בקרה

אתמול היתה לי בקרה חיצונית בעבודה הפנינה.

 

אין ספק שלבקרה הממשמשת ובאה היה חלק גדול בעובדה שזוהרה של הפנינה הועם מאד.

כבר היתה לי בקרה כזו לפני שנה ולא עברתי אותה, קצת, כי לא ידעתי מה צפוי וקצת, כי גם מה שהכנתי לבקרה לא היה מספיק. לא היה יכול להספיק. לא ידעתי את זה אז, והכשלון הכה אותי כמו אגרוף בבטן הרכה. למעשה ביקשתי להתפטר באותו היום ולאחר מאמצי שכנוע , הסכמתי להשאר.

 

בשבועות שקדמו לבקרה המתח הפנימי שלי הלך ועלה . הכשלון הקודם היה צרוב עמוק מאד בנשמתי.

למרות שהאחראית על התחום שאמורה להכין אותי לבקרה וללוות אותי בה לא התרגשה מהכשלון וראתה בו הזדמנות לצמיחה.

 

ואני, מחוסר ברירה צמחתי. צמחתי וצמחתי, אבל המחיר היה כבד.

תחושת השחיקה והתסכול גדלו מאד וככל התקרב מועד הבקרה החוזרת כך התעצמה החרדה סביבה .

היה רגע שבו חשבתי שהבקרה תתבטל , ככה האחראית על התחום אמרה והוסיפה שהיא מעדיפה לא לבטל,  כי עדיף פשוט לגמור עם זה.

לדעתה עשיתי עבודה מצויינת וחבל שהבקרית לא תראה את זה.

באופן אישי ממש לא היה אכפת לא מה תראה הבקרית ומה לא, העיקר לדחות את הבקרה.

אבל בסופו של הבקרה לא נדחתה ואני הפסקתי לישון בלילות.

 

בלילה שקדם לבקרה לקחתי כדור שינה וכיוונתי את השעון המעורר לשעה מוקדמת יותר על מנת שאוכל להגיע מוקדם ולהספיק לעבור במקום ולעשות את הליטושים האחרונים שנדרשים לפני שמגיעה הבקרית.

בדרך כלל אני יוצאת מהבית בשש וחצי על מנת להגיע לעבודה בשבע ורבע.

הפעם יצאתי מהבית עשר דקות קודם, וציפיתי שהWAZE יראה לי ששעת ההגעה המשוערת היא שבע.

WAZE חשב אחרת לחלוטין וטען ששעת ההגעה המשוערת היא שמונה ועשרה.

שמונה ועשרה???

 

אז כן, מסתבר שבמסלול שלי, בחלק שאין לו כביש עוקף, היתה תאונת דרכים שיצרה עיכוב של יותר מארבעים דקות.

וכך יצא שבמקום נסיעה של כ45 דקות הנסיעה ארכה לי יותר משעה וחצי.

בדרך התקשרתי מבועתת לאחראית ואמרתי לה שאני תקועה בפקק ומאחרת ושתנסה להקדים את בואה ותנסה לעזור לי להספיק לעשות את ההכנות האחרונות.

 

בשמונה הגעתי וראיתי שאנשים בכמות גדולה מהרגיל מחכים לי ושלא תהיה לי הזדמנות כלל לטפל בכל מה שידרוש טיפול.

בתחושת יאוש גדולה התחלתי לטפל בעניניהם, מקללת את עצמי שלא ביטלתי את הקבלה המקוצרת שקבעתי. כמובן שמרפי הרים את ראשו ובזק שלל תקלות קטנות וחמודות שעיכבו אותי עוד ועוד.

 

בנתיים הגיעה האחראית ונשלחה אחר כבוד להתחיל לארגן ענינים.

 

בעודי שקועה עד למרפקי באנשים טורדניים, היא נכנסה לחדר שלי ושאלה מה קורה עם המחשב בחדר שבו תערך הבקרה?

מה זאת אומרת מה קורה?

הוא לא נדלק.

אההה????

 

הלכתי לבדוק , התקשרתי לאנשי המחשבים ותשובתם היתה שהלך ההארד דיסק ושצריך להחליף מחשב, ובאיזה ימים אני עובדת?

היום!! עוד עשרים דקות יש לי בקרה, היום אני צריכה מחשב!!

לא עזר, לא יהיה מחשב היום.

 

עמדתי בחדר עם דמעות בעיניים.

די, אמרתי לאחראית,לאן זה עוד יכול להתדרדר?

היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שנעשה את הבקרה הממוחשבת בחדר אחר ושהכל יהיה בסדר.

לא ממש האמנתי לה, כי יום שמתחיל ככה , איזזה סיבה יש לו להשתפר?

 

אחר כך הגיעה הבקרית.

בדקה , חקרה, שאלה , בחנה, דקדקה בקטנות , הציקה והעיקה.

