דו פרצופיות

כשהגעתי לעבודה החדשה, לפני כשנתיים, היתה פה אחת ששימשה כמזכירה כשבע או שמונה שנים.

היא כבר עברה את גיל הפנסיה, עברה אותו בהרבה. אבל לא הצליחו לרמוז לה שהגיע זמנה לפנות את הכסא וכמו שאמרה לי אמבטיה, היא זרקה את המפתחות הרבה פעמים, אבל תמיד תפסה אותם חזרה.

 

בכל מקרה, כשאני נכנסתי לעבודה, שמחתי על נוכחותה. היא הכירה את כולם וידעה הרבה ממה שהיה צריך לדעת , הכינה סנדוויצ'ים לא רעים ובסך הכל היתה בסדר. היא לא היתה החברה הכי טובה שלי, אבל זה לא הפריע לי, היינו ביחסי עבודה טובים וזה היה מבחינתי מספיק לגמרי.

 

אחרי כמה חודשים, כשכבר הרגשתי שאני מבינה יותר טוב את המקום החלטתי, בהתייעצות עם אמבטיה ואיתה לערוך שינויים מבניים. להזיז את זה לפה ואת ההוא לשם. בין השאר להזיז את השולחן שלה למקום שונה מזה שהיה בו בשנים האחרונות.

לא עשיתי את ההחלטה לבד, עשינו ישיבה ודנו ביתרונות ובחסרונות של שינויים כאל ה ואחרים ובסופו של דבר התחלנו להניע את התהליך.

עם תחילתו של תהליך התזוזה שארך כמה חודשים היא הודיעה על התפטרות.

לי היא אמרה שהגיע הזמן, שהיא כבר צריכה מזמן לצאת לפנסיה ושהיא רוצה לנצל את בריאותה הטובה ולא לצאת לפנסיה כשהיא חולה ומוגבלת. אני הבעתי את הצער המתבקש על עזיבתה ומייד שקעתי חזרה בעבודה ושינויים וחיפוש מחליפה. בליבי אמרתי שכנראה באמת הגיע הזמן ושאת הידע שלה נקנה למישהי אחרת בסופו של דבר.

 

מאז עברה כמעט שנה שבה היא נכנסת מידי פעם ומקבלת שירות. שואלת מה נשמע ואני שואלת אותה לשלומה. לפעמים אנחנו מנהלות שיחה קלילה , לפעמים לא. תלוי אם יש זמן. בערך כמו שהיה כשעבדנו יחד. לאורך השנה השתדלתי להקל עליה את הכניסה למקום שבו עבדה כמה שנים ושמננו נפרדה לא מכבר. שמחתי לשמוע שהיא ממלאה את ימיה בתעסוקה ופעילויות.

 

ביום חמישי האחרון היא נכנסה ואחרי שקיבלה מה שרצתה אמרה – אני כמעט לא באה לפה.

אמרתי, כנראה שאין לך צורך.

והיא אמרה, אף פעם לא התנתקתי ככה ממקום שעבדתי בו, אפילו לא עשיתם לי מסיבת פרידה!

 

לקח לי עוד כמה דקות של שיחה להבין שהיא פגועה וזועמת ושהיא מושכת את הכעס הזה כבר יותר משנה.

 

אמבטיה אמרה, זו בכלל לא את שהיית צריכה לארגן לה מסיבת פרידה אלא אני , ואני לא חשבתי על זה כי היתה לה מסיבת פרידה אחת וחשבתי שזה מספיק. ושלא תוציא את הכעס עלייך, זו ממש לא אחריותך.

אבל היא מוציאה את הכעס עלי, פתאום אני מבינה. הולכת כבר קרוב לשנה ומפזרת מילים של רעל ושטנה בכל מקום. מתסיסה וממרמרת. היא עצמה מחייכת ומנומסת בכל פעם שהיא נכנסת ככה שלא הבנתי מה קורה. הכל בהחבא, מאחורי הגב, שום דבר לא גלוי ולא ישיר.

 

אמרתי לאמבטיה שאני חושבת שהיא כועסת עלי מאד ואני לא מבינה כל כך למה.

אמבטיה אמרה, את לא זוכרת כמה מהר התחברנו אני ואת מההתחלה וכמה היא קינאה? את לא זוכרת שהיא היתה נכנסת לחדר בכל פעם שהיינו מדברות? את לא זוכרת כמה התמרמרה שהחלטנו לעשות שינויים מבניים? היא זרקה את המפתחות כל כך הרבה פעמים , אבל את שברת אותה ובפעם הזאת ויתרה באמת על המקום. אני חושבת שהיא גם כועסת שמצאנו לה החלפה ולא התחננו לפניה שתשאר.

 

אני לא באמת יודעת איך עובד מוח של מישהו כמוה.

כשיש לי בעיה אני פונה לאדם שאיתו יש לי בעיה ומנסה לפתור אותה.

היא לעומת זאת מתרצצת סביב סביב יורקת ארס ורעל באזני כל מי שמוכן לשמוע מתסיסה ומעוררת כעסים עלי ועל אמבטיה אצל שרק מצליחה. ואז כשהיא נכנסת אלי, היא כולה חיוכים ונחמדות מזוייפת.

איך מישהו יכול להיות כל כך צבוע ודו פרצופי?

איך מתמודדים עם אדם כמוה?

 

איכס, בא לי להקיא.

מה, את חושבת שאני לא רואה את הדמעות בעינים שלך? הוא שואל

אני יודע שנגעתי בנקודה רגישה, את לא צריכה להגיד.

ואני כועסת, על עצמי. שכשלתי ככה.

מתלבטת אם להחליף את משקפי הראיה במשקפי שמש, אבל בטוחה שאם ארכיב אותם יפרץ הסכר סופית.

אז אני מוותרת ומחליפה נושא.

עד שהצריבה הקלה בעיניים עוברת.

 

יותר מאוחר אני אומרת לו משהו וצופה בתגובתו.

 

מה אתה חושב שאני לא רואה איך מתהדקת לך הלסת כשאתה לא מרוצה? אני שואלת.

איפה את רואה? הוא חוקר

ואני מצביעה לו על מפרק הלסת, ממש פה. קשר.

ומוסיפה – יש לך את המבט הזה המלוכסן שמתחיל מלמטה, נע בתנועה רוחבית על הרצפה, מבריש אותה ועולה אלי עד שאתה מגיע לפנים.

כשאתה מהדק ככה את הלסת ומביט בי במבט המסויים הזה אני יכולה לראות את הגלגלים עובדים לך בתוך המוח, כאילו היה חלון שקוף בגלוגולת שלך.

אני רואה שאתה מתאפק שלא להגיד דברים וחושב מה כן להגיד.

 

את צודקת, זה בדיוק ככה.