תקופה לא קלה

לא קל.

תקופה לא פשוטה בכלל.

הבקרה שהיתה לי בסוף מרץ שגזלה את כל כוחותי,יחד עם מחלתו של אבא שלי ומצבו הרגיש, יחד עם הלימודים שגוזלים את שעותי המעטות הפנויות, יחד עם בקרה נוספת בעבודה השניה שלא לקחתי בחשבון ונפלה עלי כרעם ביום בהיר והביאה אותי לכמעט התמוטטות. כל אלה הופכים את הימים לבלתי אפשריים.

הלחץ שמופעל מהדרגים העליונים הולך וגובר, כמו סיר לחץ בלי שסתום בטחון. ואני מרגישה על סף פיצוץ.

מוצאת את עצמי נושפת, כמעט נאנחת, משחררת במעט את תחושת הדחק האיומה כמה פעמים ביום.

 

מאיזו סיבה לא ברורה התנדבתי להיות בועד נציגי הכיתה מול ראש החוג בלימודים. והסטודנטים מצפים שחברותי לנציגות ואני נמלא את כל רצונותיהם ודרישתיהם ונפתור את כל בעיותיהם מול ראש החוג. זה עוזר מאד ליצירת תחושה של שהות קבועה בין פטיש לסדן.

 

בשבוע שעבר התווסף גם יום הזכרון לחללי צה"ל , עם הסיפורים הטריים של הרוגי הקיץ של צוק איתן, עם סיפורים אישיים שהפעם היו קרובים מהרגיל. את רובו של היום העברתי בתחושה אפוקליפטית של קריסה כללית ושל חוסר תקווה ויאוש עמוק.

למשך כמה ימים החיים היו קצת יותר מידי עבורי ורציתי להפסיק הכל ולקחת פסק זמן.

 

הרגשתי שאני לא רוצה לעבוד יותר בעבודה שלי, שהלחץ הגובר מתחיל לגבות ממני מחיר נפשי ובריאותי שאני לא מוכנה לשלם. אף עבודה לא שווה שלא אשן בגללה בלילה ושאבכה בגללה בימים.

אבל מה אני יכולה לעשות? אני לא יודעת ובעיקר לא רוצה להיות שוום דבר אחר. אני אוהבת את העבודה שלי.

ברמה העקרונית אוהבת. אבל לא כשהיא מייסרת כל כך.

אני רוצה עבודה שאין בה אחריות כבדה כל כך. או לצאת לאיזה חל"ת. אבל זה המינוס של להיות לבד. שאין גב כלכלי לעשות כזה דבר. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפנק בשנה של חיפוש עצמי ועבודה במשכורת טובה פחות. אני לא יכולה לרדת במשרה.

 

ואז הגיע יום העצמאות ואיתו יום וחצי חופש שנתנו לי את מרווח הנשימה שהצליח לעצור את תחושת ההתדרדרות ונתן לי את פסק הזמן שעזר לי להתחיל להחלץ ממעגל הקסמים של האומללות וחוסר השינה.

אחריו, בשישי בא הגמל, האכיל אותי, ליטף וחיבק ועשה בי קסמים. פורר את הקשרים המהודקים בבטן ומיסמס במקצת את המתח שבפנים.

הצעתי לו שנפתח ביחד מכון לשטיפת רכב.

למה דווקא את זה? כי אין לי מקום כזה מספיק קרוב לבית וגם כי נראה לי שזו עבודה שהלחצים בה יהיו פחות מאסיביים מהלחצים שבעבודה שלי.

הגמל אמר שזה רעיון מצוין ושנדבר כשיהיה לנו כסף. 

טוב, לפחות רעיון להשתעשע בו.

 

את השבוע התחלתי במצב מאושש קצת יותר, אבל עדיין בתחושה רעועה, כאילו הכל יכול לקרוס בתוך שניות.

 

מתנצלת בפני הנקראים הקבועים שלי. לא היה לי זמן פיזי או פנאי נפשי לקרוא. 

אני אקרא ואתעדכן לכשירגע מעט.

יום שואה.

