדר.

 

היא נכנסה לביתי כעבור חמש דקות והחלה לשדר. לדבר ולדבר לדבר ולדבר.

 

עכשיו, שלא תבינו לא נכון,אני מתה על שיחות נפש עם חברות. 

אבל התנאי לשיחת נפש הוא שיש שיתןף וקשר ורגישות הדדית.

לא אצלה, היא רק דיברה. בלי קשר לעניין שלי בסיפור, בלי לתת לי חלק ומקום בשיחה. זה היה מונולוג ארוך ומייגע על העבודה שלה במכון להסרת שיער בלייזר. סוגי המכשירים, הבנות האחרות שעובדות שם, הבוסית, המזכירה, הסכסוכים, שיטות העבודה, מגוון מראות שנחשפה אליהם, העובדה שהיא אחת ויחידה ומעולה בעבודתה, כולם אומרים לה כל הזמן ואיזה מרגש היה שההוא ממש בכה כשהיא אמרה לו ככה וההיא כתבה מכתב תודה במיוחד בשבילה. ואיזה קורסים היא עשתה וכמה היא יותר טובה מאחרים ואיזו תבונת כפיים והבנת נפש האדם יש לה…

 

למזלי יוגה הגיעה להכין לחמניות כפי שקבענו מראש, אז יכולתי לסגת ולהכין את הבצק בזמן שיוגה ספגה קצת מהסיפורים שנראה שלא נמאס לה לספר.

מרוב מצוקה, הארכתי את ההכנות ואפילו הכנתי עוגת גבינה , שוקולד וחלווה מרוב מאמץ לקחת פסק זמן מהדברת.

 

יוגה הלכה כעבור שעה ואני נותרתי עם הסיפורים לבדי.

נסיונותי להסית את נושא השיחה לא עלו יפה.

אם הזכרתי את החברה שגילו לה סרטן ,מלכה מייד אמרה שהחברה ההיא סיפרה לה ראשונה על כך, כי הן בקשר מאד הדוק ושהיא עצמה צריכה לעבור בדיקות כל שנה כי היא בסיכון בגלל סיפור משפחתי והנה, כבר שלוש שנים היא לא עשתה בדיקות. ואם כבר מדברים על בדיקות, שלא אשאל איזה סיפור זה היה עד שהיא הלכה לעשות בדיקות דם ואיך היא אמרה לאחות לדקור ככה ולא ככה והרופא אמר לה שזה וזה והיא אמרה לו ככה וכככה.

אז ניסיתי להעביר את נושא השיחה למשהו ואחר כך לעוד משהו, אבל איכשהו יצר שכל נושא שהעליתי גלש ונגע ישירות לחיים שלה והפך לעוד מונולוג ארוך ומייגע.

 

אחר הצהריים הלכתי לשעה והיא ,שלא רצתה להתלוות אלי נשארה בבית ונרדמה על הספה.

כשחזרתי היא התעוררה , הכינה לעצמה קפה ויצאה לעשן סיגריה מאוששת ורבת אנרגיה.

כן, היא מעשנת כבדה, ורגעי החסד שלי במהלך היום היו כשהיא יצאה לעשן סיגריה. (אני לא מאמינה שאני אומרת משהו טוב על עישון)

אבל גם זה נגמר, כי כיוון שהיא יצאה לסיגריה , אני הלכתי לנוח רגע והיא בחושיה החדים עלתה על זה שאני נחה ושלחה לי הודעת טקסט " נחה? ערה? "

 

יבבתי חרישית לעצמי ויצאתי החוצה אליה.

ישבתי איתה בזמן שהערב ירד והיא עישנה סיגריה אחרי סיגריה ודיברה ודיברה ודיברה.

בשעה תשע בערב כבר הפסקתי לענות לה ולו בהמהום מנומס, כבר לא נשאר לי מאיפה. זה לא הפריע לה להמשיך ולדבר.