בסופו של דבר אמרה, זו היתה בקרה מצויינת, רואים שיש הפנמה מלאה של הביקורת הקודמת, שיפור אדיר , יש לך כמעט את מלוא הנקודות ושתדעי שזו אחת הבקרות היותר טובות שערכתי.

 

היא הלכה ואחריה גם האחראית המרוצה שלא הפסיקה למלמל שהיא אמרה לי שאעבור שהיא ידעה שעשיתי הכנה מצויינת לבקרה.

בסוף הלכתי גם אני.

 

אבל תחושת המתח לא עזבה אותי.

קוצר הנשימה והקשר בבטן עם צביטות החרדה המגיעות ברגעים לא צפויים.

גם בלילה לא ישנתי טוב, והבוקר קמתי עייפה ומותשת.

אני לא יודעת למה לא הצלחתי להשתחרר מהמועקה.

אולי בגלל שהיא הלכה איתי כל כך הרבה זמן.

ואולי בגלל שצפויה לי בקרה נוספת בעבודה השניה בעוד תשעה חודשים והפעם אני יודעת שאין שום אפשרות שאצליח להכין את הדרוש ולעבור את הבקרה, כך שצפוי לי כשלון נוסף שאני לא יודעת אם אעמוד בו.

ארגון מחדש.

אני לומדת להתארגן מחדש.

דברים שעשיתי כלאחר יד , בין לבין, בלי להשקיע בהם יותר מידי מחשבה , נדרשים עכשיו לחשיבה מאומצת.

צריך למצוא זמן לנקות, לכבס, לערוך קניות, לעשות שיעורים, לנוח.

את הנקיונות אני מפזרת לאורך השובע כולו, בכל פעם קצת. ועדיין הבית לא מגיע לרמת הנקיון שמניחה את דעתי.

את הקניות אני מרכזת ליום שישי אחרי הלימודים, עוברת בסופר חדש בדרך מהלימודים הביתה. 

מרגישה שזה מצריך לימוד מחדש, כי השפע העצום, על המדפים הארוכים מבלבל אותי ומסיח את דעתי.

אני רגילה לסופר שלי שבו אני יודעת איפה מונח כל דבר ואני הולכת בצורה מסודרת ותכליתית ממקום למקום בלי לבזבז זמן או כסף.

בסופר החדש, שבו אני דבקה בגלל שהמחירים שבו מעט זוליים יותר, המוצרים עוד אינם ממופים במפה הפנימית שלי ואני עוברת ממקום למקום מתבוננת סביבי ולומדת את התכולה שלו, ששונה לא מעט מהסופר הרגיל שלי, לטוב ולרע.

מחליטה אם לקנות לנסיון מוצר לא מוכר כזה או אחר. שוכחת מה רציתי ומה אני צריכה, ממלאה עגלה ענקית במוצרים ועוד מוצרים ועוד מוצרים.

לאט לאט אני מרגישה שאני מתחילה להיות קצת יותר מאורגנת. 

מפת הסופר מתחילה לקבל את הנ"צ שלה, המקומות שאליהם אני יודעת שאני רוצה ללכת. לזיתים המיוחדים שמוכרים שם, לגבינה המצויינת במעדניה, ללחמניות המאד מאד טריות. לחומרי הניקוי.

 

אני עוברת על פני המדף של חומרי הניקוי בטינה מסויימת, בכל מקום מזכירים לי השלטים וקידמוי המכירות שחג הנקיון מתקרב, מארזי וחומרי ניקוי מוצעים כאילו היו חבילות טיפוח ובישום. כאילו שאם מישהו ינקה ביותר חומרי ניקוי הבית שלו יהיה נקי יותר.

לא חשוב, ממילא אני לא מנקה במיוחד לפסח. ממילא אני בקושי מספיקה לעמוד בסטנדרטים הפנימיים שלי.

 

העכבישים טווים אצלי קורים במהירות מדהימה, יש מאין, בתוך שבוע. אני לא מכירה חומר נקיון שיודע לטפל בקורי עכביש.

בכלל כל הרעיון של לנקות טוב במיוחד בעונת השרבים והאובכים הוא מטופש לחלוטין. רגע אבק- רגע גשם, ובינהם הכלבות שמשירות כמויות לא סבירות של שיער לקראת החום של הקיץ.

הרומבה עובד קשה ומיכל הלכלוך שלו מתמלא כבר באמצע ההפעלה מכל השערות האלו. למרות שהוא עובד כל יום.

 

גיליתי שפסח מגיע ועובר גם אם לא מנקים במיוחד בשבילו.

אפילו אם לא חוגגים אותו.

את זה עוד לא היה לי אומץ לנסות, אבל יום אחד אני אעשה את זה.

אצטרף למאות האלפים שבורחים מפה בחג ואסע למקום שבו הכבישים לא פקוקים , ויש לחם ומאפים ואף אחד לא מאחל לך חג כשר.

 

 

 

 

נראה לי שחזרתי לבלוג פתוח.

בנתיים.

