לימודים בפתח

למרות שאמרו לנו לחפש את תוצאות המבחן באנגלית באתר המכללה אחרי שבועיים, שלחו לנו את הרשימה במייל, אחרי שבוע, בלי ציונים, רק עבר או נכשל.

העיניים שלי רצו במורד רשימת מספרי תעודות הזהות , מחפשות את הספרות המוכרות.

בדיוק באמצע מצאתי את עצמי ולייד תעודת הזהות שלי, המילה המיוחלת – עבר.

 

כמובן שמייד הצטערתי שאין ציונים. הייתי שמחה לדעת איזה ציון קיבלתי. בתנאי שזה ציון גבוה, כמובן.

מאחר והייתי באמצע הרשימה חשבתי שאולי הרשימה היא בסדר יורד, מהציון הגבוה ביותר לנמוך ביותר, אבל הצצה חטופה למספרי הסמוכים אלי גילתה שני נכשלים קרובים אלי, לפני ואחרי, כך שהמספרים הוקלדו אקראית, כנראה.

זה לא הפריע לי להכנס עוד שלוש או ארבע פעמים לבדוק אם ראיתי נכון,  אם באמת עברתי. 

 

אתמול כבר קיבלתי את האישור הסופי.

במייל קיבלתי זימון לכנס הסברה טרום לימודים.

אני לא יודעת אם זה הליך סטנדרטי, כי אני לא זוכרת כזה מהתואר הראשון, או שזה בגלל המהירות שבה קורים הדברים.

עוד מייל הזמין אותי להדרכה בספריה, אם לא למדתי במוסד בתואר הראשון או אם אני רוצה לרענן את זכרוני.

מאחר ושנאתי את ההדרכות בספריה כבר בתואר הראשון, אני משוכנעת שלא אלך להדרכה הנוכחית.

אני כבר אציק לספרניות באופן אישי.

 

והמייל המשמח ביותר היה המייל שהכיל את הססמא האישית שלי לאתר המכללה.

מייד נכנסתי לאתר , לאזור האישי.

איזו הרגשה כייפית של שייכות.

יש לי פינה משלי באתר, עם השם שלי.

עדיין בלי רשימת קורסים, ציונים, מטלות או אפילו מערכת שעות, ובכל זאת שלי.

 

מייד הכנסתי את ההכנות להילוך גבוה, אחרי הכל, הלימודים מתחילים בעוד שבועיים.

חזרתי לברר את נושא המלגות, יש לי שתי אפשרויות לקבלת מלגה.

בשתיהן קיבלתי דחיה כיוון שאיחרתי את המועד להגשת הבקשה והמלצה לנסות לפנות בשנת הלימודים הבאה.

 

בדרך מעבודה א לעבודה ב' עברתי במשרד הבריאות וקיבלתי את החיסון האחרון לכלבת. נפרדתי מהם בלי דמעות.

 

אחרי העבודה הלכתי לבנק לא שלי, כי מסתבר שדרכו אפשר לחלץ את קרן ההשתלמות ששוכבת כבר שנתיים ומחכה. הגעתי בדיוק כשפתחו ולכן האיש שמבין מה לעשות היה פנוי, ואכן טיפל בזריזות בבקשה שלי.

בעוד כעשרה ימים הכסף יחכה בחשבון הבנק שלי, הוא אמר. נחמד שיהיה לי מאיפה לשלם את תשלומי שכר הלימוד.

יצאתי מהבנק וחשבתי שאולי אני הבן אדם היחיד בהיסטוריה שאכן משתמש בקרן השתלמות לצורך השתלמות. ואיזה מזל שלא נכנעתי לגחמות ולא השתמשתי בה לדברים אחרים.

 

היום היתה פגישה עם זו שאמורה להחליף אותי ביום שלא אהיה. קצת חששתי מהפגישה איתה, כי היא דרשה משכורת גבוהה ופחדתי שכוח אדם לא יסכימו. שבועיים זה לא מספיק זמן למצוא מישהו אחר שיחליף אותי. וגם, היא מנוסה ויש לי עליה חוות דעת טובות ברובן. יהיה קשה למצוא מישהי באיכות שלה.

אבל הפגישה היתה טובה. היא חזרה בה מדרישות השכר המוגזמות וכוח אדם קיבלו אותה בשמחה. גם אני.

קבעתי איתה תאריך לחפיפה, נראה לי שכמה שעות יספיקו, ממילא אצטרך להיות זמינה לה בטלפון בכל מקרה אחר כך.

 

אז זהו. נשאר לי רק לשלם את שכר הלימוד, כשאקבל את שוברי התשלום בדואר, לארגן לי כלי כתיבה ודפדפות, ואני מסודרת.

אני חושבת.

 

מפחיד. אני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון.

 

 

 

 

 

 

 

כמעט שנה בלי

פורים המתקרב מזכיר לי שכבר כמעט שנה עברה מאז שתלם ניתק מגע והפך מחבר קרוב לנעלם חסר הסבר.