הצעתי לה לאכול ומאחר והיא לא איפשרה לי את המפלט הזה בטענה שאינה רעבה, לא היתה לי ברירה והודעתי לה שאני הרוסה מעייפות ואני חייבת ללכת לישון. לא ידעתי מה התוכניות שלה לגבי הערב, היא רצתה לצאת או לא רצתה לצאת, רצתה לסוע הביתה או להשאר.

כיוון שחלק מהמונולוג שלה בשעתיים האחרונות היה לגבי האם היא רוצה להשאר או לנסוע הביתה הצעתי לסדר לה את הספה לשינה ושאם היא הולכת לפגוש חברים שתחזור בזמנה החופשי ותנעל את הדלת. באמת שכבר לא היה לי כוח להבין מה היא רוצה.

 

היא אמרה שהיא מחכה לתשובה של איזה מישהו, גם הוא חבר ילדות שבדיוק עומד להתגרש וגר לא רחוק ואולי היא תצא להפגש איתו ושלא אעלה אפילו בדעתי שזה משהו מעבר לזה (לא העליתי, נשבעת לכם שבשלב זה דעתי כבר יצאה מעצמה).

ביצעתי נסיגה טקטית לחדר השינה שלי , איחלתי לה לילה טוב וסגרתי את הדלת.

אוח… השקט והשלווה. 

במשך שעה בהיתי בטלויזיה ופשוט נחתי. בלי לחשוב על כלום.

אחר כך הלכתי לישון.

 

בארבע וחצי בבוקר שמעתי אותה קמה ומסתובבת בבית. מכינה קפה , מדליקה את האור יוצאת החוצה ונכנסת.

כיסיתי את הראש בכרית וחזרתי ללישון.

כשהתעוררתי בשבע היא היתה שוב על הספה, נראית שקועה בשינה עמוקה.

הלכתי בשקט בשקט להכין לי קפה , כדי שהיא לא תתעורר. אני לא עומדת בדברת על הבוקר. הבוקר קשה לי במיוחד.

 

היא התעוררה בדיוק כשסיימתי את הקפה . הכינה לעצמה אחד ויצאה לעשן איתו סיגריה.

אחר כך כשחזרה, אמרה שהיא רוצה לנסוע הביתה, עכשיו , על הבוקר.

הצעתי לה ארוחת בוקר, או משהו לדרך. נשבעת לכם ששמעתי פעמונים מצלצלים כשהיא אמרה לא, היא ממש רוצה לחזור כבר הביתה.

מרוב אושר סרבתי לקבל ממנה כסף על בקבוק היין שהיא ביקשה שאקנה לה ואפילו נתתי לה עציץ שהיא התלהבה ממנו.

אחורי המכונית שלה המתרחקת היו אחד המחזות הנאים שנגלו לעיני בשנה האחרונה.

 

רק עכשיו, אחרי שעבר יום שלם, פתאום נפל לי האסימון שמרוב דיבורים בכלל לא קלטתי שהיא כנראה תכננה על הבחור שאליו לא נסעה בסוף . הייתי צריכה לשים לב למתח שלה סביב החלפות ההודעות בינו לבינה, לעובדה שלא דיברה עליו כמעט בכלל וכשכן דיברה, אלה היו רק מחמאות. הייתי צריכה לזכור שבשבועות האחרונים הוא מגיב לכל סטטוס שלה והיא לשלו. הייתי צריכה לקשר את העובדה שהוא בדיוק עומד להתגרש ושהיא מצויה בפרטים…

אבל כל הדיבורים האינסופיים מיסכו לחלוטין את ההבנה שלי.

 

אבל טוב שקלטתי את זה עכשיו, כי אם היא תרצה להשתמש בבית שלי כבסיס אם לפגישה עם אותו בחור בעתיד, אני אדע להיות עסוקה מאד בדיוק כשתצטרך. אני לא חושבת שאעמוד בעוד סשן פטפטת סוחט כזה.

