המבחן באנגלית

הוא תנאי הקבלה הכמעט יחיד שעומד ביני לבין הקבלה ללימודים.

אני עומדת בממוצע הציונים הנדרש ויותר מזה. ראיון קבלה הודיעו שלא יעשו מפאת קוצר זמן, כך שנשאר רק המבחן באנגלית.

 

כשהלכתי להרשם קיבלתי זימון למבחן, יחד עם קובץ מבחן לדוגמא.

באדישות שוות הנפש שלי (שלא לומר אפטיות חסרת ביסוס), שאלתי את עצמי, מה כבר יש ללמוד באנגלית? הרי את הקורס היחיד שנדרשתי לעשות בתואר הראשון סיימתי בציון של 94, והמבחן של עכשיו הוא מבחן באותה הרמה ואני צריכה לעבור אותו בציון 70. קטן עלי.

בכל זאת החלטתי לעבור על המבחן ולעשות אותו במתכונת מבחן אמיתי כדי לתרגל ישיבה ממושכת וריכוז.

 

איזה מזל שעשיתי את זה.

כי תוך כדי תרגול המבחן נזכרתי:

א. כמה קשה לי לשבת ולהתרכז במשהו שלא זורם לי חלק.

א.1. כתולדה של התובנה הזו, כמה חשוב יהיה לזכור לקחת כדור ריטלין לפני המבחן.

ב.שיש שיטה לקרוא מאמר בלי לקרוא ממש ולהבין מספיק כדי לענות על שאלות המבחן.

ב.1. שאת הכותרת מתרגמים ממש בסוף.

ג.שאני זקוקה לעזרים כמו מדגיש, עפרון, עט.

ד.שאני חושבת לפני שאני כותבת, או אפילו כותבת בעפרון.

 

כך שהבוקר הגעתי למבחן מוכנה למדי.

ולמרות שסיימתי את התואר הראשון ב2008, זה הרגיש לי לגמרי טבעי להניח את התיק בשורת התיקים מתחת ללוח, לשלוף מתוכו כלי כתיבה, מילון, תעודה מזהה, מים ולחמניה. ממש כאילו אני עושה את זה כל יום.

זכרתי לכבות את הסלולארי ולהטמין אותו בתיק, ומצאתי בקלילות מקום ישיבה מתאים שממנו לא יזיזו אותי בתואנה שאני קרובה מידי לנבחן אחר.

 

 

אותו נבחן אחר, שלוש דקות לתוך המבחן כבר לחש לי – איך את מתרגמת Bioethics? אין מילה כזאת במילון!

לא עניתי לו. ראשית כי לא התחשק לי להפסל על ידי הבוחנת שעמדה לא רחוק. 

ושנית, ידעתי שברגע שיעבור את התקציר ויקרא את המבוא יבין שרוב המאמר דן בעצם בשאלה מה זה בדיוק Bioethics.

 

זו לא היתה הפרעה היחידה מצידו. כמה דקות אחר כך הוא התעטש, וכיוון שהוא לא מסודר ומאורגן כמוני, לא היה לו טישו זמין והוא משך באפו כל 5-6 שניות לאורך כל המבחן. לצערי לא היה לי טישו לתת לו.

מלבדו הרעש הקבוע שלו מצד ימין, ישבה מאחורי מישהי שהשתעלה כל כמה דקות ותרמה לאווירה שיעול לח ומתגלגל.

מצד שמאל מאחור ישבה מישהי עם מילונית אלקטרונית ויכולתי לשמוע כל לחיצה על כל מקש. והיא חיפשה מילים בלי סוף, היא לא הפסיקה לחפש.

בשניים מהתיקים השעונים לקיר מתחת ללוח, רטט טלפון שלא כובה עד תום, בלי שאף אחד יקח אחריות ויקום לכבות.

בשעה שבה היה מותר לצאת לשירותים כיסאות חרקו והדלת נפתחה ונטרקה שוב ושוב.

בשולחן הראשון מצד ימין ישבה מישהי שהרטיטה את הרגל שלה בעצבנות. כל הזמן.

מזל שלקחתי ריטלין, אחרת זה היה מחרפן אותי לחלוטין.

 

למבחן הוקצבו שלוש שעות.

אחרי שעתיים סיימתי אותו.

עברתי עליו שוב וניסיתי לבדוק אם יש טעויות בולטות שאני יכולה לתקן וניסיתי לנחש על איזה שאלות עניתי נכון וכמה אקבל.

אף אחד אחר לא סיים.

כרגיל תהיתי איך יכול להיות שאני מסיימת ראשונה ושאולי אני מפספסת משהו. בדקתי שלא דילגתי על שאלות או דף שנדבק לדפים קודמים.

מרחתי את הזמן עד שנמאס לי. בדיוק אז מישהי קמה והחזירה את המבחן שלה.

בתחושת רווחה קמתי גם אני להחזיר את המבחן לבוחנת.

 

כנראה שאני לא לבד בתחושה הזו, כי מייד אחרי יצאו מהכיתה עוד שלושה נבחנים.

 

בדרך לאוטו עצרה אותי מישהי ושאלה אותי איך היה המבחן, איך תרגמתי את הכותרת ונכון שהיה קשה?

חייכתי אליה ואמרתי – בתואר הראשון, באיזה ציון סיימת את המבחן באנגלית?

היא אמרה – 82.

הרגעתי אותה-פה את צריכה רק שבעים בשביל לעבור, יהיה בסדר.

היא אמרה תודה וחייכה.

 

ואני חשבתי לעצמי שאם נלמד יחד היא תכיר אותי ותדע שאני לא אוהבת לחפור אחרי המבחנים במה היה ואיך היה, מה כתבת ואיזו תשובה בחרת.

אף אחד עוד לא שיפר את הציון שלו מלגלות מייד בסוף המבחן במה טעה.

אבל אין תחושה יותר סטודנטיאלית מלדאוג למבחן שאי אפשר לשנות.

בכל מקרה נראה לי שעברתי. אני אהיה המומה לחלוטין אם לא.

 

נכנסתי לאוטו ונסעתי לקבל את החיסון השלישי של הכלבת.

עוד שבוע – אחרון ודי.