המתח של השבועות האחרונים נותן בי את אותותיו. מה שיפה אצלי זה שאני מדחיקה כל כך חזק את העובדה שאני במתח, שאין לגוף שלי ברירה אלא לצעוק את זה החוצה כדי שאשים לב ואולי אעשה משהו להקל.
זה התחיל מדלקת בקיבה, שהיא הדרך הטובה להגיע לכיב קיבה, אולקוס, אם לא מטפלים כמו שצריך.
זו לא פעם ראשונה שיש לי דלקת כזו, אבל כבר מזמן לא היתה בעוצמה כזו ולקח לי כמה ימים להבין שהעובדה שאני מרגישה ממש ממש רע , שיש לי בחילות מיד אחרי כל דבר שאני אוכלת ושאני מותשת כל הזמן קשורה בדיוק לזה.
בפעם הראשונה זה היה קשור למלחמה האיומה עם האקס שהביאה אותי למצבי מתח קיצונייים. שאתם דווקא הצלחתי להתמודד יחסית טוב, אלא שכל שינוי הכי קטןן בחיים שלי היה מפיל אותי מייד לקרשים.
בפעם הראשונה זה לקח חודש, שניים עשר קילו ובטחון מלא שאני חולה בסרטן לפני שהצלחנו , רופא המשפחה ואני להבין מה יש לי ולטפל בזה בהצלחה.
מאז נשארה לי קיבה רגישה מאד שמשמשת כססמוגרף רגיש ביותר ומזדעקת בכל סימן למתח חריג.
ומתח לא חסר בזמן האחרון , החל במתחים של לפני הנסיעה עם הגמל, המתחים שאחריה, הריבים, המתח שלפני הלימודים וענינים בריאותיים עם אבא שלי שחלקם במתח עצום.
כיוון שהבנתי שמדובר בקיבה מרימה ראש וטיפלתי בה פחות או יותר.
(הרופא – תעשי גסטרוסקופיה, לא עשית מעל עשר שנים, חייבים לבדוק.
אני – לא נראה לי שאעשה.
הרופא – למה לא? זה חשוב מאד.
אני – כי לא בא לי.
הרופא- אה, זו סיבה מצויינת. )
וכיוון שהמתח לא נעלם מחיי, אלא רק הלך והתגבר, כמו נתיב מים הוא פילס לו דרך חדשה ובקע כפצע הרפס על השפתיים.
גם בו טיפלתי כמו שצריך וכל מה שאני צריכה עכשיו זה לא לחייך. מה שלא מהווה בעיה, כי ממלא לא ממש בא לי לחייך בימים אלו.
המתח ראה שגם להרפס בפה אני לא מתייחסת והתחיל להעיר אותי באמצע הלילה.
בהתחלה בקטנה, בחמש בבוקר, אחר כך בארבע, אחר כך בשלוש.
הלילה כבר התעוררתי באחת וחצי.
אני עייפה כל הזמן, חסרת סבלנות וחשק לעשות דברים. כל מחשבה, פגישה או שיחה עם הגמל מלווה בזליגה לא רצונית ולא נשלטת של דמעות. כך גם כל מה שקשור לאבא שלי. ללימודים אני מתייחסת ביותר אופטימיות משום מה.
אני מותשת ומרוטת עצבים. אין לי חשק להפגש ולדבר עם אף אחד. איו לי סבלנות לשטויות של אנשים בעבודה. מתחשק לי להכנס למיטה ולא לצאת. אבל כשאני מצליחה לעשות את זה אני לא מרגישה הקלה.
אין לי הרבה מה לעשות.
אבא שלי במגמת השתפרות.
ללימודים התקבלתי ובעוד שבוע אתחיל ללמוד.
והגמל, אין לי שום דרך לטפל במתח שקשור בו.
אני חסרת אונים לחלוטין וחסרת כוחות להשפיע ולשפר. וזה קשה מאד. שוחק טוחן ומועך.
כיוון שאני לא יכולה להשפיע עליו אני יכולה לטפל רק בצד שלי במערכת היחסים וזה אומר או לקבל ולספוג ולהבין שזו לא אני, זה הוא.
או לנתק את מערכת היחסים.
שתי האפשרויות כרוכות בכמויות עתק של מצוקה ומתח ובאופן כללי החיים הם לא שחור ולבן ויש תחומי אפור גדולים בעיקר באפשרות הראשונה.
בקיצור, החיים שלי די בזבל עכשיו מבחינה רגשית.
זו תקופה שתעבור, אני יודעת. כבר היו לי תקופות קשות ואני חזקה מאד.
על קצות האצבעות 