מתקפה מזרחית

בעודי נוהגת בדרך מעבודה אחת לשניה ומהרהרת נוגות בפסח המתקרב על השלכותיו העגומות על יציבותי הנפשית, חלון הרכב פתוח, לאפשר לאויר האביבי להכנס פנימה עם ריחות הפריחה של צד הדרך, עם קרעי ניחוחות של פרדס מזדמן. כי אם כבר לשקוע בהרהורים נוגים אז לפחות שריחות הרקע יהיו נעימים.

 

לפתע חלף בזזזזזז נמוך ומאיים לייד האוזן הימנית שלי, נגע בשערותי והמשיך אחורה.

בזזזזז בטון נמוך אינו מבשר טובות כשהוא מתרחש בתוך מרחב קופסת המכונית הקטן מאד, קטן מידי.

הצצתי במראה האחורית וראיתי, למרבה האימה, צרעה מזרחית , דבור, בשבילכם. מתהלכת לה להנאתה על מסעד הראש של המושב האחורי. התפלצת החומה צהובה נשאבה לתוך האוטו שלי בחסדי החלון הפתוח ומייד החלה לחוש כאילו היא בבית. גם דרך המראה האחורית היא נראתה ענקית במיוחד.

 

בתור דבר ראשון פתחתי את כל החלונות באוטו, שתוכל לעוף החוצה.

כמובן שכל דבר שהיה לי באוטו התחיל להתעופף בחלל המכונית, כולל השקית שבה אני אוספת את כל מה שנדרש שיזרק לפח. אבל השקית לא סתם התעופפה לה החוצה לזהם את הסביבה, קודם כל הקפידה ופיזרה את תוכנה על גבי המושבים האחוריים בטרם נמלטה מן החלון האחורי ועפה לדרך של חירות חדשה. הייתי מתביישת בעצמי על לכלוך הסביבה ככה, אם לא הייתי שקועה בבעתה מוחלטת מפני החיה שעלולה לתקוף אותי בכל רגע נתון.

אחת לשלוש שניות הצצתי במראה האחורית על הכסאות מאחור. לא ראיתי כלום עד שעצרתי ברמזור. כיוון שפסקה סופת הרוחות שבתוך המכונית יצאה הצרעה מאחורי מעטפה גדולה שמונחת מזה כשנה מאחורי המסעדים האחוריים והמשיכה לטייל בהליכה מאיימת, זקורת כנפיים שקופות חומחומות, מעכסת לה כה וכה.

 

מייד כשהתחלף הרמזור פתחתי בנסיעה מהירה ככל שאיפשרו לי תנאי הכביש, כדי לייצר את אותה סופת רוחות שמדביקה את הצרעה האיומה למקומה ומונעת ממנה לתקוף אותי, מתחילה להבין שככה לא אגיע בשלום לעבודה, כי ההצצות התכופות אחורה כמעט עלו לי בפגיעה ברכב שהאיט בפתאומיות לפני. תשומת הלב אמורה להיות מוקדשת לכביש ולא לאיום מבית.

ולכן החלטתי לעצור במפרץ העצירה הקרוב ולסלק את האיום מהאוטו.

 

עצרתי לייד תחנת עצירה של טרמפים, קצת הרחק הלאה, כדי לא להתחיל להסתבך  עם האיש שעמד שם, עם עור שזוף מאד, כבן שישים או קצת יותר, לבוש בחולצת תמיכה באיתן כבל מאיזה שהן בחירות.
יצאתי מהאוטו פעור החלונות ופתחתי בזהירות את הדלת האחורית. בזהירות אין סופית הפכתי את האשפה שהותירה השקית המתעופפת על המושבים האחוריים ועל רצפת האוטו. הפכתי את המעטפה שהצליחה לשרוד את הסופה רק בגלל המילוי הכבד שלה, הצצתי על הרצפה, על הכסאות, בכל מקום ו…כלום. הצרעה נעלמה.

 

האיש מהטרמפיאדה שאל אותי מרחוק אם אני צריכה עזרה. בדרך כלל אני לא צריכה עזרה ובטח לא מאנשים שלובשים חולצות ממערכות בחירות ישנות, אבל הייתי ממש מבוהלת, אז אמרתי לו שיש לי דבור באוטו ושאני מפחדת.

אל תפחדי הוא אמר, אני אעזור לך.

במחי יד הפך שוב את מגוון פריטי האשפה שקישטו את אחורי האוטו, חיטט פה ושם ולא מצא כלום.
הכל בסדר, השארת את החלון פתוח והיא עפה החוצה, הוא אמר.

לאן את נוסעת, את יכולה לקחת אותי לצומת של המושב שלי?

 

נו, מה, בטח שאני יכולה לקחת מישהו כמוהו שהציל עלמה פרועת שיער וקרועת עיניים ממצוקה שחלפה עוד קודם.

הוא נכנס לאוטו והתחלנו לנסוע.