לא יאמן אבל למרות שישנתי לא רע בלילה, אני עייפה כאילו רצתי מרתון יום ולילה רצוף.

במורד הגרון

בלילה, כשכבר ממש רציתי לישון , שמתי לב לגירוד מעצבן בתחתית בגרון. גירוד או גירוי.

כזה שכמעט גורם לך להשתעל. כמעט.

חשבתי לעצמי בדמדומי טרום שינה שזה בטח בגלל שהסלט שהכנתי לי ללימודים, שהיה עשיר במיץ אדום מסלק ושאכלתי במהירות גדולה מהרצוי, כי עברנו מכיתה לכיתה, כי המזגנים לא הצליחו לעמוד בעומס החום. זה בטח בגללו.

חשבתי שאולי בגלל שהקדמתי קנה לושט והשתעלתי נורא, עד שמישהו הציע לי מים. (מים לא עוזרים כשאת משתעלת בגלל שנשמת מיץ של סלט, אז דחיתי בנפנופי יד את הצעתו הנדיבה ונמלטתי החוצה להחנק בשקט) אולי בגלל שנוצר שם גירוי, בגלל הסלק או מיץ הלימון שסחטתי עליו. כנראה שבגלל זה אני מרגישה את הגירוי הזה. הגיוני, לא?

 

בסופו של דבר, הצלחתי להרדם. בקושי ובמאמץ, אבל משנרדמתי ישנתי טוב.

ובבוקר קמתי ואותו גירוי נשאר כשהיה.

אז אולי זה לא המיץ של סלט הסלק…

 

אולי זה קשור לזאת שיושבת לידי.

בדרך כלל היא יושבת במרחק של כסא ממני. כל אחת מאיתנו מתפרשת על פני שולחן לשניים.

אני לא יודעת לגביה, אבל אני לא סובלת שיושבים קרוב ודבוק אלי ולכן כבר מהתחלה הנחתי את התיק שלי על הכסא שלידי כדי לרמוז לשותפים פוטנציאלים איפה לא לשבת. אף פעם לא טענתי שאני נחמדה או אוהבת אדם במיוחד.

הכל הסתדר מצוין. כיוון שיש מקומות קבועים, כי כולם טריטוריאליים מאד, מסתבר, אני לא צריכה להלחם על המרחב האישי שלי בכל פעם מחדש.

 

הבעיה התחילה אתמול כששני בחורים, אחד דק ואחד עבה החליטו לעבור מהצד השני של הכיתה לצד שלנו.

סיבה טובה היתה להם, המזגן בצד שלהם לא פועל ובשלנו כן, והעבה מהשניים סובל סבל עז מהחום. ואתמול, אתמול היה ממש ממש חם. אז הם עברו מקום ובעוברם שינו סדרי עולם. הזיזו גבולות גזרה וכפו שינוי והסתגלות מחודשת.

אני התיישבתי במקום שלי הרגיל, אבל אז באו שתי אלה שיושבות בדרך כלל במקום בו התיישבו השניים והתיישבו ליידי, חסמו אותי מצד אחד, ואז באה זאת שיושבת לייד במרחק כסא והתיישבה ממש לידי. כי השתיים התיישבו לה במקום.

מעולם לא הייתי מוקפת כל כך ולכודה כל כך. הו, הקלסטרופוביה.

 

אבל מעבר לתחושת הקלסטרופוביה הרגילה שלי, קלטתי מייד משבי בושם מחניק במיוחד מצידה.

תגידו שעדיף בושם על ריחות אחרים, ואני אגיד, יש בשמים שלא עדיפים על ריחות אחרים.

שלה היה כזה.

ריח כבד וחונק עם נגיעות של מסריח. למות.

ואכן כמעט מתתי.

כיוון שהצרכים הבסיסיים של לנשום אויר נקי ורענן לא מולאו, לא יכולתי להקשיב ולהתרכז במה שלימדה המרצה, ותחילתו של כאב ראש החלה לפעם בקדמת הראש שלי.

