יום שמתחיל במשתלה ונגמר במטבח.

בהתחלה עמדנו ודיברנו, אחר כך כבר התיישבנו על אחת מעגלות העץ המגושמות של המשתלה והמשכנו לדבר.

איכשהו יצא שהמשתלה היתה המקום שבו יצאו לאור, מנוסחים למילים, כל  הדברים שחרקו לי באי נוחות מאז יום הכייף עם הגמל.

בין שתילי הגרניום לאגף השיחים, לא רחוק מצמחי התבלין, בעציציהם הזולים והחד פעמיים.

דיברנו כאילו אנחנו לבד. אחר כך התברר שאנחנו לא. לא מפתיע. המשתלה די מלאה בימי שבת. ובדרך כלל גם באנשים שמכירים אותי או אותה או את שתינו. כמובן שהיו אנשים מהסוג השלישי.

 

אספנו את הצמחים שבחרנו והלכנו לשלם.

המשכנו לדבר גם באוטו, עד שהתקשרה אמא של יוגה ואמרה לה שאבא שלה לא מרגיש טוב.

כשהגענו הביתה, השאירה יוגה את הצמחים שלה אצלי והלכה לעזור להורים שלה בהתארגנות לנסיעה למיון. ההורים שלה הופכים לחסרי אונים עם השנים וזקוקים לעזרת הילדים בכל דבר.

אחר כך חזרה עם אחותה ולא יכולנו להמשיך לדבר יותר.

 

במקום זה שפכתי קמח לקערות, מדדתי מלח, סוכר, שמרים, מים ושמן, ולשנו כל אחת את הבצק שלה שיהפוך אחר כך ללחמניות שאחת או שתיים יאכלו חמות וטריות, והשאר יוקפאו לשימוש עתידי.

לבצק שלי הוספתי הפעם עגבניות מיובשות ואגוזי מלך, היא אף פעם לא מחליפה את תערובת הגרעינים והאגוזים.

אחרי הלישה, הבצק עמד לנוח ואנחנו התפנינו לשתות קפה יחד.

הנוכחות של אחותה קצת הפריעה לי. למרות שאני מחבבת אותה בפני עצמה, איכשהו היא לא משתלבת טוב בחברות שלי ושל יוגה, והיא מדברת בקול חזק מידי על נושאים שאין לי חשק להעלות באוב. אחרי הקפה הן הלכו עם הבצק של יוגה ועם הצמחים.

 

אחר הצהריים הגיעו המהנדס והדביקה לביקור קצר. 

הכנתי קפה ופרסתי מהעוגה שהכנתי במיוחד בשבילם (ושכפיתי עליהם לקחת אחר כך).

קצת שוחחנו על דא ועל הא, אחר כך המהנדס איגף אותי ודחק אותי לפינה של מטבח ושאל מה שלום הגמל.
סיפרתי לו על יום הכייף והתאפקתי מלספר על המחשבות שיש לי בעקבותיו.
לא יודעת אם זה מתאים לשיחה עם המהנדס, ואני יודעת בודאות שזה לא מתאים לשיחה על רגל אחת בפינת המטבח.

ובכלל, מי שאני צריכה לדבר איתו על הדברים האלו זה הגמל.

אני קצת חוששת מהתגובה שלו ומריב נוסף.

 

מצד אחד כל הרעיון של הזמן המשותף שלנו הוא שיהיה לנו נעים יחד. ואם אנחנו רבים או מתווכחים, לא ממש נעים לנו. שלא לדבר על אירועי יום הכייף שהיו מאד לא משמחים.
מצד שני, דברים שלא מדברים עליהם, פוגעים סופו של דבר בעיקר בי, שמעדיפה לא פעם להתקפל ולוותר בשביל לא לחרב את הרגע ומשאירים אותי מתבשלת במיץ של עצמי וצוברת מתח וכעסים שבסופו של דבר יוצאים. 

 

הלוואי שהדברים היו פשוטים וברורים. כן, לא, שחור ,לבן.

אבל הם מורכבים ולא הכל תלוי רק בי ולא קשור רק אלי.

כמו רשת קורי עכביש , כל תנועה מרעידה את הרשת כולה ומשפיעה על דברים אחרים.

ושוב אני תוהה, למה הכל כל כך מסובך?

למה לא יכול להיות פשוט יותר?