לא עמדתי בצפירה.

לא במפגיע. הייתי לבד בחדר, דאגתי להיות לבד בחדר. תמיד אני דואגת שאהיה לבד בצפירה.

מסיבה שאינה ברורה לי עד הסוף, אני מרגישה מבוכה איומה ומצוקה גדולה מהעמידה בצפירה בנוכחות אנשים אחרים.

לכן מראש דאגתי להתארגן ככה שאהיה לבד בחדר. 

הדלת היתה סגורה והרדיו פעל.

הצפירה התחילה ברדיו שניה או שתיים לפני הצפירה שבחוץ.

 

ישבתי.

והמשכתי לשבת.

לא קמתי.

לא בהתרסה. 

בחוסר אונים ובלי כוחות.

 

אני זוכרת גם בלי לעמוד.

אני מתאפקת לא לחשוב על הסרטים שהיו משדרים בטלויזיה בילדותי.

ערימות של גופות אדם נדחפות על ידי בולדוזור לתוך שוחות ארוכות.

ערימה של אנשים מוטלים על עגלת עץ דמויית מריצה. מתים? או היד של אחד מהם זזה?

אנשים רזים עד אימה שוכבים על דרשי עץ ומביטים קדימה במבטים חלולים.

 

סבא וסבתא שלי ניצלו. 

נפגשו בברגן בלזן , עת הפך למחנה מעבר , מיהרו להתחתן ולהקים משפחה.

סבא שלי עברו ניסויים . לי רק סיפרו ששפכו לו שמן רותח על הראש.

 

את כל אלה ועוד הרבה יותר אני מנסה לא לזכור כשאני יושבת בצפירה ומחכה שתעבור כבר.

כי היא קשה לי מנשוא.

חול המועד פסח היה עמוס מאד.

לפני חמישה ימים התקלקל לי האוטו, בשבת בצהריים, בדרך לביקור אצל אבא שלי.

רציתי לנצל את החג ואת העובדה שאבא שלי בסדר, יחסית לעצמו ולפגוש אותו ברגעים שאינם מצוקה או צער.

רק לפני שלושה שבועות השתחרר משיקום אחרי אישפוז בגלל אירוע מוחי (נוסף).

 

האוטו התקלקל ואני מצאתי דרך חלופית להגע אליו, כי היה חשוב לי לראות אותו בחג.

האוטו נגרר למוסך ואני נסעתי לאבא.

ובלילה ההוא נדדתה שנתי, התהפכתי במיטה מצד לצד עד שבשלה בי ההחלטה שהגיע הזמן לקנות אוטו אחר. הרגשתי שהתקלה האחרונה היא נורת האזהרה הברורה ביותר שבאמת הגיעה זמנה של המכונית. שהיתה איתי שמונה שנים ארוכות והפכה לחלק מחיי ובמידה מסויימת לחלק מגופי. שהתאימה לי ככפפה ליד וששירתה אותי בנאמנות ובמסירות ולא התלוננה על היחס ש(לא) נתתי לה לפעמים.

כשקמתי בבוקר יום ראשון כבר התחלתי לחפש באתר יד שתיים מכונית חדשה. מהמוסך הודיעו לי שבדיקת המכונית תדחה ביומיים עקב תיקון המוסך והחלפת גג האסבסט שלו. כך שהיה נראה לי שקיבלתי עוד אות שבאמת הגיע הזמן. ושאין לימה לחכות יותר ולמרוח את הזמן.

קבעתי לעצמי את הסכום שבו אוכל לעמוד, סטנדרטים מינימליים של דרישות מהרכב שאני רוצה לקנות וכך הצטמצם טווח החיפוש שלי מאד.

כל כך הצטמצם שמצאתי בסך הכל שתי מכוניות (בכל הארץ) שמתאימות לדרישות הסף שלי.

אחת מהן קרצה לי יותר מהשניה, אני לא יודעת למה, אולי הצבע שלה. אולי העובדה שהיא יד ראשונה, אין לי מושג.