 

החזקתי מעמד חמש דקות ואז משגדשה הסאה, הבנתי שאפילו אם אצא דוחה ומגעילה, אני לא אצליח לעמוד בריח הבושם הזה עוד דקה.

התנצלתי בפניה בלחישה שאני עוברת מקום ועברתי.

כמובן שהתיישבתי במקום של מישהי שאיחרה.

את שאר ההרצאה העברתי בתחושה שהעיניים שלה נעוצות לי בגב בהאשמה.(וגם העיניים של המאחרת שנאלצה לחפש לה מקום אחר. כייף חיים)

בהפסקה ניגשתי אליה שוב והתנצלתי על המעבר. הסברתי לה שאני רגישה לריחות ושזו בכלל אני ולא היא.

(זאת היא, זו לגמרי היא, באלוהים, מה זה הבושם הזה??)

היא אמרה שזה בסדר, אני מקווה שאכן זה יהיה בסדר,, כיוון שאנחנו שותפות בהכנת עבודות.

 

ואולי זה לא זה  ואני סתם מתחילה איזו הצטננות מלווה ברגשות אשמה מופרזים? 

 

 

 

פשוט וטוב

הכנתי שקשוקה כי כשדיברנו על הארוחה, הוא ביקש שלא אטרח והיה נראה לו שזו לא תהיה טרחה גדולה מידי.

באמת לא טרחה להכין שקשוקה. בעיקר כשרוצים להכין וכששמחים להכין.

 

הקפדתי לבחור בצל יפה וגדול, קצצתי אותו היטב.

קילפתי שמונה שיני שום טרי מהגינה, פרסתי והוספתי לבצל שהחל להזהיב במחבת.

חתכתי לרבעים עגבניות שרי אדומות ומתוקות שיקבלו צריבה ואת הטעם הנפלא שעגבניות שרי צלויות מקבלות.

עד שיצרבו כהלכה טחנתי צ'ילי יבש ופלפל שחור לתוך צלוחית, הוספתי לשם קצת סוכר ומלח ופיזרתי במחבת.

לכשנצרבו יפה הוספתי עגבניות אדומות ובשלות מאד שקצצתי דק דק וכיסיתי את המחבת.

מפה נתתי לעגבניות לעשות את שלהן, על אש קטנה ובסבלנות. לא צריך להציק להן הרבה, רק לבחוש מידי פעם.

כעבור כשעה הוספתי כמות מכובדת של פפריקה מתוקה.

טעמתי ותיקנתי את התיבול.

עוד בישול קצר וכיביתי את האש. מכאן הכל יכול לחכות.

 

הוא אמר שיביא מחבתות ברזל יצוק  אישיות לשקשוקה.

שאוכל להגיש כמו במסעדה, עם המחבתות היפות על לוחות עץ.

 

מאחר וצפיתי שהשקשוקה תצא קצת חריפה החלטתי להכין איזה לחם שיהיה עם מה לנגב.

ערבבתי קמח לבן, מים, שמן, שמרים יבשים, סוכר ומלח ולשתי לבצק רך ונעים.

נתתי לבצק לתפוח לנפחים מרשימים לפני שחילקתי אותו לארבעה חלקים.

החלטתי שללחם של היום נקרא פוקצ'ה ולכן,

רידדתי כל חלק לכיכר שטוחה , משחתי בשמן זית ופיזרתי על אחת מלח גס, על השניה זעתר ועל השלישת רוזמרין.

על הרביעית מרחתי ריבת פסיפלורה שהכנתי פעם. שתהיה על תקן של משהו מתוק לסוף הארוחה.

 

הכנתי סלט טונה , עם זיתים חתוכים לעיגולים וקצת תירס מחוברים יחדיו עם מעט מיונז.