אני חושבת עליו מידי פעם. לא הרבה כמו לפני שנה. גם לא בכאב כמו לפני שנה.

מדי פעם.

כשאני עוברת ליד הבית שלו. כשאני רואה את אחת הבנות שלו, או את הכלב שלו, שעדיין מכשכש אלי בזנב בשמחה ומחייך. לפחות מישהו מחייך אלי.

 

הדבר העיקרי שמפריע לי, זה שאני לא מבינה למה.

למה הוא ניתק קשר?

מה קרה?

משהו שאני עשיתי או אמרתי?

משהו שקרה לו?

זו החברה שלו שגרמה לו להתנהג ככה? אחרי שהבטיח שלעולם לא יתן לאשה שאתו להשפיע על בחירת החברים שלו?

 

למה אדם מחליט יום אחד לחתוך קשר של חברות בת שמונה שנים. לא סתם ידידות של היי-היי, חברות על אמת. ליוונו זו את זה בעליות ומורדות, בקשיים ושמחות לאורך השנים האלה. ישבנו פעמים אין ספור יחד ונעזרנו זה בכתף של זו , ולהיפך.

התלבטנו יחד, התווכחנו, דיברנו בלי סוף והתנחמנו בחברות שביננו. דיברנו על זוגיות וחברות,על האקסים שלנו, על החיים. על עבודה, ילדים, כלבים.

חגגנו חגים יחד, בילינו ערבי שישי וערבי שתיה, חגגנו ימי הולדת וערכנו ארוחות חגיגיות לחברים, הלכנו יחד להופעות, רקדנו ושרנו. צחקנו ואפילו בכינו לפעמים.

הרבה יותר מפעם אחת הוא אמר לי שהוא אסיר תודה על החברות שלנו, שזה לא מובן מאליו שיש חברים טובים ולא דבר שיש לזלזל בו.

 

אולי אם הייתי מבינה את הלמה הייתי יכולה לכעוס מספיק או אולי אפילו להבין ולסגור את הפינה העלובה הזו בנקודת ההשקה של החיים שלו ושלי.

 

עוד מפריע לי שהוא ידע עד כמה סיפור דומה לזה בעבר היה קשה ופוגע עבורי. דיברנו המון על למה זה קרה ואיך זה נפתר. והוא אמר שבחיים לא היה עושה את זה ולא יעשה את זה. לא לי ולא לאף אחד/ת אחר/ת.

והנה הוא עשה. ועוד איזה עשה.

 

במשך השנה פנו אליו יוגה וכוח הצלה, לפחות פעמיים כל אחת ולא הצליחו לקבל ממנו תשובה.

ליוגה הוא אמר שזה סתם שטויות ושתיכף הוא ידבר איתי והדברים יסתדרו. זה כמובן לא קרה.

לכוח הצלה, שניסתה לדבר איתו במהלך שבעה של משפחתה, כשהוא בא לנחם, הוא אמר שזה לא הזמן ושהוא ידבר איתה על זה בהזדמנות. גם זה כמובן לא קרה.

 

הוא לא בא ללויה של הצרפתי שהיה חבר קרוב שלו, יותר מאשר שלי.

הוא לא בא ללויה שהיתה לפני שבועיים שגם היא היתה של חבר משותף.

במהלך השנה האחרונה, היתה פעם אחת שראיתי אותו מרחוק. הוא לא הסתכל לכיווני, כאילו לא ראה אותי. אבל מאחר ובעבר הוא זה שהיה רואה אותי עוד לפני שראיתי אותו, אני מניחה שהיו לא מעט פעמים שהוא ראה אותי והתחמק לפני שראיתי אותו אני.

 

אני מתחילה להשלים עם ההנחה שהסיפור הזה לא יתבהר לחלוטין, כנראה אף פעם.

כנראה שלעולם לא אדע באופן ודאי למה הוא החליט להתנתק ממני בצורה כזו.

 

 

תוספת:

קיבלתי עכשיו במייל הודעה שעברתי את המבחן באנגלית .

איזה פחד.

 

 

הודות לתגובות החכמות שאני מקבלת פה הצלחתי קצת לראות דברים מנקודת מבט אחרת ולא רק מתוך העלבון והמצוקה הפרטיות שלי.

בקשר לגמל, זו לא אני, זה הוא (בעיקר).

אני יכולה להחליט אם אני מוכנה להשאר במערכת היחסים הזו או לא.

אבל אם כן, אני חייבת לקבל את המצב שהוא נתון בו.

 

כמו שיוגה אומרת, זה לא קל, אבל אם את מחליטה להשאר שם, אז את חיבת להיות בעמדה שסופגת ומקבלת. כי זה המצב עכשיו.

כמו תמיד, אמרתי לה.

כמו תמיד, היא הסכימה. אולי בגלל זה אתם כל כך הרבה שנים בקשר. את אולי האדם היחיד שמאפשר לו כזה מקום בטוח ולא דורש.

רק שעכשיו קצת שברתי את הכלים, אמרתי.

