הדרך המושלמת לחגוג את חג האהבה.

כמו שחשבתי, או בעצם חששתי .

בעצם לא.

לא כמו שחששתי, אלא הרבה יותר גרוע זה היה.

 

אני אמרתי במשפט אחד, טיפה מגומגם שלגבי היום כייף… שאלתי למה היה עוקצני כמו שהיה ומה אמר שם על לחץ שקשור למחוייבות.

הוא קפא לשניה ואז התפרץ, ולא נתן לי להשחיל אפילו מילה אחת.

איך אני מתהפכת עליו. שבועיים נתתי לו לחיות באשליה שהכל היה טוב. אם לא היה טוב למה לא אמרתי קודם. איך יוצא שתמיד הוא עוקצני ומגעיל (והוא אמר עוד כמה מילות תואר לא מחמיאות על עצמו שלא יצאו לי מהפה). ומי דיבר בכלל על מחויבות? הוא בכלל דיבר על התגובה שלו לזה שנשרטתי מהחתול ועל זה שזה הלחיץ אותו.

ניסיתי להגיד משהו, באמת שניסיתי , אבל לא היה עם מי לדבר. הוא קם והודיע שהוא הולך.

מה הולך? מה הולך??

מה לעזאזל החמישי קרה פה בכלל?

אמרתי משהו שלא מצא חן בעיניו. בסדר, אז מה?

אז קמים והולכים? מה זה הדבר הזה? איפה הוא למד להתנהג ככה?

 

בכל סיטואציה אחרת עם אנשים אחרים אני מניחה שהשיחה היתה מתפתחת לבירור הלמה הרגשתי ככה , האם התחושות היו שלי בלבד , איך הוא הרגיש ומה אפשר לעשות הלאה. ככה נראה לי הגיוני. שיחה בין שני אנשים מבוגרים על יום שחלקו היה פחות מוצלח וחלקו יותר. ככה לומדים לפעם הבאה, להמנע ממלכודות ומכשולים, לשפר , לקדם, לעשות שיהיה טוב יותר.

 

לא אצלו. בשבילו זו היתה עילה למלחמת עולם שלישית והוא מוכן להצטרף לאיסלאם לצורך העניין ולהוריד לי את הראש. 

הרסתי לו את השבת, חרבתי הכל ברגע אחד. מה שמרתי בבטן, למה לא אמרתי כלום עד עכשיו, איך נתתי לו לחיות באשליה, איך התהפכתי עליו ועוד ועוד ועוד, שוב ושוב ושוב.

קם ללכת, ובדרך נזכר שהביא לי ידיות לסירים, ושאמר שיחליף לי אותן.

לתדהמתי ראיתי אותו לוקח את ארגז הכלים והולך למטבח לתקן את הסירים.

אמרת שאתה הולך – אז תלך. לא צריכה שתעשה לי עכשיו טובות בשביל להרגיש טוב עם עצמך.

וגם דחפתי לו לתיק את החלק שלי בתשלום על יום הכייף. ממילא אמרתי לו שאחזיר לו את חלקי בתשלום, בלי שום קשר.

לא רוצה ולא צריכה ממנו כלום.

 

הדבר היחיד שרציתי זו שיחה בוגרת ונורמלית ולא התפרצויות זעם של גיל שנתיים.

התפרצות ללא שום פרופורציה לגירוי.

לא היתה סיבה להתפרץ בכלל. באופן עקרוני.

אבל גם אם פגעתי באיזה ציפור מציפורי נפשו, (שיש תחושה שהולכות ומתרבות עם השנים וגם נעשות רגישות לכל סוג של גירוי) גם אם דרכתי לו על איזו יבלת סמויה, עדיין אני לא רואה פה סיבה מספיק טובה להפוך את השיחה/ריב לאירוע דרמטי של יציאה מהבית ועזיבה חד צדדית.

 

יוגה אומרת שאני לא צריכה להחליט עכשיו כשאני כועסת רצח מה לעשות עם מערכת היחסים איתו, כי כבר היו עליות ומורדות לא קטנים לאורך השנים שבהן אנחנו מכירים.

אבל נראה לי שנחצה פה איזה קו אדום. וירד איזה כיסוי עיניים שענדתי לעצמי במו ידי.

במאזן העלות והתועלת של מערכת היחסים שלנו, ממש ממש לא שווה לי עכשיו.

 

קשה לי מאד.

אבל אולי זה הזמן היחיד שאני יכולה להחליט. הזמן היחיד שבו אני לא מרגישה את התחושות החמות, את הגעגוע ואת הרצון להיות איתו שמאפילות על השיפוט הרציונלי והקר וגורמות לי להחזיר אותו אלי כל פעם מחדש.

 

 

מתנצלת על המעבר לפרטי.

א. אני לא רוצה להגיע לפוסטים החמים עם נושא כל כך כואב.

ב.יש לי תחושה שהוא גילה את הבלוג שלי וקורא בו בסתר. יותר מידי פעמים הוא יודע מראש מה אני חושבת ואיזה מצב רוח יש לי.