הכנתי קצת פסטו מבזיליקום טרי, שמן זית, שום, מלח ואגוזי פקאן.

סידרתי בצלוחיות גם טחינה,  חמאה, פרחי כרובית אפויה עם טחינה,

ממרח זיתים וממרח עגבניות מיובשות.

סידרתי על צלחת פרוסות גבינה צהובה ועל צלחת אחרת פרוסות חזה עוף מעושן.

הכנתי גם תה ירוק עם לימונית . קר, עם קרח.

 

לפני שישבנו לאכול, הכנסתי את הפוקצ'ות לאפיה בתנור,

 חילקתי את רוטב השקשוקה למחבתות הברזל והוספתי לתוכן את הביצים כשהחל לרתוח.

הפוקצ'ות נאפו בתזמון מושלם והיו מוכנות בדיוק כשהביצים היו מוכנות בשקשוקה וכך יכולנו לשבת ולאכול כשהכל חם וטרי .

 

אין כמו לחם חם וטרי שיצא הרגע מהתנור, ריחני, ועדיין מהביל.

לשבור אותו ולבצוע ממנו חתיכה גדולה, הקרום מתפצפץ בקול משביע רצון והתוך רך כמו ענן.

לאסוף איתו את חלמון הביצה שניגר לרוטב האדום של השקשוקה.

לנגוס ולתת לטעמים להסתחרר בפה.

הטעם מופלא, אבל עוד יותר השקט מסביב לשולחן, שקט של ריכוז בהנאה.

 

 

 

יום טוב

ארוחה נהדרת תוצרת בית שהוכנה בעונג אמיתי.


שיחה מלאת חיוכים סביב סביב לשולחן.


מבט שמצטלב בחשאי.


חיוך שאנחנו מבינים היטב.


מילה שאת משמעותה ועומקה עבורנו , רק אנחנו יודעים.


עבודה משותפת שלמרות שהיא ארוכה וקשה מהצפוי, היא מספקת ומהנה.


עבורי מסיבות שלי.


ועבורו מהסיבות שלו.


 


מגע כאילו אגבי.


ששנינו מעמידים פנים שלא קרה.


מתענגים על הרגשת המים הגנובים.


על המתח הבלתי ממומש.


 


תחושה מציפה של אושר.


שנשארת גם אחרי שהלך.


לפעמים כל כך פשוט להרגיש מאושרת.


כמו לצוף על הגב בעיניים עצומות , להרפות ולתת לכוחות גדולים ממני לערסל אותי.


 


יש גם ימים כאלה, של תחושה של סף שינוי.


שאולי יקרה ואולי לא.


אבל אין מה לחשוב על זה עכשיו.


רק להישען אחורה וליהנות מהתחושה.


 


 

רק לישון

אני לא אוהבת לקחת כדורים, לא מבחינת הבליעה שלהם, אלא בגלל איזו תפיסה שהושרשה בי בילדות שעדיף שהכל יעבור באופן טבעי.

כואב לך הראש? לכי לישון תקומי בבוקר כמו חדשה. 

את מרגישה לא טוב, תשתי תה ותנוחי, יעבור לך.

משהו נראה לך לא תקין? חכי קצת ותראי לאן זה מתפתח.

 

כשאני כותבת את זה אני פתאום מבינה איזו גישה ספרטנית אימצתי מילדות.

האתוס המשפחתי מזכיר את העובדה שאחי הבכור סבל כאבי אפנדציט בלי להסכים למשככי כאבים.

לא פלא שאני לא מתייחסת לדברים שקורים לי בגוף עד שהם מפילים אותי לחלוטין.

לא חשוב, לא לשם כך התכנסו כאן.

 

את יום הולדת 15 חגגתי בבית חולים לאחר ניתוח בעמוד השדרה.

גם שם, אחרי יומיים סרבתי לזריקת המורפיום והסכמתי לקבל משככי כאבים חלשים יותר.