נכון ותראי את התגובה שלו, היא אמרה. תמיד זה ככה כשאת משנה את הכללים, או מצפה ממנו למשהו. הוא עושה בשבילך המון, אבל רק כשהוא יכול או רוצה. לא כשאת מבקשת או מצפה.

אני לא יודעת כמה זמן אחזיק מעמד, יש רגעים שאני פשוט לא יכולה יותר. אם הוא לא יעשה את השינוי ההכרחי בחיים שלו וימשיך כמו עכשיו, יגיע הרגע שיגמרו לי הכוחות.

 

מרק פולני, קפושניאק

איך שנעשה חורפי, מייד אני מחפשת מתכון למרק. 

עדיף כזה שאני לא מכירה ולא נכלל במנעד הצר של המרקים שאני אוהבת להכין.

תמיד אני מחפשת את השונה. את זה שלא מוצאים בכל מקום ולא עושים כל יום.

אני מחפשת את המתכון עם הטוויסט שילהיב אותי ויעשה לי חשק לקפוץ ראש לסיר.

 

הפעם תפס את עיני מרק קפושניאק פולני.

ראיתי אותו לראשונה במדור האוכל של YNET ומייד הוא קסם לי. מה כבר יכול להיות רע במרק עם כרוב כבוש? 

כרוב כבוש זה לא משהו שאני אוכלת בשוטף, או בכלל. אולי בחומוסיות, פעם. מזמן. מה שלא יהיה, כל כך לא מסתדר לי ברמה הבסיסית והעקרונית עם מרק שהסתקרנתי מייד.

כמובן שלא הסתפקתי במתכון הראשון, וסרקתי את האינטרנט לאורך ולרוחב. מתכונים מעוברתים, מוכשרים, מטובענים ומצומחנים. מתכונים באנגלית, שמידותיהם אמריקאיות, עם בייקון, עם נקנקיות מרגז, עם עצמות רגל, עם בשר מעושן. ריפרפתי , בדקתי, חיפשתי דמיון ושוני, ניפיתי את החומרים שלא מצאו חן בעיני (או שלא היו לי בבית) ובסופו של דבר בניתי את המתכון שלי בראש.

בדרך הביתה עברתי על חומרי הגלם שצריך והיה נדמה לי שיש הכל בבית ולכן, כשהגעתי הביתה התחלתי להכין מייד:

 

בצל אחד גדול- קוצצים ומטגנים עד שקיפות.

שני גזרים נאים – לקלף, לחתוך לקוביות ולהוסיף לבצל.

קובית שום קפוא – להסיף לסיר.

קבנוס – בערך 200 גר' לחתוך לעיגולים ולהוסיף לסיר.

לטגן כמה דקות ובנתיים אפשר

לחתוך לקוביות לא גדולות 3-4  – תפוחי אדמה.

להוסיף לסיר ולטגן עוד קצת בזמן שמכינים

ציר מרק – משמונה כוסות מים רותחים ושלוש כפיות ציר מרק בשר של קנור.

מניחים במסננת תוכן של פחית שימורי- כרוב כבוש – שוטפים במים ונותנים לו להגיר את עודפי הנוזלים.

מוסיפים את ציר המרק לסיר

וכשרותח מוסיפים את הכרוב.

מערבבים היטב .

מתבלים בכף גדושה של פפריקה מתוקה, מלח ופלפל שחור בכמות נדיבה.

עכשיו הולכים להתעסק בדברים אחרים כחצי שעה.

 

כשחוזרים, טועמים ומתקנים תיבול לפי הצורך.

מכינים רביכה:

מערבבים חמישים גרם חמאה עם שתי כפות קמח בסיר קטן מעל אש

ברגע שהקמח מתאחד עם החמאה , מוזגים שלוש-ארבע מצקות מנוזל המרק ומערבבים היטב.

את הרביכה מוסיפים למרק ומערבבים עד שהמרק מסמיך.

 

עכשיו מוזגים לקערה והולכים לשבת במקום שקט, בחושך.

וכשאוכלים מהמרק מבינים למה הפולנים רוצים לשבת לבד בחושך עם המרק שלהם- רק חשבתם שהם רוצים לסבול בשקט, אבל אתם טועים. הם יושבים בחושך לבד כדי שלא יפריעו להם להתמוגג על קערת מרק הקפושניאק המעולה במיוחד שהם אוכלים וכדי שלא יצטרכו לתת ממנו למישהו אחר.

 

 

 

המרק טעים באופן בלתי סביר בעליל. צריך לעצור בכוח כדי לא לאכול חצי סיר.

 

המבחן באנגלית

הוא תנאי הקבלה הכמעט יחיד שעומד ביני לבין הקבלה ללימודים.

אני עומדת בממוצע הציונים הנדרש ויותר מזה. ראיון קבלה הודיעו שלא יעשו מפאת קוצר זמן, כך שנשאר רק המבחן באנגלית.