כיוון שאני מכירה ביכולותי ומגבלותי, כמו גם ביכולותיו וחוזקותיו של הגמל, וכיוון שאני לא מבקשת ממנו דברים, אלא רק מניחה לפתחו ומניחה לו להחליט אם מתאים לו לעזור וכיצד מבלי שיצטרך לחוש אי נעימות אם לא מתאים לו, רק שלחתי לו את תמונת המכונית שחיבבתי ושאלתי מה הוא חושב עליה בתור פוטנציאל למכונית חדשה.

הגמל הודיע לי שהוא יכול ולכן גם יסע בערב לבדוק את המכונית מקרוב. פשוט כי זה רחוק ממני וקרוב אליו. הוא אמר לי שיש לו הרגשה טובה בקשר למכונית. 

בערב התקשר ואמר שהדברים אינם נראים כפי שחשב, אבל בסך הכל למרות שהתאכזב מעט , בעיקר מהמוכר ש"לא שם לב"שעברה שנה וכבר צריך לעשת טסט ושכח לציין עוד פרט או שנים בצורה מדוייקת, הוא רוצה שאראה את המכונית על מנת שאוכל להחליט אם אני רוצה להמשיך בתהליך הבדיקה.

 

לכן בשני בבוקר, בלי להשאיר מקום לדיונים, בא אלי הביתה, אסף אותי ולקח אותי לראות את המכונית ובדרך עוד שתיים. 

המכונית הראשונה היתה בחדרה ועשתה עלי רושם מצויין, הגמל מצידו התחלחל לחלוטין וסרב להניח לי לחשוב עליה אפילו.

המכונית השניה, בנתניה, היתה נהדרת, מציאה אמיתית, אבל לא פגשה את הדרישות שלי מבחינת נפח מנוע וצריכת דלק שהיו שתיהן גדולות מידי לצרכים שלי.נפרדנו ממנה בצער גדול של הגמל, ופחות בשלי.

ואז נסענו לשלישית, בפתח תקווה. לאחר הביקר אצל הראשונה הגמל התעקש שאני חייבת לראות אותה, כי אין מה להשוות אותה לראשונה שראינו והוא יראה לי למה.

 

בדרך אחותי התקשרה ואמרה שאבא בבית חולים ומתאשפז שוב. היא אמרה שאין צורך שאבוא עכשיו לבית חולים לפני שידעו מה עושים איתו ושגם ככה מצבו טוב יותר מכפי שהיה כשאשפזו אותו.

אני הייתי תקועה בפקקים המטורפים של חול המועד בכיוון ההפוך והאפשרות שלי להסתובב ולנסוע לשם (עם הגמל באוטו שלו) היתה לא רלוונטית, למרות שהגמל היה מוכן לסובב את האוטו ולקחת אותי לשם. סיכמנו שנדבר בערב כשנדע מה מצבו.

 

כשהגענו למכונית, ההתרגשות שלי התעורררה שוב. היא יפה מאד והגמל טרח והצביע על כל הליקויים שראה במכונית הקודמת ושאין בזו.

הסתובבנו והתחלנו לחזור הביתה . הגמל אמר שאפשר לחכות ולראות בשבועיים שלושה הקרובים אם מתפרסמות עוד מודעות מכירה של רכב כמו שאני רוצה ואני אמרתי לו שהדרישות שלי מצמצמות את החיפוש מאד למכונית שגם ככה לא ששים למכור ושחבל לחכות עוד שבועיים שלושה או חודש. אני מעדיפה פשוט להחליט בין המכוניות שעומדות כבר על הפרק.

בנתיים חזרה אלי גם חברה שעובדת בסוכניות רכב ומסרה לי את תוצאות החיפוש שלה שלא עמד בדרישות שלי כלל. עוד הוכחה לכך שלא פשוט למצוא בדיוק מה שאני רוצה. כיוון שכך וכיוון שאני סומכת במקרה זה על תחושת הבטן שלו יותר מאשר על שלי, החלטנו לקחת את הפתח תקוואית לבדיקה.

טוב לא בדיוק שנינו ניקח. הוא יקח. ואין מקום לויכוחים, כי זה קרוב לבית שלו ויש לו השבוע זמן לזה ואני בכלל צריכה לנסוע לאבא שלי.

