בקרה

אתמול היתה לי בקרה חיצונית בעבודה הפנינה.

 

אין ספק שלבקרה הממשמשת ובאה היה חלק גדול בעובדה שזוהרה של הפנינה הועם מאד.

כבר היתה לי בקרה כזו לפני שנה ולא עברתי אותה, קצת, כי לא ידעתי מה צפוי וקצת, כי גם מה שהכנתי לבקרה לא היה מספיק. לא היה יכול להספיק. לא ידעתי את זה אז, והכשלון הכה אותי כמו אגרוף בבטן הרכה. למעשה ביקשתי להתפטר באותו היום ולאחר מאמצי שכנוע , הסכמתי להשאר.

 

בשבועות שקדמו לבקרה המתח הפנימי שלי הלך ועלה . הכשלון הקודם היה צרוב עמוק מאד בנשמתי.

למרות שהאחראית על התחום שאמורה להכין אותי לבקרה וללוות אותי בה לא התרגשה מהכשלון וראתה בו הזדמנות לצמיחה.

 

ואני, מחוסר ברירה צמחתי. צמחתי וצמחתי, אבל המחיר היה כבד.

תחושת השחיקה והתסכול גדלו מאד וככל התקרב מועד הבקרה החוזרת כך התעצמה החרדה סביבה .

היה רגע שבו חשבתי שהבקרה תתבטל , ככה האחראית על התחום אמרה והוסיפה שהיא מעדיפה לא לבטל,  כי עדיף פשוט לגמור עם זה.

לדעתה עשיתי עבודה מצויינת וחבל שהבקרית לא תראה את זה.

באופן אישי ממש לא היה אכפת לא מה תראה הבקרית ומה לא, העיקר לדחות את הבקרה.

אבל בסופו של הבקרה לא נדחתה ואני הפסקתי לישון בלילות.

 

בלילה שקדם לבקרה לקחתי כדור שינה וכיוונתי את השעון המעורר לשעה מוקדמת יותר על מנת שאוכל להגיע מוקדם ולהספיק לעבור במקום ולעשות את הליטושים האחרונים שנדרשים לפני שמגיעה הבקרית.

בדרך כלל אני יוצאת מהבית בשש וחצי על מנת להגיע לעבודה בשבע ורבע.

הפעם יצאתי מהבית עשר דקות קודם, וציפיתי שהWAZE יראה לי ששעת ההגעה המשוערת היא שבע.

WAZE חשב אחרת לחלוטין וטען ששעת ההגעה המשוערת היא שמונה ועשרה.

שמונה ועשרה???

 

אז כן, מסתבר שבמסלול שלי, בחלק שאין לו כביש עוקף, היתה תאונת דרכים שיצרה עיכוב של יותר מארבעים דקות.

וכך יצא שבמקום נסיעה של כ45 דקות הנסיעה ארכה לי יותר משעה וחצי.

בדרך התקשרתי מבועתת לאחראית ואמרתי לה שאני תקועה בפקק ומאחרת ושתנסה להקדים את בואה ותנסה לעזור לי להספיק לעשות את ההכנות האחרונות.

 

בשמונה הגעתי וראיתי שאנשים בכמות גדולה מהרגיל מחכים לי ושלא תהיה לי הזדמנות כלל לטפל בכל מה שידרוש טיפול.

בתחושת יאוש גדולה התחלתי לטפל בעניניהם, מקללת את עצמי שלא ביטלתי את הקבלה המקוצרת שקבעתי. כמובן שמרפי הרים את ראשו ובזק שלל תקלות קטנות וחמודות שעיכבו אותי עוד ועוד.

 

בנתיים הגיעה האחראית ונשלחה אחר כבוד להתחיל לארגן ענינים.

 

בעודי שקועה עד למרפקי באנשים טורדניים, היא נכנסה לחדר שלי ושאלה מה קורה עם המחשב בחדר שבו תערך הבקרה?

מה זאת אומרת מה קורה?

הוא לא נדלק.

אההה????

 

הלכתי לבדוק , התקשרתי לאנשי המחשבים ותשובתם היתה שהלך ההארד דיסק ושצריך להחליף מחשב, ובאיזה ימים אני עובדת?

היום!! עוד עשרים דקות יש לי בקרה, היום אני צריכה מחשב!!

לא עזר, לא יהיה מחשב היום.

 

עמדתי בחדר עם דמעות בעיניים.

די, אמרתי לאחראית,לאן זה עוד יכול להתדרדר?

היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שנעשה את הבקרה הממוחשבת בחדר אחר ושהכל יהיה בסדר.

לא ממש האמנתי לה, כי יום שמתחיל ככה , איזזה סיבה יש לו להשתפר?

 

אחר כך הגיעה הבקרית.

בדקה , חקרה, שאלה , בחנה, דקדקה בקטנות , הציקה והעיקה.

בסופו של דבר אמרה, זו היתה בקרה מצויינת, רואים שיש הפנמה מלאה של הביקורת הקודמת, שיפור אדיר , יש לך כמעט את מלוא הנקודות ושתדעי שזו אחת הבקרות היותר טובות שערכתי.

 

היא הלכה ואחריה גם האחראית המרוצה שלא הפסיקה למלמל שהיא אמרה לי שאעבור שהיא ידעה שעשיתי הכנה מצויינת לבקרה.

בסוף הלכתי גם אני.

 

אבל תחושת המתח לא עזבה אותי.

קוצר הנשימה והקשר בבטן עם צביטות החרדה המגיעות ברגעים לא צפויים.

גם בלילה לא ישנתי טוב, והבוקר קמתי עייפה ומותשת.

אני לא יודעת למה לא הצלחתי להשתחרר מהמועקה.

אולי בגלל שהיא הלכה איתי כל כך הרבה זמן.

ואולי בגלל שצפויה לי בקרה נוספת בעבודה השניה בעוד תשעה חודשים והפעם אני יודעת שאין שום אפשרות שאצליח להכין את הדרוש ולעבור את הבקרה, כך שצפוי לי כשלון נוסף שאני לא יודעת אם אעמוד בו.