 

כשהלכתי להרשם קיבלתי זימון למבחן, יחד עם קובץ מבחן לדוגמא.

באדישות שוות הנפש שלי (שלא לומר אפטיות חסרת ביסוס), שאלתי את עצמי, מה כבר יש ללמוד באנגלית? הרי את הקורס היחיד שנדרשתי לעשות בתואר הראשון סיימתי בציון של 94, והמבחן של עכשיו הוא מבחן באותה הרמה ואני צריכה לעבור אותו בציון 70. קטן עלי.

בכל זאת החלטתי לעבור על המבחן ולעשות אותו במתכונת מבחן אמיתי כדי לתרגל ישיבה ממושכת וריכוז.

 

איזה מזל שעשיתי את זה.

כי תוך כדי תרגול המבחן נזכרתי:

א. כמה קשה לי לשבת ולהתרכז במשהו שלא זורם לי חלק.

א.1. כתולדה של התובנה הזו, כמה חשוב יהיה לזכור לקחת כדור ריטלין לפני המבחן.

ב.שיש שיטה לקרוא מאמר בלי לקרוא ממש ולהבין מספיק כדי לענות על שאלות המבחן.

ב.1. שאת הכותרת מתרגמים ממש בסוף.

ג.שאני זקוקה לעזרים כמו מדגיש, עפרון, עט.

ד.שאני חושבת לפני שאני כותבת, או אפילו כותבת בעפרון.

 

כך שהבוקר הגעתי למבחן מוכנה למדי.

ולמרות שסיימתי את התואר הראשון ב2008, זה הרגיש לי לגמרי טבעי להניח את התיק בשורת התיקים מתחת ללוח, לשלוף מתוכו כלי כתיבה, מילון, תעודה מזהה, מים ולחמניה. ממש כאילו אני עושה את זה כל יום.

זכרתי לכבות את הסלולארי ולהטמין אותו בתיק, ומצאתי בקלילות מקום ישיבה מתאים שממנו לא יזיזו אותי בתואנה שאני קרובה מידי לנבחן אחר.

 

 

אותו נבחן אחר, שלוש דקות לתוך המבחן כבר לחש לי – איך את מתרגמת Bioethics? אין מילה כזאת במילון!

לא עניתי לו. ראשית כי לא התחשק לי להפסל על ידי הבוחנת שעמדה לא רחוק. 

ושנית, ידעתי שברגע שיעבור את התקציר ויקרא את המבוא יבין שרוב המאמר דן בעצם בשאלה מה זה בדיוק Bioethics.

 

זו לא היתה הפרעה היחידה מצידו. כמה דקות אחר כך הוא התעטש, וכיוון שהוא לא מסודר ומאורגן כמוני, לא היה לו טישו זמין והוא משך באפו כל 5-6 שניות לאורך כל המבחן. לצערי לא היה לי טישו לתת לו.

מלבדו הרעש הקבוע שלו מצד ימין, ישבה מאחורי מישהי שהשתעלה כל כמה דקות ותרמה לאווירה שיעול לח ומתגלגל.

מצד שמאל מאחור ישבה מישהי עם מילונית אלקטרונית ויכולתי לשמוע כל לחיצה על כל מקש. והיא חיפשה מילים בלי סוף, היא לא הפסיקה לחפש.

בשניים מהתיקים השעונים לקיר מתחת ללוח, רטט טלפון שלא כובה עד תום, בלי שאף אחד יקח אחריות ויקום לכבות.

בשעה שבה היה מותר לצאת לשירותים כיסאות חרקו והדלת נפתחה ונטרקה שוב ושוב.

בשולחן הראשון מצד ימין ישבה מישהי שהרטיטה את הרגל שלה בעצבנות. כל הזמן.

מזל שלקחתי ריטלין, אחרת זה היה מחרפן אותי לחלוטין.

 

למבחן הוקצבו שלוש שעות.

אחרי שעתיים סיימתי אותו.

עברתי עליו שוב וניסיתי לבדוק אם יש טעויות בולטות שאני יכולה לתקן וניסיתי לנחש על איזה שאלות עניתי נכון וכמה אקבל.

אף אחד אחר לא סיים.

כרגיל תהיתי איך יכול להיות שאני מסיימת ראשונה ושאולי אני מפספסת משהו. בדקתי שלא דילגתי על שאלות או דף שנדבק לדפים קודמים.

מרחתי את הזמן עד שנמאס לי. בדיוק אז מישהי קמה והחזירה את המבחן שלה.

בתחושת רווחה קמתי גם אני להחזיר את המבחן לבוחנת.

 

כנראה שאני לא לבד בתחושה הזו, כי מייד אחרי יצאו מהכיתה עוד שלושה נבחנים.

 

בדרך לאוטו עצרה אותי מישהי ושאלה אותי איך היה המבחן, איך תרגמתי את הכותרת ונכון שהיה קשה?

חייכתי אליה ואמרתי – בתואר הראשון, באיזה ציון סיימת את המבחן באנגלית?

היא אמרה – 82.