בנסיעה הקצרה למדתי שהוא מושבניק מאז ומתמיד שנהג לתפוס ולהרוג צרעות מזרחיות בידיים חשופות ושהוא אפילו אוהב להעקץ על ידי דבורים, זה עוזר לו לטפל בכאבי פרקים. שאני לא צריכה לדאוג , הדבור בטוח עף החוצה והוא פה לשמור עלי, אם לא.

למדתי שהוא חקלאי זעיר ושהוא מתפרנס בדוחק. לא קל להיות חקלאי.

אני סיפרתי לו על הרגישות שלי לארס של צרעות ודבורים ועד כמה אני מפחדת מעקיצה של דבור.

רציתי למצוא דרך להודות לו על ההתגייסות לעזרה ולכן שאלתי אם הוא מגדל ירקות אורגניים, סיפרתי לו על הקו אופ, ואחרי שקיבלתי ממנה אישור, נתתי לו את הטלפון של כוח הצלה, היא תחליט אם אפשר לשווק את הירקות שלו בקו אופ. ככה אולי הפרנסה שלו תשתפר במעט והסביבה תרוויח עוד חקלאי זעיר שמדביר קצת פחות.

 

הוא ירד בצומת של המושב שלו ואני המשכתי בדרכי, מקווה שיצא משהו טוב, בשבילו, מכל הסיפור הזה.

את הצרעה המזרחית לא ראיתי , למרות שחיפשתי אותה שוב כשהגעתי לעבודה.

אני עדיין לא רגועה לחלוטין ולא משוכנעת שאכן עפה מהאוטו. אני מקווה שכן. יש לי עוד את הדרך הביתה לגלות.

 

בכל מקרה חשוב לדעת שבתחילת האביב כל צרעה מזרחית וכל צרעה רגילה שאתם רואים היא מלכה המחפשת מקום לבנות קן. ולכן כל צרעה שתושמד בחודשים אלו של השנה תחסוך לכם קן צרעות מאיים ומטריד ליד הבית.

קוראים לזה הדברה טבעית.

דו פרצופיות

כשהגעתי לעבודה החדשה, לפני כשנתיים, היתה פה אחת ששימשה כמזכירה כשבע או שמונה שנים.

היא כבר עברה את גיל הפנסיה, עברה אותו בהרבה. אבל לא הצליחו לרמוז לה שהגיע זמנה לפנות את הכסא וכמו שאמרה לי אמבטיה, היא זרקה את המפתחות הרבה פעמים, אבל תמיד תפסה אותם חזרה.

 

בכל מקרה, כשאני נכנסתי לעבודה, שמחתי על נוכחותה. היא הכירה את כולם וידעה הרבה ממה שהיה צריך לדעת , הכינה סנדוויצ'ים לא רעים ובסך הכל היתה בסדר. היא לא היתה החברה הכי טובה שלי, אבל זה לא הפריע לי, היינו ביחסי עבודה טובים וזה היה מבחינתי מספיק לגמרי.

 

אחרי כמה חודשים, כשכבר הרגשתי שאני מבינה יותר טוב את המקום החלטתי, בהתייעצות עם אמבטיה ואיתה לערוך שינויים מבניים. להזיז את זה לפה ואת ההוא לשם. בין השאר להזיז את השולחן שלה למקום שונה מזה שהיה בו בשנים האחרונות.

לא עשיתי את ההחלטה לבד, עשינו ישיבה ודנו ביתרונות ובחסרונות של שינויים כאל ה ואחרים ובסופו של דבר התחלנו להניע את התהליך.

עם תחילתו של תהליך התזוזה שארך כמה חודשים היא הודיעה על התפטרות.

לי היא אמרה שהגיע הזמן, שהיא כבר צריכה מזמן לצאת לפנסיה ושהיא רוצה לנצל את בריאותה הטובה ולא לצאת לפנסיה כשהיא חולה ומוגבלת. אני הבעתי את הצער המתבקש על עזיבתה ומייד שקעתי חזרה בעבודה ושינויים וחיפוש מחליפה. בליבי אמרתי שכנראה באמת הגיע הזמן ושאת הידע שלה נקנה למישהי אחרת בסופו של דבר.

 

מאז עברה כמעט שנה שבה היא נכנסת מידי פעם ומקבלת שירות. שואלת מה נשמע ואני שואלת אותה לשלומה. לפעמים אנחנו מנהלות שיחה קלילה , לפעמים לא. תלוי אם יש זמן. בערך כמו שהיה כשעבדנו יחד. לאורך השנה השתדלתי להקל עליה את הכניסה למקום שבו עבדה כמה שנים ושמננו נפרדה לא מכבר. שמחתי לשמוע שהיא ממלאה את ימיה בתעסוקה ופעילויות.

 

ביום חמישי האחרון היא נכנסה ואחרי שקיבלה מה שרצתה אמרה – אני כמעט לא באה לפה.

אמרתי, כנראה שאין לך צורך.