הוא לקח אותי הביתה, אני סיימתי יום של שמונה שעות נסיעה והוא נסע הביתה – עוד שעתיים בפקקים.

 

ביום שלישי נסעתי לאבא שלי לבית חולים. הייתי איתו, ראיתי במו עיני שההחמרה השתפרה ושכרגע הוא במצב יציב, רק מחכה לכמה בדיקות. דיברתי עם אחיותי, עם אשתו ועם הצוות הרפואי. בין לבין הגמל עדכן אותי על ההתמקחות שלו עם המוכר. על הבדיקה שעברה חלק, על כך שהמוכר מעביר את המכונית טסט על חשבונו ומשלם כל ליקוי בטסט אם יעלה ושזה הזמן להחליט. הקול שלו היה קול נרגש שמנסה לעצור בעצמו, ידעתי שזה בגלל שהוא לא רוצה להשפיע על החלטתי. 

אז החלטתי. הודעתי לו. והתקשרתי לבנק לשחרר את הכסף המיועד. והתקשרתי לחברת הביטוח כדי לקבל הצעת מחיר מהירה.

 

ביום רביעי הייתי בעבודה, הגמל אמר שהמוכר רוצה עברה בנקאית מיוחדת זה"ב ולא צ'ק בנקאי, ושאת העברת הבעלות יעשו בלעדי ,יש למוכר מישהי שהוא מכיר בבנק הדואר…

הוא לא הרשה לי לעשות את ההעברה הבנקאית שניה לפני העברת הבעלות. מסתבר שזו שהמוכר מכיר לא היתה בעבודה וגם לא בסניף הדואר השני והשלישי. רק כשנסעו מפתח תקווה לכפר סבא מצאו סניף שבו עשו לו את העברת הבעלות בלעדי.

אני בנתיים סיימתי לעבוד והלכתי לבנקאית שלי שאותה טרטרתי מהבוקר, בהוראות סותרות והנחיות להמתין, גם יום העבודה הקצר שלה עמד להסתיים והיא היתה לחוצה. ישבתי מולה וביחד חיכינו לאישור של הגמל. הכל היה מוכן, כל הפרטים על הצג, נשאר רק ללחוץ על הכפתור…

סוכנת הביטוח התקשרה וסיכמנו את העברת הביטוח מרכב לרכב מידיית.

 

בנתיים אבא שלי חיכה שיאשרו לו לצאת לחופשת חג הביתה. אני הבטחתי לו שאבוא לאן שלא יהיה , לבית החולים או לבית במהלך סוף השבוע.

 

אחרי דקות ארוכות של מתח, הגמל נתן אישוור שיש העברת בעלות, הבנקאית לחצה על כפתור העברת הכסף והאוטו הפך לשלי.

ביקשתי ממנה להוציא כסף מזומן בכמות גדולה, כיוון שהמוכר ביקש חלק מהסכום במזומן והגמל שילם לו מכספו 15 אלף שקלים. אני הוצאתי את הסכום הזה פלוס אלף נוסף על לקיחת הרכב למכון ותשלום החלק שלי בהעברת הבעלות ועוד מיני הוצאות שהגמל לא פירט וידעתי שלא יפרט.

 

ביום חמישי בבוקר הגמל בא לקחת אותי (אני יודעת שאני יוצאת מפונקת, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע על שום אפשרות אחרת) שנינו היינו מותשים מהשבוע הזה ומהאינטנסיביות שלו. אני גם ישנתי מעט מאד בלילות שחלפו מאז שנתקע האוטו מרוב דאגה לאבא שלי ולקנית האוטו. והגמל פשוט התרוצץ את מרבית שעות היום, במשך ארבעה ימים, בטיפול בקניית האוטו שלי.

נסענו לבית של הגמל שמתחתיו עמד האוטו במלוא הדרו וחיכה.