הרגעתי אותה-פה את צריכה רק שבעים בשביל לעבור, יהיה בסדר.

היא אמרה תודה וחייכה.

 

ואני חשבתי לעצמי שאם נלמד יחד היא תכיר אותי ותדע שאני לא אוהבת לחפור אחרי המבחנים במה היה ואיך היה, מה כתבת ואיזו תשובה בחרת.

אף אחד עוד לא שיפר את הציון שלו מלגלות מייד בסוף המבחן במה טעה.

אבל אין תחושה יותר סטודנטיאלית מלדאוג למבחן שאי אפשר לשנות.

בכל מקרה נראה לי שעברתי. אני אהיה המומה לחלוטין אם לא.

 

נכנסתי לאוטו ונסעתי לקבל את החיסון השלישי של הכלבת.

עוד שבוע – אחרון ודי.

 

 

 

הדרך המושלמת לחגוג את חג האהבה.

כמו שחשבתי, או בעצם חששתי .

בעצם לא.

לא כמו שחששתי, אלא הרבה יותר גרוע זה היה.

 

אני אמרתי במשפט אחד, טיפה מגומגם שלגבי היום כייף… שאלתי למה היה עוקצני כמו שהיה ומה אמר שם על לחץ שקשור למחוייבות.

הוא קפא לשניה ואז התפרץ, ולא נתן לי להשחיל אפילו מילה אחת.

איך אני מתהפכת עליו. שבועיים נתתי לו לחיות באשליה שהכל היה טוב. אם לא היה טוב למה לא אמרתי קודם. איך יוצא שתמיד הוא עוקצני ומגעיל (והוא אמר עוד כמה מילות תואר לא מחמיאות על עצמו שלא יצאו לי מהפה). ומי דיבר בכלל על מחויבות? הוא בכלל דיבר על התגובה שלו לזה שנשרטתי מהחתול ועל זה שזה הלחיץ אותו.

ניסיתי להגיד משהו, באמת שניסיתי , אבל לא היה עם מי לדבר. הוא קם והודיע שהוא הולך.

מה הולך? מה הולך??

מה לעזאזל החמישי קרה פה בכלל?

אמרתי משהו שלא מצא חן בעיניו. בסדר, אז מה?

אז קמים והולכים? מה זה הדבר הזה? איפה הוא למד להתנהג ככה?

 

בכל סיטואציה אחרת עם אנשים אחרים אני מניחה שהשיחה היתה מתפתחת לבירור הלמה הרגשתי ככה , האם התחושות היו שלי בלבד , איך הוא הרגיש ומה אפשר לעשות הלאה. ככה נראה לי הגיוני. שיחה בין שני אנשים מבוגרים על יום שחלקו היה פחות מוצלח וחלקו יותר. ככה לומדים לפעם הבאה, להמנע ממלכודות ומכשולים, לשפר , לקדם, לעשות שיהיה טוב יותר.

 

לא אצלו. בשבילו זו היתה עילה למלחמת עולם שלישית והוא מוכן להצטרף לאיסלאם לצורך העניין ולהוריד לי את הראש. 

הרסתי לו את השבת, חרבתי הכל ברגע אחד. מה שמרתי בבטן, למה לא אמרתי כלום עד עכשיו, איך נתתי לו לחיות באשליה, איך התהפכתי עליו ועוד ועוד ועוד, שוב ושוב ושוב.

קם ללכת, ובדרך נזכר שהביא לי ידיות לסירים, ושאמר שיחליף לי אותן.

לתדהמתי ראיתי אותו לוקח את ארגז הכלים והולך למטבח לתקן את הסירים.

אמרת שאתה הולך – אז תלך. לא צריכה שתעשה לי עכשיו טובות בשביל להרגיש טוב עם עצמך.

וגם דחפתי לו לתיק את החלק שלי בתשלום על יום הכייף. ממילא אמרתי לו שאחזיר לו את חלקי בתשלום, בלי שום קשר.

לא רוצה ולא צריכה ממנו כלום.

 

הדבר היחיד שרציתי זו שיחה בוגרת ונורמלית ולא התפרצויות זעם של גיל שנתיים.

התפרצות ללא שום פרופורציה לגירוי.

לא היתה סיבה להתפרץ בכלל. באופן עקרוני.

אבל גם אם פגעתי באיזה ציפור מציפורי נפשו, (שיש תחושה שהולכות ומתרבות עם השנים וגם נעשות רגישות לכל סוג של גירוי) גם אם דרכתי לו על איזו יבלת סמויה, עדיין אני לא רואה פה סיבה מספיק טובה להפוך את השיחה/ריב לאירוע דרמטי של יציאה מהבית ועזיבה חד צדדית.

 

יוגה אומרת שאני לא צריכה להחליט עכשיו כשאני כועסת רצח מה לעשות עם מערכת היחסים איתו, כי כבר היו עליות ומורדות לא קטנים לאורך השנים שבהן אנחנו מכירים.

