תרגילי שחרור

כיוון שהלימודים מתקיפים אותי כבר בשבוע הבא (סטטיסטיקה!! שיטות מחקר!!) מיהרנו השבוע לערוך את החפיפה לזו שתחליף אותי בימים שאעדר.

אני מכירה אותה היכרות רופפת מהעבר ושמעתי עליה בעיקר דברים טובים כך שחששותי מהחפיפה פחתו.

 

השבוע הבנתי סוף סף מה הוא התמהיל החברתי הרצוי עבורי בעבודה.

אני לא צריכה לעבוד לגמרי לבד, זה לא טוב לי ולא הופך אותי לפרודוקטיבית במיוחד. אבל לעבוד כל הזמן עם אנשים נוספים גרוע אפילו יותר.

מסתבר שהמזוגניות שלי חוצה את גבולות החברה ופולשת לתחום העבודה. כלומר, אני מוכנה ורוצה חברת אנשים אחרים, אבל במינון מינימלי. יש גבול לכמה אני יכולה לשאת נוכחות של אחרים.

הצורך להתייחס אליהם, להגיב, לשתף, לספר, לענות לשאלות…כל אלה גדולים עלי מעבר לכמה שעות שבועיות, מסתבר.

 

וחפיפה גרועה אפילו מעבודה יחד, כיוון שמצופה ממני להדריך , ללמד ולהראות, תוך כדי שאני עסוקה בעבודה שלי ולא יכולה להתפנות להפוגות הקטנות ושומרות השפיות שאני מרשה לעצמי. אני  חייבת לקחת כמה דקות מידי פעם ולנוח מהעבודה. לעשות משהו שלחלוטין לא מצריך הפעלת שיקול דעת, אחריות ומחשבה יתרה.

וכאשר מישהו עומד הכן להענות לרצוני, רוצה לספר לי סיפור קטן שיעזור לנו להכיר ולהרגיש נוח יותר יחד,  מצפה שאמציא לו עבודה ואראה לו איפה מונחים הדברים , או סתם אענה על שאלה שבאמת אין סיכוי שהוא ידע, הזמן הדרוש להפוגה, פשוט אינו בנמצא.

עוד גיליתי השבוע שאני נדרשת לאפשר, לתת מקום ולוותר על השולחן שלי, על מנת לתת למחליפה להשתלב, לרכוש בטחון ולאפשר לה לנסות להרשים אותי ביכולותיה ובשליטתה בסיטואציה החדשה לה.

 

בתכלס, הנסיונות שלה להוכח את עצמה בעיקר הפריעו לי.

כשאני נותנת מענה למישהו, אני לא צריכה שיתערבו לי ויוסיפו על דברי, או יחזקו את דברי בהנהונים נלהבים. אני אפילו לא רוצה שיעמדו ליידי ויפריעו לאינטימיות ההכרחית לפעמים הנרקמת ביני לבין האדם השני.

היא גם לא באמת יודעת מה מערך הקשרים שלי עם האנשים המגיעים ולא מכירה את הבדיחות הפנימיות, הרגישויות והסיפורים שמאחורי כל אחד. זה משהו שלומדים עם הזמן ורוכשים בדם, יזע ודמעות.

 

הכי התבאסתי כשניסיתי לשחרר אותה לפני הזמן והיא סרבה מתוך אי נוחות והציעה לי לצאת קודם.
אני מבינה מאיפה זה בא, אבל זה לחלוטין לא מקובל. עלי.

אז לא, לא הלכתי הביתה קודם, אבל בכל מקום אחר לקחתי צעד אחורה ונתתי לה לעשות כרצונה.

לא לגמרי, כי גם כשהלכתי לחדר השני עדיין נשארתי בהאזנה. אחרי הכל האחריות היא שלי.

 

זה עבד, כי היום היא חיבקה אותי בסוף היום ואמרה שהרגישה מאד נוח איתי וכמה היא שמחה שהחליטה לבוא לעבוד במקומי לתקופה הזו של הלימודים.

אני בעיקר שמחתי שסיימנו את החפיפה שאצטרך לראות אותה מעט מאד אם בכלל.

 

לא, אין לי תקנה.