ברוב טקס עברנו על האוטו מקצה האף ועד לזנב מבפנים ומבחוץ, קודם למדתי על כל הקונצים הקטנים והמדליקים שלו, ואחר כך גם ניקינו אותו מבפנים למרות שבעיני היה נקי למדי. הגמל התעקש.

אחר כך לקחנו אותו לרחיצה חיצונית, למרות מחאותי הנמרצות,אחרי הכל צפוי גשם ואובך ממש עכשיו.

את הגמל זה לא עניין הוא רצה לתת לי את האוטו נקי ומבריק ומקסים. לו היה יכול היה עוטף אותו בסרט.

 

והוא נתן לי אותו נקי ומבריק, יפה וחדש.

ואני נסעתי הביתה בפקקים הקלים של ערב חג שני לומדת להכיר את האוטו החדש שלי.

אבא השתחרר לסוף שבוע ואני אסע אליו מחר.

עם האוטו החדש שלי.

 

קציצות עדשים אדומות

עבר (ועדיין עובר) עלי שבוע מטורף לכן לא נותר לי אלא לחכות שהקצוות הפרומים יקשרו ועד אז

 

קציצות עדשים אדומות בתנור

 

1 שקית עדשים אדומות – לבשל בהרבה מים עד שמתרככות לחלוטין, להוציא למססנת, לשטוף ולנקז את עודפי הנוזלים.

 

בינתיים:

 

בצל גדול- לקצוץ דק ולטגן עד להזהבה.

חצי סלסלת פטריות – לחתוך דק ולהוסיף לבצל.

חצי כוס אגוזי פקאן קצווצים דק (לא טחונים) להוסיף לבצל ולפטריות ולטגן עד שהכל מזהיב ומריח נפלא.

להוריד מהאש ולהוסיף חצי כוס פטרוזיליה.

לקרר מעט.

 

לערבב את תערובת הבצל עם העדשים המבושלות.

להוסיף 3-4 כפות קמח,

לתבל במלח ופלפל שחור,

לערבב היטב.

 

עד גבי תבנית מרופדת בניר אפיה להניח כפות נדיבות של העיסה זו בצד זו.

להכניס לתנור שחומם מראש ל180 מעלות ל20-30דקות.

 

מומלץ לאכול חם ועם כמויות נדיבות של טחינה.

 

ניקיתי גם את האוטו

שום דבר טוב לא יוצא מלהיות בסדר או כמו שצריך.

 

היום רציתי לנסוע לבקר את אבא שלי שממש אינו במיטבו בחודשים האחרונים.

כיוון שפסח וזה, וכיוון שירד גשם כשנסעתי מאחורי משאית שיצאה ממחצבה, והאוטו שלי היה מרוח בהתזות לבנות החלטתי להשקיע ולנקות אותו. לא סתם לשטוף חפיף מבחוץ, כמו תמיד, אלא לנקות ממש.

לכן קמתי בבוקר מוקדם , הצטיידתי במטלית , מברשת ושקית אשפה ונגשתי לנקיון האוטו.

הוצאתי שטיחים, ניערתי ושטפתי. הוצאתי את הסדין שאמור להגן על המושבים האחוריים, הברשתי את המושבים האחוריים המכוסים שערות של הדוגמנית, הברשתי גם את רצפת המכונית. ניגבתי את המושבים משאריות אדמה (הירקות מהגינה לא מצטיינים בשמירה על נקיון האוטו) מעלים, אבנים, פיסות ניר ושאר אשפה שלא ברור מה בדיוק היא עושה באוטו שלי.

מתחת למושבים הקדמיים שלפתי שלל מציאות שלא ידעתי שנכנסו אי פעם למכונית. בין השאר מצאתי שם ספרון תהילים קטנטן ומהוה שלא זכרתי שהיה אי פעם ברשותי. לא ידעתי מה לעשות איתו, אז הנחתי אותו בהתקן/ידית המפרידה בין המושבים הקדמיים, אחרי שניקיתי אותה מאבק. אם תפקידו להגן עלי, אז עדיף שישאר במכונית, לא?

ניגבתי אבק מהדלתות, החלונות, מלוח השעונים, מההגה, ומכל משטח פלסטי שבאוטו.