אבל נראה לי שנחצה פה איזה קו אדום. וירד איזה כיסוי עיניים שענדתי לעצמי במו ידי.

במאזן העלות והתועלת של מערכת היחסים שלנו, ממש ממש לא שווה לי עכשיו.

 

קשה לי מאד.

אבל אולי זה הזמן היחיד שאני יכולה להחליט. הזמן היחיד שבו אני לא מרגישה את התחושות החמות, את הגעגוע ואת הרצון להיות איתו שמאפילות על השיפוט הרציונלי והקר וגורמות לי להחזיר אותו אלי כל פעם מחדש.

 

 

מתנצלת על המעבר לפרטי.

א. אני לא רוצה להגיע לפוסטים החמים עם נושא כל כך כואב.

ב.יש לי תחושה שהוא גילה את הבלוג שלי וקורא בו בסתר. יותר מידי פעמים הוא יודע מראש מה אני חושבת ואיזה מצב רוח יש לי. 

ספיחים, זנבות ותוצאותיהם

אני יצאתי ראשונה מהג'קוזי וחזרתי לחדר הצימר שלנו, ביום הכייף.

כשהגעתי לדלת ההזזה העשויה זכוכית של החדר, גיליתי מאחוריה חתול מבוהל.
מסתבר שהשארנו אותה מעט פתוחה והחתול ניצל את העדרותנו ושהייתנו בג'קוזי כדי לבדוק מה מצב המזון אצלנו בחדר.

 

כשחזרתי, הפתעתי אותו והפחדתי אותו מאד. אני בעיקר הייתי משועשעת.

לרגע אחד עמדנו משני צידי דלת הזכוכית שהיתה פתוחה כדי סנטימטרים בודדים.

כיוון שהיה לי ברור שהוא לא מעז לצאת כשאני חוסמת את דרכו החלטתי לזוז הצידה תוך כדי פתיחת הדלת.
אותה מחשבה בדיוק עברה בראשו של החתול והוא זינק באותה שניה לצד שאליו זזתי אני.

שוב עצרנו ולטשנו מבט זה בזו ואז באופן קומי למדי, דילגנו שנינו לצד השני של דלת הזכוכית. אני כבר כמעט צחקתי, אבל החתול מצא את המצב מצחיק הרבה פחות והחליט להמלט ויהי מה. הוא זינק בעד הדלת, רגליו מחליקות על פני הרצפה, כמו בסרט מצויר, כאילו רץ במקום, וכעבור עשירית השניה מצא נקודת אחיזה וזינק החוצה, חלף על פני ונעלם.

הנקודה המצערת בסיפור היא שנקודת האחיזה היתה האצבע הגדולה של הרגל היחפה שלי , הוא השאיר לי חמישה סנטימטר שריטה ארוכה ומדממת , ולא נראה עוד.

 

שטפתי את הפצע במים זורמים וסבון, מצאנו איזה פלסטר אצל הגמל ומבחינתי הסתיים הסיפור.

עד שהיום בבוקר סיימתי להדחיק והבנתי שהגיע הזמן לטפל בשריטת החתול בכבוד הראוי לה.

אז נכון שזו שריטה ולא נשיכה. ונכון שהחתול נראה בעיקר רעב ומבוהל ולא חולה, אבל הגליל הוא איזור אנדמי לכלבת ואין לי שום דרך לוודא האם החתול עדיין חי כעבור עשרה ימים.

בקיצור, הייתי צריכה ללכת כבר קודם למשרד הבריאות לברר את עמדתם בנושא. 

 

יצאתי שעה קודם מעבודה א' בהנחה שמקסימום אם אתעכב יותר מהצפוי, אאחר רק במעט לעבודה ב'.

הגעתי ללשכת הבריאות. שם קיבלה אותי אחות שלקחה פרטים בלקוניות, שאלה שאלות בנימה יבשה ובאופן כללי נמנעה מקשר עין, אחר כך שלחה אותי לרופא הלשכה שבקושי טרח להסתכל עלי. כלומר הביט על השריטה שעדיין נראית מאד ברורה אחרי שבוע, ואמר לי שאחזור לאחות שתתן לי טפסים.

חזרתי לאחות שבאמת נתנה לי טפסים ובלי לבזבז מילים מיותרות ואויר שלחה אותי לאחות המחסנת.

היא דווקא דיברה איתי והסבירה לי שאני עומדת לקבל היום חיסון כלבת פעיל (כלומר שיגרום לגוף שלי לייצר נוגדנים) שאני אמורה לקבל במרפאה שלי חיסון טטנוס , כי זה מלפני חמש שנים לא מספיק טוב ושאני צריכה לחזור לעוד שלוש זריקות בלשכת הבריאות בתאריכים שכתובים בדף שנתנה לי.

ואה כן, אני צריכה לנסוע למיון. היום. עכשיו למעשה, לקבל חיסון סביל (כלומר נוגדנים פעילים שיתחילו לעבוד החל ממיד) כי חיכיתי שבוע ולא רוצים לקחת סיכון.