והיא אמרה, אף פעם לא התנתקתי ככה ממקום שעבדתי בו, אפילו לא עשיתם לי מסיבת פרידה!

 

לקח לי עוד כמה דקות של שיחה להבין שהיא פגועה וזועמת ושהיא מושכת את הכעס הזה כבר יותר משנה.

 

אמבטיה אמרה, זו בכלל לא את שהיית צריכה לארגן לה מסיבת פרידה אלא אני , ואני לא חשבתי על זה כי היתה לה מסיבת פרידה אחת וחשבתי שזה מספיק. ושלא תוציא את הכעס עלייך, זו ממש לא אחריותך.

אבל היא מוציאה את הכעס עלי, פתאום אני מבינה. הולכת כבר קרוב לשנה ומפזרת מילים של רעל ושטנה בכל מקום. מתסיסה וממרמרת. היא עצמה מחייכת ומנומסת בכל פעם שהיא נכנסת ככה שלא הבנתי מה קורה. הכל בהחבא, מאחורי הגב, שום דבר לא גלוי ולא ישיר.

 

אמרתי לאמבטיה שאני חושבת שהיא כועסת עלי מאד ואני לא מבינה כל כך למה.

אמבטיה אמרה, את לא זוכרת כמה מהר התחברנו אני ואת מההתחלה וכמה היא קינאה? את לא זוכרת שהיא היתה נכנסת לחדר בכל פעם שהיינו מדברות? את לא זוכרת כמה התמרמרה שהחלטנו לעשות שינויים מבניים? היא זרקה את המפתחות כל כך הרבה פעמים , אבל את שברת אותה ובפעם הזאת ויתרה באמת על המקום. אני חושבת שהיא גם כועסת שמצאנו לה החלפה ולא התחננו לפניה שתשאר.

 

אני לא באמת יודעת איך עובד מוח של מישהו כמוה.

כשיש לי בעיה אני פונה לאדם שאיתו יש לי בעיה ומנסה לפתור אותה.

היא לעומת זאת מתרצצת סביב סביב יורקת ארס ורעל באזני כל מי שמוכן לשמוע מתסיסה ומעוררת כעסים עלי ועל אמבטיה אצל שרק מצליחה. ואז כשהיא נכנסת אלי, היא כולה חיוכים ונחמדות מזוייפת.

איך מישהו יכול להיות כל כך צבוע ודו פרצופי?

איך מתמודדים עם אדם כמוה?

 

איכס, בא לי להקיא.

מה, את חושבת שאני לא רואה את הדמעות בעינים שלך? הוא שואל

אני יודע שנגעתי בנקודה רגישה, את לא צריכה להגיד.

ואני כועסת, על עצמי. שכשלתי ככה.

מתלבטת אם להחליף את משקפי הראיה במשקפי שמש, אבל בטוחה שאם ארכיב אותם יפרץ הסכר סופית.

אז אני מוותרת ומחליפה נושא.

עד שהצריבה הקלה בעיניים עוברת.

 

יותר מאוחר אני אומרת לו משהו וצופה בתגובתו.

 

מה אתה חושב שאני לא רואה איך מתהדקת לך הלסת כשאתה לא מרוצה? אני שואלת.

איפה את רואה? הוא חוקר

ואני מצביעה לו על מפרק הלסת, ממש פה. קשר.

ומוסיפה – יש לך את המבט הזה המלוכסן שמתחיל מלמטה, נע בתנועה רוחבית על הרצפה, מבריש אותה ועולה אלי עד שאתה מגיע לפנים.

כשאתה מהדק ככה את הלסת ומביט בי במבט המסויים הזה אני יכולה לראות את הגלגלים עובדים לך בתוך המוח, כאילו היה חלון שקוף בגלוגולת שלך.

אני רואה שאתה מתאפק שלא להגיד דברים וחושב מה כן להגיד.

 

את צודקת, זה בדיוק ככה.

 

 

 

 

אופטימיות אישית

כי פסימיות מדכאת ברמה הציבורית, לא חסר.

 

תוצאות הבחירות מדכאות אותי ממש, אני לא רואה איך יהיה יותר טוב.

ממשלה ימנית, דתית, חרדית שדואגת לעניני מקורביה  ורומסת או סתם מתעלמת ממי שלא, לא תשפר את איכות החיים שלי ושל רבים אחרים.

כסף שילך לישיבות, לשטחים, להתנחלויות.

רמת חיים סבירה שתלך ותתרחק למרות שעות העבודה שילכו ויתרבו כדי לשמור עליה.

יחסים בין לאומיים שילכו ויורעו.

טייקונים ואיילי הון שילכו ויתעשרו.

שאר האנשים ילכו ויתענו.

דיור ילך ויתרחק.

הרחוב לעומת זאת יתקרב.

תהיה עוד מלחמה, או לפחות מבצע. אולי אפילו שניים.

נאומים חוצבי להבות, רצוי באנגלית ובבריטון מהדהד.