אחר כך, במשך לפחות עשר שנים, כשהיה כואב לי הגב, וזה קרה לא מעט, הייתי נחה.

שוכבת על רצפה ישרה, מחחממת עם כרית חשמלית עד לרמה של כוויות, מחכה שיעבור.

כשהגיע התקף כאבי הגב הראשון שלא עבר בתוך יומיים שלושה והלך והחמיר והיה נדמה שימשך לנצח, התרציתי סוף סוף והסכמתי לקחת כדור וולטרן.

 

הגוף שלי שבקושי הכיר תרופות, בקושי הכיר אקמול, ובטח לא משהו חזק ממנו, הגיב לכדור כמו לתרופת פלא והכאבים חלפו ונעלמו בתוך שעות.

ראיתי את האור.

כל תפיסת העולם שאיתה התהלכתי מאז הילדות של צריך להתגבר לבד ולתת לגוף לעשות את שלו, קרסה כמגדל קלפים. 

הגוף הפגום שלי לא יכול לעשות את שלו, כי המנגנונים הנורמליים שלו לא עובדים ואפשר, אפילו רצוי לעזור לו.

אין צורך לסבול, לימדתי את עצמי.

אם משהו לא עובר מעצמו, אפשר לעזור לו לעבור, אחרי שאכן השתכנעתי שהוא לא עובר מעצמו.

מאוחר יותר גם הוספתי את התובנה שאין טעם לבזבז אנרגיות על התמודות עם כאב, אם אותן אנרגיות עצמן יכולות להרתם לריפוי. 

לא נפרדתי מהכרית החשמלית שלי והמשכתי לחפש דרכים לחזק את החלקים הטובים,על מנת שיתמכו בפגומים. העדפתי להתחיל בחימום ומנוחה, לפני הכדורים, אבל הכדורים הפכו לדרי קבע בתיק שלי.

כשצריך אני לוקחת. ולפעמים לקיחה בתחילת הכאב חוסכת ימים של יסורים. ובאופן פרדוקסלי חוסכת לקיחה ממושכת הרבה יותר של כדורים מאוחר יותר.

 

ואם אין שום צורך לסבול מכאבים, גם אין שום צורך לסבול מנדודי שינה ומעייפות כרונית בתקופות המתוחות שבהן אני מתעוררת בשתיים או שלוש לפנות בוקר ולא נרדמת יותר.

יש לי כדורי שינה קלים במגירה שליד המיטה, אבל מהם אני מפחדת הרבה יותר מאשר מהכדורים שנגד כאבים.

כך שצריך לעבור יותר מלילה אחד מקוצר-שינה על מנת שאשתכנע לקחת חצי כדור או כדור.

 

אבל התקופה האחרונה מתוחה כל כך שכשאני כבר ישנה, אני חולמת חלומות אימה מאיימים, מפחידים ומחרידים. מתעוררת כל לילה באמצעו כשהלב דופק בכוח ומחשבות מסתחררות בראשי בכזו מהירות שאני מתהפכת הנה והנה, מזיעה, מורידה את השמיכה, קופאת ומתכסה שוב, חוזרת ומתהפכת. ללא הועיל.

אחרי הלילות הראשונים הבנתי שיכולת ההתמודדות שלי עם המתחים נפגעת עקב העייפות הכרונית. שלא לדבר על העירנות שלי על הכביש.

לכן עשיתי לי מנהג להציץ בשעון, ואם השעה עוד לא שלוש לפנות בוקר, לקחת חצי כדור שינה ולישון את שארית הלילה כך שאוכל לקום במצב תפקודי סביר.

כדורי שינה לא מאפשרים שינה איכותית. אבל במצבי המותש לא היה אכפת לי להתפשר על איכות השינה, כל עוד ישנתי.

פתאום שמתי לב שכבר שבוע אני לוקחת חצי כדור כל לילה ונבהלתי.