למותר לציין שכל נסיונותי לברר האם זה הכרחי והאם אי אפשר להסתפק בחיסונים הפעילים ואולי בכלל לא להתחסן, נתקלו בהבעת רחמים במקרה הטוב של האחות המחסנת, ובהתעלמות גורפת על ידי הרופא והאחות הראשונה.

 

הפשלתי שרוול, היא חיסנה, ביקשה שאשאר רבע שעה ואני אמרתי – טוב. ומייד הלכתי.

בדרך לבית החולים התקשרתי לעבודה ב' ואמרתי שכנראה אאחר קצת עקב העיכוב והתפנית הלא צפויה בעלילה.

 

בבית החולים התקבלתי במהירות מפתיעה, חיכיתי בערך רבע שעה לפני שהגעתי לרופא שהסביר לי שכיוון שמדובר באצבע הרגל לא ניתן להזריק לשם את כל כמות החומר הנדרשת. הוא נזף בי בעדינות והסביר שלו הייתי נשרטת או ננשכת במקום נוח יותר, כמו ירך, היה אפשר להזריק את כל הכמות לפצע. ועכשיו יצטרכו להזריק לי את הכמות שנותרת אחרי ההזרקה לאצבע במקום אחר, נגיד בישבן.

הוא כנראה פספס את הבעת הבעתה שעלתה לי על הפנים ושקע בחישוב הכמות המדוייקת. אין לי בעיה עם זריקות, באמת שלא. אבל זאת באצבע הפחידה אותי ממש.

כשגמר לחשב את חישוביו, שאלתי אותו – תגיד לי דוקטור, הזריקה תכאב?

הרופא חייך חיוך זדוני במקצת ואמר – תראי, כבר הרבה שנים אני מזריק…

ואני המשכתי את המשפט שלו …ועד היום לא כאב לי.

זו היתה הפעם הראשנה שהוא חייך חיוך אמיתי ושמח. ואמר בדיוק!

אחר כך נעץ לי את המחט לתוך האצבע והזריק לתוכה כמעט שלושה סמ"ק של חיסון סביל.

זה כאב, אבל לא טיפסתי על התקרה. אחר כך בעיקר נשארה תחושת נפיחות וקהות באצבע המוזרקת.

הוא התנצל ושלח אותי חזרה לאח שיזריק לי את שאר החומר. ביקשתי לקבל גם את חיסון הטטנוס כדי לחסוך לעצמי טריטורים נוספים ולהשלים את ריצוי כל עונשי במקום אחד. הרופא הסכים ללא היסוס.

 

התקשרתי לעבודה ב' ואמרתי שיש סיכוי שאגיע ממש בזמן, כי הכל הולך מהר מכפי שצפיתי.

זו היתה טעות. ועל טעויות משלמים, כידוע.

 

האח הלך להכין עוד שמונה סמ"ק חיסון בשני מזרקים , כי אי אפשר להזריק שמונה בבת אחת. אבל עד שחזר האצבע המוזרקת התחילה לגרד ולהתנפח וקיבלה צבע אדום חינני. ידעתי שהייתי נמהרת וקלת דעת עם הטלפון הזה לעבודה….

כמובן שאי אפשר לתת את המשך החיסון לפני שמבררים האם אני מפתחת תגובה אלרגית לחומר. ולכן אחרי דין ודברים קצר בין שני הרופאים במיון , (כירורג ואורתופד) הוחלט לשלוח אותי ליעוץ אצל רופא פנימי.

לקחתי את תיק המיון שלי והלכתי למיון הפנימי, שם ביררה איתי האחות האם התגובה האלרגית הגיעה לגרון והאם אני סובלת מקוצר נשימה, ומששללה את הסכנה, הושיבה אותי בחדר ההמתנה.

 

שוב התקשרתי לעבודה ב' והודעתי שעם כל הצער שבעולם, אין שום סיכוי שאגיע בזמן לעבודה וכנראה שלא בכלל ושיוותרו על נוכחותי המרנינה היום ולהתראות מחר.

בחדר ההמתנה של המיון הפנימי ישבתי שעה, וחשבתי לעצמי שהנה, סוף סוף אני חווה את החוויה המלאה והשלמה של חדר מיון. אני ממתינה וממתינה וממתינה.

משחלפה שעה, הגירוד האצבע פסק לחלוטין ולכן בדיוק אז קרא לי הרופא הפנימאי והתרעם על הרופאים הקודמים ששלחו אותי אליו.

הוא פשוט לא הבין מה רוצים ממנו ומה מצפים ממנו לעשות ומה הוא צריך לייעץ בכל ומה הבעיה. 
הו כן, כמה טוב לחוש שההמתנה שלי היתה מיותרת לחלוטין. פשוט מעולה. 

הוא חרט כמה מילים על דף היעוץ שלו, תוך מילמולי השמצות על איכותם ויכולותיהם העלובות של הרופאים מהמיון האורתופדי/כירורגי ושילח אותי בחזרה אליהם ולקבל את שארית הזריקה וללכת הביתה.