שימוש במילה אירן, דאעש, חמאס, אולי אפילו נגיע לבוקו חראם, מה שיעבוד בכל פעם שמישהו יגיד משהו על ההתנהלות של ראש הממשלה של אשתו, של שריו או טייקוניו.

 

 

 

אבל זו עובדה מוגמרת, אין מה לעשות.

מלבד לחפש נקודות אור.

ונקודת האור היא שקניתי מחשב נייד חדש, ניצלתי את מבצעי יום הבחירות וקניתי מחשב נייד חדש במחיר ללא מע"מ שזה בערך 400 שקלים פחות ממה שטוען המוכר שהמחיר ביום רגיל.

 

לא להתלהב, גם לנקודת אור יש קוצים באליה והקוץ המציק ביותר הוא מערכת ההפעלה המחורבנת ביותר עלי אדמות פחות או יותר. לא הצלחתי למצוא מחשב שלא הותקנה עליו חלונות 8 המזעזעת. 

המוכר הבטיח לי באותות ומופתים שממש תיכף המערכת תתעדכן אוטומטית לחלונות 10שאמורה לצאת ממש עוד מעט ואמורה להיות נוחה הרבה יותר.

לא היתה לי הרבה ברירה כי רציתי לנצל את ההנחות וגם כי המחשב הישן שלי מאותת בזמן האחרון, איתותים הולכים ותוכפים על קריסת מערכות ההולכת ומתקרבת. אז בלב לא שלם לקחתי את המחשב החדש החמוד למדי ועכשיו אני נאבקת ללמוד איך לעבוד עם מערכת ההפעלה המעצבנת ביקום.

 

המחשב עובד במהירות שאני כבר לא רגילה אליה, המסך שלו גדול באינצ' או אינצ' וחצי וההבדל עצום. 
 התצוגה טובה הרבה יותר, ובאופן כללי, אני בטוחה שברגע שאצליח להבין איך מפעילים פה דברים ולמה לעזאזל אני לא מצליחה לחבר את הBluetooth אתעצבן על המחשב קצת פחות.

 

אני אומרת לכם שאסור להתייאש, הנה הצלחתי

 

 

 

בתמונה, אביב במכללה. (ע"ע נקודות אור בחיים).

 

צמוד

כשהבטן שלי נצמדת לגב שלו,

נצמדת אליו לכל אורכו ולכל אורכי.

היד הימנית שלי נמתחת למעלה, מונחת לצד ראשו, או מתחתיו.

היד השמאלית מחבקת אותו ומצמידה אותו אלי.

אחר כך היא פשוט מונחת עליו, בנינוחות רכה.

 

הוא משפר את תנוחתו כך שגופו יתאים בדיוק לשלי.

אני עושה תנועות של כיוונון עדין, כדי לא לפספס מגע אפילו בסנטימטר של עור.

כשאנחנו נצמדים ככה, אני מרגישה תחושה של הקלה ורווחה מיידיות,

וזו תחושה מדהימה.

כאילו הגעתי הביתה.

כאילו אני נטענת.

נרגעת.

נושמת.

לפעמים אני כמעט מייבבת מרוב נחמה.

 

זה כמו לשים כויה מתחת למים הקרירים, שהכאב נעלם כהרף עין.

זה כמו לשתות מים כשהגרון יבש עד צריבה.

זה כמו להכנס למים חמים במקלחת, כשהחום מדויק בול.

זה כמו לקחת נשימה עמוקה אחרי צלילה ארוכה מידי מתחת למים.

 

ואני לא מבינה מה פתאום, הרי מעולם לא אהבתי להתכרבל.

 

המבוכה שבהערה

בעבודה שלי מאמינים שמגיע לעובדים לאכול ולכן יש תקציב קטן שמיועד לקניית מזון מינימלי.

לחמניות, סוג או שניים של גבינה , קופסת טונה, ממרח כזה או אחר, חלב, קפה ותה.

יש גם את מי שאוהבת לקנות ואחראית על הקניה השבועית של האוכל.

היא משתדלת לגוון בקניותיה, שלא ישעמם לנו בפה.

 

למרות שאף אחד לא יושב לנו על הראש, כולנו מודעים לעובדה שהתקציב אינו אין סופי ולכן שמים לב לצריכה שלנו.

לא בכל מקום המעביד מרגיש צורך לדאוג לעובדים מעבר לקפה ועוגיות, וצריך להכיר תודה על מי שכן. ככה לפחות אני מבינה את זה.

 

עכשיו, באה המחליפה, ולפתע נגמרה הגבינה הצהובה, לפני שנגמר השבוע.

בפעם הראשונה שהתנדבה להכין כרירכים, שמתי לב שהכניסה לכל כריך שתיים או שתיים וחצי פרוסות גבינה צהובה.

כשבשוטף אנחנו משתמשים בפרוסה אחת לכל כריך.

