ספיחים, זנבות ותוצאותיהם

אני יצאתי ראשונה מהג'קוזי וחזרתי לחדר הצימר שלנו, ביום הכייף.

כשהגעתי לדלת ההזזה העשויה זכוכית של החדר, גיליתי מאחוריה חתול מבוהל.
מסתבר שהשארנו אותה מעט פתוחה והחתול ניצל את העדרותנו ושהייתנו בג'קוזי כדי לבדוק מה מצב המזון אצלנו בחדר.

 

כשחזרתי, הפתעתי אותו והפחדתי אותו מאד. אני בעיקר הייתי משועשעת.

לרגע אחד עמדנו משני צידי דלת הזכוכית שהיתה פתוחה כדי סנטימטרים בודדים.

כיוון שהיה לי ברור שהוא לא מעז לצאת כשאני חוסמת את דרכו החלטתי לזוז הצידה תוך כדי פתיחת הדלת.
אותה מחשבה בדיוק עברה בראשו של החתול והוא זינק באותה שניה לצד שאליו זזתי אני.

שוב עצרנו ולטשנו מבט זה בזו ואז באופן קומי למדי, דילגנו שנינו לצד השני של דלת הזכוכית. אני כבר כמעט צחקתי, אבל החתול מצא את המצב מצחיק הרבה פחות והחליט להמלט ויהי מה. הוא זינק בעד הדלת, רגליו מחליקות על פני הרצפה, כמו בסרט מצויר, כאילו רץ במקום, וכעבור עשירית השניה מצא נקודת אחיזה וזינק החוצה, חלף על פני ונעלם.

הנקודה המצערת בסיפור היא שנקודת האחיזה היתה האצבע הגדולה של הרגל היחפה שלי , הוא השאיר לי חמישה סנטימטר שריטה ארוכה ומדממת , ולא נראה עוד.

 

שטפתי את הפצע במים זורמים וסבון, מצאנו איזה פלסטר אצל הגמל ומבחינתי הסתיים הסיפור.

עד שהיום בבוקר סיימתי להדחיק והבנתי שהגיע הזמן לטפל בשריטת החתול בכבוד הראוי לה.

אז נכון שזו שריטה ולא נשיכה. ונכון שהחתול נראה בעיקר רעב ומבוהל ולא חולה, אבל הגליל הוא איזור אנדמי לכלבת ואין לי שום דרך לוודא האם החתול עדיין חי כעבור עשרה ימים.

בקיצור, הייתי צריכה ללכת כבר קודם למשרד הבריאות לברר את עמדתם בנושא. 

 

יצאתי שעה קודם מעבודה א' בהנחה שמקסימום אם אתעכב יותר מהצפוי, אאחר רק במעט לעבודה ב'.

הגעתי ללשכת הבריאות. שם קיבלה אותי אחות שלקחה פרטים בלקוניות, שאלה שאלות בנימה יבשה ובאופן כללי נמנעה מקשר עין, אחר כך שלחה אותי לרופא הלשכה שבקושי טרח להסתכל עלי. כלומר הביט על השריטה שעדיין נראית מאד ברורה אחרי שבוע, ואמר לי שאחזור לאחות שתתן לי טפסים.

חזרתי לאחות שבאמת נתנה לי טפסים ובלי לבזבז מילים מיותרות ואויר שלחה אותי לאחות המחסנת.

היא דווקא דיברה איתי והסבירה לי שאני עומדת לקבל היום חיסון כלבת פעיל (כלומר שיגרום לגוף שלי לייצר נוגדנים) שאני אמורה לקבל במרפאה שלי חיסון טטנוס , כי זה מלפני חמש שנים לא מספיק טוב ושאני צריכה לחזור לעוד שלוש זריקות בלשכת הבריאות בתאריכים שכתובים בדף שנתנה לי.

ואה כן, אני צריכה לנסוע למיון. היום. עכשיו למעשה, לקבל חיסון סביל (כלומר נוגדנים פעילים שיתחילו לעבוד החל ממיד) כי חיכיתי שבוע ולא רוצים לקחת סיכון.

למותר לציין שכל נסיונותי לברר האם זה הכרחי והאם אי אפשר להסתפק בחיסונים הפעילים ואולי בכלל לא להתחסן, נתקלו בהבעת רחמים במקרה הטוב של האחות המחסנת, ובהתעלמות גורפת על ידי הרופא והאחות הראשונה.

 

הפשלתי שרוול, היא חיסנה, ביקשה שאשאר רבע שעה ואני אמרתי – טוב. ומייד הלכתי.

בדרך לבית החולים התקשרתי לעבודה ב' ואמרתי שכנראה אאחר קצת עקב העיכוב והתפנית הלא צפויה בעלילה.

 

בבית החולים התקבלתי במהירות מפתיעה, חיכיתי בערך רבע שעה לפני שהגעתי לרופא שהסביר לי שכיוון שמדובר באצבע הרגל לא ניתן להזריק לשם את כל כמות החומר הנדרשת. הוא נזף בי בעדינות והסביר שלו הייתי נשרטת או ננשכת במקום נוח יותר, כמו ירך, היה אפשר להזריק את כל הכמות לפצע. ועכשיו יצטרכו להזריק לי את הכמות שנותרת אחרי ההזרקה לאצבע במקום אחר, נגיד בישבן.