אגב כך מילאתי את שקית האשפה בכמות בלתי נתפסת של לכלוך, שאני מוכנה להשבע שלא היה גלוי לעין לפני הניקוי.

אחרי שהאוטו הבריק מבפנים, שטפתי אותו מבחוץ וניגבתי במגבת יבשה אותו כדי להמנע מסימני מים (כאילו שזה כל כך משנה על הצבע הפגום שלו).

 

כיוון שזכרתי, בדקתי גם שמן ומים. שמן לא היה צריך להוסיף, מים דווקא כן, אבל לא הרבה. הוספתי גם מים למתזי החלונות, שיהיה, על הדרך.בדקתי שיש מספיק דלק לנסיעה.

הרגשתי צדיקה. לא פחות. או לפחות ראויה לאיזה ציון לשבח או הכרה בגדולתי. 

כן, הפעם עשיתי הכל כמו שצריך.

 

כשנכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע נזכרתי מה פספסתי.

לא זכרתי להחליף את עץ הריח באוטו, שהוא בכלל לא עץ, אלא ריבוע קרטון שחור. 

לא נורא, זה לא קריטי לנסיעה של האוטו וממילא אני יכולה להתבשם מעבודתי המשובחת.

 

כעבור שבע דקות, כארבע מאות מטר לפני רמזור, משהו השתנה בצליל הנסיעה והאוטו איבד כוח.

כיוון שהרדיו פעל בפול ווליום לקח לי שניה להבין שהלחיצה על הגז לא מגבירה מהירות ושלמעשה המנוע כבה.

עוד שניה של הערכת מהירות ומרחק והבנתי שאני יכולה להספיק לעצור בשולי הכביש ממש לפני הרמזור כך שהאוטו לא יסכן את התנועה.

למזלי הגדול, הנסיון רב השנים שלי כנהגת והערכת המצב המהירה התבררה כמדויקת, וכך נחסכה ממני עצירה על הכביש והתקעות באמצע כביש ראשי. וסיכון חיי וחיי נהגים אחרים על הדרך.

 

יצאתי מהאוטו בזהירות, הצבתי משולש בחלון האחורי והתקשרתי לחברת הגרירה שחברת הביטוח עובדת איתה.

הטלפנית במוקד חברת הגרירה ביקשה ממני להשאר עד שעתיים ליד המכונית, היא תשלח טכנאי שינסה לתקן ואם לא יצליח , יגרור.

עזבי, אמרתי לה. תשלחי ישר גרר, אני לא מחכה ליד האוטו. אני משאירה לך את המפתח מתחת לשטיח בצד של הנוסע. 

את יודעת, היא אמרה, שאם את משאירה את המפתחות באוטו את אחראית אם יגנבו אותו…

יקירתי, אמרתי לה, מי שיגנוב את האוטו הזה, שיבושם לו.

היא צחקה צחוק מתגלגל.

 

הטלפון השני היה למישהו שיחלץ אותי וזה שאחריו היה נסיון למצוא דרך אחרת להגיע לבקר את אבא שלי.

כשהגעתי לאבא שלי, שעה וחצי אחר כך התקשר אלי נהג הגרר לדווח שהאוטו הגיע בשלום למוסך שאליו ביקשתי שיגררו אותו.

 

מחר בבוקר אתקשר למוסך ואסביר להם על מה ולמה הם זוכים לראות את האוטו שלי, ועוד נקי יותר ממה שראו אותו אי פעם.

אחר כך אחכה לגזר הדין.

אבל בבטן אני מרגישה שסופו של האוטו הגיע ושאצטרך למצוא רכב אחר בזריזות על.

 

לא בדיוק מה שחסר לי עכשיו, לקנות רכב, בדיוק כשאני מתחילה לימודים. כשההוצאות גדולות וההכנסות קטנות, אבל כיוון שמשורה משחרר רק מוות (כלומר, כל המכוניות שהיו לי אי פעם נפטרו בשיבה טובה בעודן בבעלותי) וכיוון שמדובר פה במכונית בת עשרים , הסבירות היא די גבוהה.