גם כדי לא להתפרע בהוצאות וגם כדי לא להתפרע קלורית.

 

מאחר ונראה לי קטנוני ומביך (עבורה ועבורי) להעיר על כמות הגבינה בכריך, החלטתי להדגים לה, ובפעם הבאה הכנתי אני את הכריכים, עם פרוסה אחת של גבינה.

היא התרגשה כשהגשתי לה את הכריך והתפעלה מהאסטתיות שלו. חשבתי שהנקודה עברה, ככה בעדינות ובלי להביך אף אחד.

 

אז חשבתי.

השבוע היא כבר עבדה בלעדי , מה שאומר שפחות חומר להכנת כריכים נצרך, ועדיין, כשהגעתי לעבודה אתמול, גיליתי שהגבינה הצהובה נגמרה.

גבינה שהיתה אמורה להספיק לשבוע נגמרה בשלושה ימים.

מייד התבאסתי עמוקות.

לא בגלל שאין גבינה צהובה. אני לא בררנית  ואוכלת מה שיש אם אני רעבה.

אלא בגלל שבבירור היא לא הבינה את הרמז ועכשיו יהיה צריך להסביר לה בצורה ברורה יותר.

 

בהתחלה ניסיתי להפיל את המשימה על זו שקונה את האוכל, להן יוצא להפגש ולעבוד ביחד ונראה יותר הגיוני שתעיר לה בהכנת הכריכים הבאה. אבל הקונה התנערה מיידית וסרבה להעיר. הודיעה לי שזה מביך אותה.

נו, ואותי לא?

 

 

בסוף החלטתי לחבוש את הכובע המחודד, לחבק את מקל המטאטא ולהשאיר לה על השולחן מכתב בנושא:

 

 

מחליפה בוקר טוב

 

הגבינה הצהובה נגמרה השבוע מוקדם מהרגיל.

מאחר ויש לנו תקציב מוגבל לקניית אוכל, אנחנו משתמשים בפרוסה אחת של גבינה צהובה לכל כריך שמכינים על מנת שלא לחרוג מהתקציב.

מקווה שזה בסדר מבחינתך.

שיהיה יום נעים

 

פועה

 

 

 

מחר היא תבוא ותראה את הפתק.

ואני כבר מעכשיו מתפתלת מאי נוחות. להעיר למישהו על צריכת מזון זה מביך ממש כמו להעיר למישהו על ריח גוף לא נעים. אבל איזו עוד אפשרות יש?

 

 

 

שלום כיתה א'

אין כמו היום הראשון ללימודים.

וזה מרגיש, ארבעים שנה אחרי, בדיוק כמו היום הראשון בכיתה א'.

 

אולי הצעד נראה בטוח, אבל החששות הם אותם חששות-

האם אצליח למצוא את הכיתה שלי? האם אמצא לי שם מקום? האם אמצא לי חברים חדשים? האם ישעמם לי? האם יהיה לי קשה או שאצליח בלימודים?

 

באורח מאד לא אופייני לי, לא הכנתי את התיק מראש ולא סידרתי לי את הדברים.

אספתי באקראי כמה כלי כתיבה ואיזה אביזר שישמש כקלמר. מצאתי לי קלסר ישן ומשומש ודאגתי שיהיו דפדפות בבית.

לא הדפסתי סילבוסים לקורסים ולא את המצגות של שיעורי היום הראשון.

לזכותי יאמר שעד אתמול לא היו באתר המכללה את כל אלה. אני אדפיס מחר. ואארגן את הקלסר כמו שצריך. ואקנה טיפקס ועטים צבעוניים וחוצצים. 

 

כאמור, בגלל הזמן הקצרצר שחלף בין ההכרזה על פתיחת התואר ועוד להתחלה הממשית הכל נעשה במהירות וברגע האחרון.

למשל, התברר לי היום שחלק מהנרשמים עוד לא הספיקו לשלם את שכר הלימוד. ושעד היום לא היה ברור כמה סטודנטים יתחילו את הלימודים.

 

בבוקר התעוררתי בשעה שבה אני רגילה לקום והיה לי פנאי של שעתיים עד שאצטרך לצאת. אולי בגלל זה קמתי לאיטי והתארגנתי בעצלתיים.

עד שגיליתי שהקלסר לא נכנס לתיק.

אחרי התרוצצות תזזיתית מעט ברחבי הבית, משכתי כסא ופתחתי את הארון הגבוה שבתוכו מצאתי את התיק הותיק אך המעולה שקניתי בתחילת התואר הראשון, לפני כשמונה שנים, שפשוט חיכה, תחוב לאחורי הארון ומעט מקומט, שאוציא אותו לאור.

אחר כך כמעט שברתי ציפורן במאמץ להצמיד לו בובת מכשפה קטנה. לכל תיק שלי מוצמדת איזו בובה. 