הוא כנראה פספס את הבעת הבעתה שעלתה לי על הפנים ושקע בחישוב הכמות המדוייקת. אין לי בעיה עם זריקות, באמת שלא. אבל זאת באצבע הפחידה אותי ממש.

כשגמר לחשב את חישוביו, שאלתי אותו – תגיד לי דוקטור, הזריקה תכאב?

הרופא חייך חיוך זדוני במקצת ואמר – תראי, כבר הרבה שנים אני מזריק…

ואני המשכתי את המשפט שלו …ועד היום לא כאב לי.

זו היתה הפעם הראשנה שהוא חייך חיוך אמיתי ושמח. ואמר בדיוק!

אחר כך נעץ לי את המחט לתוך האצבע והזריק לתוכה כמעט שלושה סמ"ק של חיסון סביל.

זה כאב, אבל לא טיפסתי על התקרה. אחר כך בעיקר נשארה תחושת נפיחות וקהות באצבע המוזרקת.

הוא התנצל ושלח אותי חזרה לאח שיזריק לי את שאר החומר. ביקשתי לקבל גם את חיסון הטטנוס כדי לחסוך לעצמי טריטורים נוספים ולהשלים את ריצוי כל עונשי במקום אחד. הרופא הסכים ללא היסוס.

 

התקשרתי לעבודה ב' ואמרתי שיש סיכוי שאגיע ממש בזמן, כי הכל הולך מהר מכפי שצפיתי.

זו היתה טעות. ועל טעויות משלמים, כידוע.

 

האח הלך להכין עוד שמונה סמ"ק חיסון בשני מזרקים , כי אי אפשר להזריק שמונה בבת אחת. אבל עד שחזר האצבע המוזרקת התחילה לגרד ולהתנפח וקיבלה צבע אדום חינני. ידעתי שהייתי נמהרת וקלת דעת עם הטלפון הזה לעבודה….

כמובן שאי אפשר לתת את המשך החיסון לפני שמבררים האם אני מפתחת תגובה אלרגית לחומר. ולכן אחרי דין ודברים קצר בין שני הרופאים במיון , (כירורג ואורתופד) הוחלט לשלוח אותי ליעוץ אצל רופא פנימי.

לקחתי את תיק המיון שלי והלכתי למיון הפנימי, שם ביררה איתי האחות האם התגובה האלרגית הגיעה לגרון והאם אני סובלת מקוצר נשימה, ומששללה את הסכנה, הושיבה אותי בחדר ההמתנה.

 

שוב התקשרתי לעבודה ב' והודעתי שעם כל הצער שבעולם, אין שום סיכוי שאגיע בזמן לעבודה וכנראה שלא בכלל ושיוותרו על נוכחותי המרנינה היום ולהתראות מחר.

בחדר ההמתנה של המיון הפנימי ישבתי שעה, וחשבתי לעצמי שהנה, סוף סוף אני חווה את החוויה המלאה והשלמה של חדר מיון. אני ממתינה וממתינה וממתינה.

משחלפה שעה, הגירוד האצבע פסק לחלוטין ולכן בדיוק אז קרא לי הרופא הפנימאי והתרעם על הרופאים הקודמים ששלחו אותי אליו.

הוא פשוט לא הבין מה רוצים ממנו ומה מצפים ממנו לעשות ומה הוא צריך לייעץ בכל ומה הבעיה. 
הו כן, כמה טוב לחוש שההמתנה שלי היתה מיותרת לחלוטין. פשוט מעולה. 

הוא חרט כמה מילים על דף היעוץ שלו, תוך מילמולי השמצות על איכותם ויכולותיהם העלובות של הרופאים מהמיון האורתופדי/כירורגי ושילח אותי בחזרה אליהם ולקבל את שארית הזריקה וללכת הביתה.

 

האח במיון כבר זיהה אותי, ונענה בזריזות לבקשתי לסיים את הסיפור וללכת כבר.

הוא הכין את הזריקות, שתיים לישבן, באותו צד? כן, יאללה לך על זה ובוא נגמור עם זה. ועוד אחת ביד? כן, בוא נלך על יד שמאל, כי בימין כבר קיבלתי זריקה אחת במשרד הבריאות.

ואחרי הזריקות ללכת להמתין שלושת רבעי שעה, כי עשיתי קונצים קודם. ולא להתרחק, כן?

 

בשלב זה הייתי רעבה מאד והייתי צריכה פיפי.

אז הלכתי לחפש אוכל, כי אין סיכוי שאעשה פיפי בבית שימוש של בית חולים. סוף העולם עוד לא הגיע.

מצאתי איזה דוכן מזון דלוח שהכיל אוכל שנראה כל כך קוליפורמי שהחלטתי לדבוק במזון משקית וקניתי במבה. 

במבה זה אחלה מזון להחזיק את האדם בחיים עד שהוא מגיע לאוכל אמיתי.

קניתי גם שוקו ממכונת השתיה. מזעזע, אבל מכיל מספיק סוכר כדי לקיים אותי במצב החיות המושעית הנדרש במיון.

 

כעבור ארבעים וחמש דקות חזרתי למיון, קיבלתי את הניירות והשתחררתי לדרכי.

 

אז כן, אפשר להוסיף לצד החובה של יום הכייף ההוא, חמש זריקות (ועוד שלוש בהמשך) ובילוי ארוך במיון.

מצד שני , ניצלתי מכלבת שכנראה לא באמת היה סיכון שנדבקתי בה.