ניקיתי גם את האוטו

שום דבר טוב לא יוצא מלהיות בסדר או כמו שצריך.

 

היום רציתי לנסוע לבקר את אבא שלי שממש אינו במיטבו בחודשים האחרונים.

כיוון שפסח וזה, וכיוון שירד גשם כשנסעתי מאחורי משאית שיצאה ממחצבה, והאוטו שלי היה מרוח בהתזות לבנות החלטתי להשקיע ולנקות אותו. לא סתם לשטוף חפיף מבחוץ, כמו תמיד, אלא לנקות ממש.

לכן קמתי בבוקר מוקדם , הצטיידתי במטלית , מברשת ושקית אשפה ונגשתי לנקיון האוטו.

הוצאתי שטיחים, ניערתי ושטפתי. הוצאתי את הסדין שאמור להגן על המושבים האחוריים, הברשתי את המושבים האחוריים המכוסים שערות של הדוגמנית, הברשתי גם את רצפת המכונית. ניגבתי את המושבים משאריות אדמה (הירקות מהגינה לא מצטיינים בשמירה על נקיון האוטו) מעלים, אבנים, פיסות ניר ושאר אשפה שלא ברור מה בדיוק היא עושה באוטו שלי.

מתחת למושבים הקדמיים שלפתי שלל מציאות שלא ידעתי שנכנסו אי פעם למכונית. בין השאר מצאתי שם ספרון תהילים קטנטן ומהוה שלא זכרתי שהיה אי פעם ברשותי. לא ידעתי מה לעשות איתו, אז הנחתי אותו בהתקן/ידית המפרידה בין המושבים הקדמיים, אחרי שניקיתי אותה מאבק. אם תפקידו להגן עלי, אז עדיף שישאר במכונית, לא?

ניגבתי אבק מהדלתות, החלונות, מלוח השעונים, מההגה, ומכל משטח פלסטי שבאוטו.

אגב כך מילאתי את שקית האשפה בכמות בלתי נתפסת של לכלוך, שאני מוכנה להשבע שלא היה גלוי לעין לפני הניקוי.

אחרי שהאוטו הבריק מבפנים, שטפתי אותו מבחוץ וניגבתי במגבת יבשה אותו כדי להמנע מסימני מים (כאילו שזה כל כך משנה על הצבע הפגום שלו).

 

כיוון שזכרתי, בדקתי גם שמן ומים. שמן לא היה צריך להוסיף, מים דווקא כן, אבל לא הרבה. הוספתי גם מים למתזי החלונות, שיהיה, על הדרך.בדקתי שיש מספיק דלק לנסיעה.

הרגשתי צדיקה. לא פחות. או לפחות ראויה לאיזה ציון לשבח או הכרה בגדולתי. 

כן, הפעם עשיתי הכל כמו שצריך.

 

כשנכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע נזכרתי מה פספסתי.

לא זכרתי להחליף את עץ הריח באוטו, שהוא בכלל לא עץ, אלא ריבוע קרטון שחור. 

לא נורא, זה לא קריטי לנסיעה של האוטו וממילא אני יכולה להתבשם מעבודתי המשובחת.

 

כעבור שבע דקות, כארבע מאות מטר לפני רמזור, משהו השתנה בצליל הנסיעה והאוטו איבד כוח.

כיוון שהרדיו פעל בפול ווליום לקח לי שניה להבין שהלחיצה על הגז לא מגבירה מהירות ושלמעשה המנוע כבה.

עוד שניה של הערכת מהירות ומרחק והבנתי שאני יכולה להספיק לעצור בשולי הכביש ממש לפני הרמזור כך שהאוטו לא יסכן את התנועה.

למזלי הגדול, הנסיון רב השנים שלי כנהגת והערכת המצב המהירה התבררה כמדויקת, וכך נחסכה ממני עצירה על הכביש והתקעות באמצע כביש ראשי. וסיכון חיי וחיי נהגים אחרים על הדרך.

 

יצאתי מהאוטו בזהירות, הצבתי משולש בחלון האחורי והתקשרתי לחברת הגרירה שחברת הביטוח עובדת איתה.

הטלפנית במוקד חברת הגרירה ביקשה ממני להשאר עד שעתיים ליד המכונית, היא תשלח טכנאי שינסה לתקן ואם לא יצליח , יגרור.

עזבי, אמרתי לה. תשלחי ישר גרר, אני לא מחכה ליד האוטו. אני משאירה לך את המפתח מתחת לשטיח בצד של הנוסע. 

את יודעת, היא אמרה, שאם את משאירה את המפתחות באוטו את אחראית אם יגנבו אותו…

יקירתי, אמרתי לה, מי שיגנוב את האוטו הזה, שיבושם לו.

היא צחקה צחוק מתגלגל.

 

הטלפון השני היה למישהו שיחלץ אותי וזה שאחריו היה נסיון למצוא דרך אחרת להגיע לבקר את אבא שלי.

כשהגעתי לאבא שלי, שעה וחצי אחר כך התקשר אלי נהג הגרר לדווח שהאוטו הגיע בשלום למוסך שאליו ביקשתי שיגררו אותו.

 

מחר בבוקר אתקשר למוסך ואסביר להם על מה ולמה הם זוכים לראות את האוטו שלי, ועוד נקי יותר ממה שראו אותו אי פעם.

אחר כך אחכה לגזר הדין.

אבל בבטן אני מרגישה שסופו של האוטו הגיע ושאצטרך למצוא רכב אחר בזריזות על.

 

לא בדיוק מה שחסר לי עכשיו, לקנות רכב, בדיוק כשאני מתחילה לימודים. כשההוצאות גדולות וההכנסות קטנות, אבל כיוון שמשורה משחרר רק מוות (כלומר, כל המכוניות שהיו לי אי פעם נפטרו בשיבה טובה בעודן בבעלותי) וכיוון שמדובר פה במכונית בת עשרים , הסבירות היא די גבוהה.

אבל אולי יגידו לי מחר שזה משהו קטן ושטויות ונחזור לחרוש יחד את הכבישים.

 

ולמרות שאני לא מאמינה באלוהים,בקמעות, סגולות ולחשים או בניסים ונפלאות, אני מרגישה שספרון התהילים עשה את שלו היום על הכביש.