בזבזתי עוד 7 דקות בהתלבטות אם לקחת תיק אחד שיהיה בו את ציוד הלימודים ותיק רגיל או לדחוס הכל לתיק אחד ולוותר על חלק מהחפצים שאני לא יכולה בלעדיהם.

בסוף התפשרתי והכנסתי לתיק הלימודים, בנוסף לציוד הלימודים, את הארנק, משקפי השמש, כדורים לכאב ראש וריטלין, ועוד כמה דברים קטנים.
כמובן שלאורך היום גיליתי שחסרים לי המון דברים. 

כן, אני בטוחה שעם התיק הרגיל שלי אני יכולה לשרוד שבועיים במדבר. יש בו הכל.

עשיתי רשימה של דברים שאני חייבת שיהיו לי בשני התיקים, אני לא יכולה לסמוך על הזכרון שלי בלהעביר דברים מתיק לתיק.

 

ואז הלכתי להכין אוכל וגיליתי שאין לי מה למרוח בכריכים. המקרר ריק לגמרי.

בסוף התפשרתי על כריכים ממה שיש.

אחד עם עלה נבול של חסה (אורגנית! מהגינה!) וטחינה.

והשני עם טחינה וזיתים חריפים.

יצאו כריכים מעולים. באמת.

חוץ מזה, מלאת מרץ ועזוז חתכתי ירקות ומילאתי קופסה שלמה, נחושה בדעתי שבלימודים האלה אני לא אעלה במשקל.

 

לא לקחתי בחשבון את הפקקים של הבוקר ולכן הגעתי לכיתה שלוש דקות לפני תחילת השיעור הראשון במקום עשר דקות , כמו שהייתי מעדיפה.

התיישבתי איפה שהיה פנוי , אפילו לא חשבתי על כך שהישיבה האקראית הזו כנראה תקבע את מקום הישיבה שלי לפחות עד שיחליפו לנו כיתה.

למזלי יש לי שכנות נחמדות מאד , הימנית זוכרת אותי מהתואר הראשון. השתיים מאחור מכירות אותי מלימודים מוקדמים עוד יותר.

 

אוירת הזרות שאפפה את הכיתה בבוקר, הלכה והתפוגגה במהלך היום.

בשיעור השלישי כבר הועברה רשימת שמות לצורך יצירת קבוצת ווטסאפ כיתתית, נאסף כסף לקניית קפה לפינת קפה בכיתה וקופסאות הירקות התחילו לעבור מיד ליד.

עם חלוף השיעורים, הדממה שאפיינה את השיעור הראשון הלכה ופחתה, לאט לאט אנשים אזרו אומץ ושאלו שאלות, או העירו הערות, מה שהביא את האחרים להרגיש נוח יותר להשתתף ולדבר.

 

המרצה לסטטיסטיקה ושיטות מחקר לימדה את השיעור הראשון והשני. אני מכירה אותה מהתואר הראשון ואני שמחה שזו היא, בדרך מסויימת היא הופכת את הלימוד לנעים יותר. 

גם היא, כמונו , התרגשה מהיום הראשון של המחזור הראשון של התואר השני. וגם היא, כמו המרצים האחרים הדגישו שתואר שני זה משהו אחר ושהם מתייחסים אלינו אחרת לגמרי מהיחס לסטודנטים לתואר ראשון. ושהעובדה שאנחנו המחזור הראשון הופכת אותנו לקרובים במיוחד לליבם. גם זה תרם לתחושת הגאווה והיחוד שלנו.

אחריה היו עוד שני מרצים שאני מכירה מהעבר, שניהם מהסוג שמעלה חיוך על השפתיים ומעלים את אי השקט והמתח שיש לא פעם בכיתה.

באמצע היום היה מרצה פחות מוצלח, בתחום של חשבונאות , שרחוק ממני מאד.

חשבתי שבגלל זה אני לא מבינה מה הוא אומר, אבל הסתבר לי שאני לא לבד, הוא כל כך לא ממוקד שאף אחד לא הצליח לעקוב אחרי דברייו. הלוואי שהיה קצת פחות נלהב ומאוהב במקצועו וקצת יותר ברור. אני מקווה שאצליח להבין את המצגות שלו, אם לא אותו בשיעור.

ואולי אני צריכה לקחת ריטלין שיעזור לי להתרכז בשיעורים שלו. היום זה היה קשה עד בלתי אפשרי.

 

בסוף היום הכיתה כבר הגיעה להסכמה עם המרצה האחרון שמקצרים את ההפסקה האחרונה והשיעור מתחיל ומסתיים בהתאם.

יצאתי הביתה בתחושת אופוריה קלה.

היה יום ראשון מוצלח ממש. 

אני לא יודעת אם זה יחזור על עצמו, אבל ממש נהניתי בלימודים.

אני. נהניתי בלימודים. מדהים.

 

מסתבר שלא רק אני ככה כי  בקבוצת הווטסאפ הכיתתית כתב מישהו – 

 

בהצלחה לכווווולם , קבוצה נהדרת, נהנתי מכל רגע…