הרי התקופה המתוחה תעבור בסוף, ואני לא רוצה להגיע לסופה כשאני מכורה לכדורי שינה. צריך להזהר לא להחליק לצד השני המתרס, הצד הוותרני והמאפשר מידי שעלול לגרום לי נזק בדיוק כמו הצד הספרטני הטבעי לי.

 

החלטתי לקחת כדורים טבעיים של ולריאן במקום כדורי השינה ואני עושה את זה בשני הלילות האחרונים. אני ישנה טוב יותר, וגם כשאני מתעוררת באמצע הלילה, אני יכולה לחזור לישון בלי להתהפך הלוך ושוב.

רק חלומות האימה של הלילה לא עוזבים אותי, איזה דמיון מופרע וחולני יש לי שממציא חלומות איומים כאלה. 

זה חשוב מאד לישון וחשוב באותה מידה לא ללכת לקיצוניות כזו או אחרת.

 

דלעת ספגטי – פשטידה

לקואופ הגיעה דלעת ספגטי,שאמנם שמעתי עליה, אבל לא ראיתי אותה מעולם, ומאחר ואני חובבת דלעות למינהן וחובבת גדולה אפילו יותר של חידושים והמצאות וסקרנית ברמה מתקבלת על הדעת, קניתי אחת.

אחר כך חיפשתי מתכון ולא מצא חן בעיני מה שמצאתי.

יופי, למה לא טרחתי לחפש קודם?

טוב, לא בוכים על דלעת ספגטי שנקנתה, מינחים אותה במקרר ומחכים שההשראה תנחת ותשרה.

רק שכחתי שמרוב עומס ולחץ ההשראה איבדה את הדרך וכבר מזמן לא ביקרה אצלי. בטח ובטח שלא נחתה או שרתה.

שכחתי גם את הדלעת במקרר, שכחתי לחלוטין.

 

מכירים את שאלת מליון הדולר – אז מה נכין היום לאכול?

תמיד אני מקנאה בכאלה שאצלם בבית יש ארוחות סדורות וידועות מראש וכולם יודעים שביום רביעי יהיו קציצות ברוטב עגבניות, כי ככה זה כל שבוע.

אז אצלי זה לא ככה ובכל פעם שנגמר האוכל שהוכן קודם, עולה הדילמה הקיומית הזו – אז מה נכין היום לאכול.

פותחת את המקרר, סוגרת. פותחת שוב. 

בוחנת את תכולתו בביקורתיות כבדת ראש פוסלת בזה אחר זה מאכלים שגורים מסיבות שונות שמסתכמות, אם נהיה כנים, בתמצית הידיעה שפשוט לא בא לי. לא בא לי להכין או לא בא לי לאכול. שזה בערך אותו דבר.

 

ואז נתקלות עיני בדלעת המונחת בתחתית המקרר ורגשות האשמה צפים. ככה קניתי אותה ושכחתי שהיא קיימת?

לא יפה, צריך לעשות איתה משהו.

אין לי מושג מה הטעם שלה ואיך היא משתלבת בתוך דברים, אז אני חוזרת לחפש מתכונים באינטרנט. בגלל השם אני תוהה אם להתייחס אליה כאל ספגטי ולהוסיף לה רוטב או להתייחס אליה כאל דלעת ולהכין ממנה רוטב, או משהו אחר.

בפעם הראשונה שחיפשתי לא מצאתי משהו שאהבתי ועשה לי חשק , ועכשיו, שבוע אחרי, לא השתנה כלום ועדיין לא מצאתי מתכון שמשך את עיני.

אין ברירה, החלטתי לאלתר לפי החוש והניחוש וזה מה שיצא.

 

רשימת מרכיבים:

1 דלעת ספגטי (אפשר גם דלעת מסוג אחר, בערך שתיים-שלוש כוסות דלעת מבושלת או אפויה)

1 בצל גדול

2 שיני שום

10-15 עגבניות שרי, תלוי בגודל.

1 מיכל שמנת תוקה.