אבל אולי יגידו לי מחר שזה משהו קטן ושטויות ונחזור לחרוש יחד את הכבישים.

 

ולמרות שאני לא מאמינה באלוהים,בקמעות, סגולות ולחשים או בניסים ונפלאות, אני מרגישה שספרון התהילים עשה את שלו היום על הכביש.

 

 

 

חג אביב שמח

אין לי שום כוונה לנקות לפסח, ככה אמרתי לכל מי ששאל אותי בשבועיים האחרונים.

מסיבה לא ברורה, אנשים אכן שואלים זה את זה האם התחילו לנקות,או מה הספיקו.

אני אנקה כמו שאני מנקה בכל יום שישי, או לפחות כמו שהייתי מנקה כל יום שישי עד התחלתי ללמוד ביום הזה.

 

ואז קמתי בבוקר, הפעלתי את הרובוט שינקה רצפה והלכתי לנקות את הספה, קצת יותר יסודי מהרגיל שתריח טוב לכבוד החג, אחר כך ניקיתי את השירותים והכיורים והאריחים שבמקלחת, ניגבתי אבק (גם ממסגרות התמונות) ניקיתי את התנור, המקרו הטוסטר והטוסטר אובן,את הכיריים, השיש ומדפי המטבח. בחדר השינה החלטתי שזה יהיה די פשוט להוריד את וילונות ולשטוף אותם שטיפה מרעננת במכונת הכביסה. ומשהורדו הוילונותת נאלצתי לנגב את משקופי החלון, והזגוגית והתריסים… 
בשלב הזה הבתי שאם אני רוצה לסיים לפני כניסת החג , טוב הייתי עושה אם הייתי מתחילה קודם .בערך שבוע קודם. החלטתי להצטמצם בגבולות היכולת וגייסתי את שואב האבק הידני לשאוב אבק מהספרים שראשיהם התכסו תלתלים, טיטאתי את שביל הכניסה, הוצאתי אתהוילונות המכובסים ותליתי חזרה (אוח, הריח שווה הכל) עברתי על מפסקי החשמל עם סמרטוט לח, טיפלתי בקורי העכביש, ניקיתי את מסנני המזגנים ושטפתי את הרצפה.

בעוד הרצפה מתייבשת, נסעתי בזריזות למשתלה הקרובה וקניתי שני עציצים , שי לחג למארחים הצפויים שלי בחג הזה.

בעור שיני נדחקתי מבעד לדלתות הסופר רגע לפני שסגרו אותו והשלמתי קניות לחג.

 

אז זהו, הכנות לפסח נוסח פועה.

 

ועכשיו אני הולכת להכין מה שבלעדיו מצה היא סתם קרש ואיתו היא עולם ומלואו.

 

פטה כבד עוף:

 

שני בצלים בינוניים – לטגן עד שקיפות והזהבה קלה

חצי קילו כבד טרי מנוקה – להוסיף לבצלים וטגן כמה דקות, רק עד שנצלה מבחוץ, אך נשאר ורוד בפנים.

לפלפל בנדיבות ולהמליח.

חצי כוס מרק בשר – להוסיף לכבדים ולתת להם להשתכשך יחד במחבת.

 

אחרי כמה דקות מעבירים את תכולת המחבת כולה למעבד מזון, כולל הנוזלים.

מפעילים אותו ומוסיפים קוביה אחר קוביה 250-300 גר" חמאה. (כמות החמאה תלויה בכמה אתם מרגישים קשורים ללב שלכם)

לאחר שכל החמאה נמסה ונבלעה עוצרים וטועמים.

מתקנים תיבול במלח ופלפל ומעבירים לכלי מרופד בניילון נצמד.

מניחים על העיסה החמה מעט חמאה שתיצור שכבת מגן מפני התחמצנות הכבד ומכיניסים למקרר לכמה שעות שיתייצב.

 

אחר כך זה כבר על אחריותכם כמה מזה תאכלו.

אני נוהגת לחלק לאנשים שאני אוהבת.

 

 

חג אביב שמח!