יום שואה.

לא עמדתי בצפירה.

לא במפגיע. הייתי לבד בחדר, דאגתי להיות לבד בחדר. תמיד אני דואגת שאהיה לבד בצפירה.

מסיבה שאינה ברורה לי עד הסוף, אני מרגישה מבוכה איומה ומצוקה גדולה מהעמידה בצפירה בנוכחות אנשים אחרים.

לכן מראש דאגתי להתארגן ככה שאהיה לבד בחדר. 

הדלת היתה סגורה והרדיו פעל.

הצפירה התחילה ברדיו שניה או שתיים לפני הצפירה שבחוץ.

 

ישבתי.

והמשכתי לשבת.

לא קמתי.

לא בהתרסה. 

בחוסר אונים ובלי כוחות.

 

אני זוכרת גם בלי לעמוד.

אני מתאפקת לא לחשוב על הסרטים שהיו משדרים בטלויזיה בילדותי.

ערימות של גופות אדם נדחפות על ידי בולדוזור לתוך שוחות ארוכות.

ערימה של אנשים מוטלים על עגלת עץ דמויית מריצה. מתים? או היד של אחד מהם זזה?

אנשים רזים עד אימה שוכבים על דרשי עץ ומביטים קדימה במבטים חלולים.

 

סבא וסבתא שלי ניצלו. 

נפגשו בברגן בלזן , עת הפך למחנה מעבר , מיהרו להתחתן ולהקים משפחה.

סבא שלי עברו ניסויים . לי רק סיפרו ששפכו לו שמן רותח על הראש.

 

את כל אלה ועוד הרבה יותר אני מנסה לא לזכור כשאני יושבת בצפירה ומחכה שתעבור כבר.

כי היא קשה לי מנשוא.