1 כוס פתיתים לא מבושלים.

1/2 כוס גבינה צהובה מגורדת

מלח, פלפל, פפריקה מתוקה.

 

בתור התחלה חוצים את הדלעת, מגרדים בכף את הגרעינים ואופים בתנור עם מעט שמן זית למשך כשעה

 

עד שהדלעת מתקררת, מטגנים בצל אחד גדול , מוסיפים לו שתי שיני שום ואחרי שמתרכך כ 15 עגבניות שרי חצויות או חתוכות לרבעים, תלוי בגודלן.

רצוי לתת לעגבניות להתרכך על אש לא גבוהה, לאט ובסבלנות.

 

 

אחרי שהעגבנויות מתרככות מוסיפים את דלעת הספגטי שאותה מגרדים עם מזלג או כף החוצה מהקליפה.

מתבלים במלח, פלפל ופפריקה, מערבבים ומבשלים יחד כמה דקות.

 

 

מכבים את האש ומעבירים את תכולת המחבת לקערה גדולה . מוסיפים לתערובת מיכל אחד של שמנת מתוקה 10% וכוס אחת של פתיתים לא מבושלים (כן כן) מוסיפים גם חצי כוס גבינה צהובה מגורדת , טועמים ומתקנים תיבול.

 

 

 

מעבירים לתנור ואופים כארבעים דקות.

 

 

 

וככה זה נראה אחרי.

 

 

 

אין צורך בביצים, הפתיתים מייצבים את המאפה. 

יוצא טעים, ומאחר ולא ראיתי בשום מקום מתכון שאפילו מתקרב לזה, אני מניחה שאפשר להגיד שזה מקורי שלי.

אבל בגדול אני יכולה עכשיו להגיד שמכל הדלעות, זו הפחות מוצלחת בעיני. לפניה בתור אפשר למנות את דלעת הערמונים, דלעת נאפולי (דלעת ארוכה עם צבע נהדר וטעם מתקתק) ודלעת רגילה. לזאת יש את הגימיק של הספגטי, אבל היא קצת דלה בטעם משל עצמה.

 

שישי בלילה

הוא שוכב בגבו אלי ואני מחבקת אותו. ככה נעים לנו.

אני יודעת שהוא רוצה לקום להתקלח, מרגישה את המיקרו תנועות שרירים שהוא עושה עוד לפני שגמר בדעתו באמת לקום או איזה גלי אנרגיה של אי שקט ואני יודעת שהמקלחת תהיה התחלת הסוף, אחריה הוא כבר ירצה ללכת, אז אני שולחת רגל ומניחה אותה עליו ומהדקת את החיבוק.

-אל תקום, עוד לא.

-איך ידעת שאני רוצה לקום למקלחת?

-אני מרגישה.

-אנחנו כבר לא צריכים לדבר..

אני דוקא חושבת שיש הרבה מה להגיד,אבל הכל כל כך שברירי. 

הוא מוצף ברגשות בשבועיים האחרונים, אני יודעת. וזה מבהיל אותו. אני מרגישה.

אז אני לא אומרת כלום, כדי לא להבהיל את היצור הקט שמנסה להוולד בתוכו.

 

מתחת למים במקלחת, הוא מספר לי בהיסח הדעת על המועקה שחש בימים האחרונים וכמה היה חשוב לו לבוא, כי המחשבה לבדה כבר הקלה על המועקה.

-אז לבוא לפה עושה לך טוב? אני לא מצליחה להתאפק.

-למה את חייבת להגיד את זה? הוא מסתובב בגבו אלי.

-זה מביך אותך?

-כן.

-אתה יודע שגם אם אתה מסתובב עם הגב שלך אלי אני יכולה להרגיש שאתה שמח להיות פה, נכון?

 

גם הרגשות שלי מגיבים לאלו שלו, החבויים. אבל אני לא אומרת כלום.

בזה אני כבר מתורגלת.