 

האח במיון כבר זיהה אותי, ונענה בזריזות לבקשתי לסיים את הסיפור וללכת כבר.

הוא הכין את הזריקות, שתיים לישבן, באותו צד? כן, יאללה לך על זה ובוא נגמור עם זה. ועוד אחת ביד? כן, בוא נלך על יד שמאל, כי בימין כבר קיבלתי זריקה אחת במשרד הבריאות.

ואחרי הזריקות ללכת להמתין שלושת רבעי שעה, כי עשיתי קונצים קודם. ולא להתרחק, כן?

 

בשלב זה הייתי רעבה מאד והייתי צריכה פיפי.

אז הלכתי לחפש אוכל, כי אין סיכוי שאעשה פיפי בבית שימוש של בית חולים. סוף העולם עוד לא הגיע.

מצאתי איזה דוכן מזון דלוח שהכיל אוכל שנראה כל כך קוליפורמי שהחלטתי לדבוק במזון משקית וקניתי במבה. 

במבה זה אחלה מזון להחזיק את האדם בחיים עד שהוא מגיע לאוכל אמיתי.

קניתי גם שוקו ממכונת השתיה. מזעזע, אבל מכיל מספיק סוכר כדי לקיים אותי במצב החיות המושעית הנדרש במיון.

 

כעבור ארבעים וחמש דקות חזרתי למיון, קיבלתי את הניירות והשתחררתי לדרכי.

 

אז כן, אפשר להוסיף לצד החובה של יום הכייף ההוא, חמש זריקות (ועוד שלוש בהמשך) ובילוי ארוך במיון.

מצד שני , ניצלתי מכלבת שכנראה לא באמת היה סיכון שנדבקתי בה.

 

 

 

יום שמתחיל במשתלה ונגמר במטבח.

בהתחלה עמדנו ודיברנו, אחר כך כבר התיישבנו על אחת מעגלות העץ המגושמות של המשתלה והמשכנו לדבר.

איכשהו יצא שהמשתלה היתה המקום שבו יצאו לאור, מנוסחים למילים, כל  הדברים שחרקו לי באי נוחות מאז יום הכייף עם הגמל.

בין שתילי הגרניום לאגף השיחים, לא רחוק מצמחי התבלין, בעציציהם הזולים והחד פעמיים.

דיברנו כאילו אנחנו לבד. אחר כך התברר שאנחנו לא. לא מפתיע. המשתלה די מלאה בימי שבת. ובדרך כלל גם באנשים שמכירים אותי או אותה או את שתינו. כמובן שהיו אנשים מהסוג השלישי.

 

אספנו את הצמחים שבחרנו והלכנו לשלם.

המשכנו לדבר גם באוטו, עד שהתקשרה אמא של יוגה ואמרה לה שאבא שלה לא מרגיש טוב.

כשהגענו הביתה, השאירה יוגה את הצמחים שלה אצלי והלכה לעזור להורים שלה בהתארגנות לנסיעה למיון. ההורים שלה הופכים לחסרי אונים עם השנים וזקוקים לעזרת הילדים בכל דבר.

אחר כך חזרה עם אחותה ולא יכולנו להמשיך לדבר יותר.

 

במקום זה שפכתי קמח לקערות, מדדתי מלח, סוכר, שמרים, מים ושמן, ולשנו כל אחת את הבצק שלה שיהפוך אחר כך ללחמניות שאחת או שתיים יאכלו חמות וטריות, והשאר יוקפאו לשימוש עתידי.

לבצק שלי הוספתי הפעם עגבניות מיובשות ואגוזי מלך, היא אף פעם לא מחליפה את תערובת הגרעינים והאגוזים.

אחרי הלישה, הבצק עמד לנוח ואנחנו התפנינו לשתות קפה יחד.

הנוכחות של אחותה קצת הפריעה לי. למרות שאני מחבבת אותה בפני עצמה, איכשהו היא לא משתלבת טוב בחברות שלי ושל יוגה, והיא מדברת בקול חזק מידי על נושאים שאין לי חשק להעלות באוב. אחרי הקפה הן הלכו עם הבצק של יוגה ועם הצמחים.

 

אחר הצהריים הגיעו המהנדס והדביקה לביקור קצר. 

הכנתי קפה ופרסתי מהעוגה שהכנתי במיוחד בשבילם (ושכפיתי עליהם לקחת אחר כך).

קצת שוחחנו על דא ועל הא, אחר כך המהנדס איגף אותי ודחק אותי לפינה של מטבח ושאל מה שלום הגמל.
סיפרתי לו על יום הכייף והתאפקתי מלספר על המחשבות שיש לי בעקבותיו.
לא יודעת אם זה מתאים לשיחה עם המהנדס, ואני יודעת בודאות שזה לא מתאים לשיחה על רגל אחת בפינת המטבח.

ובכלל, מי שאני צריכה לדבר איתו על הדברים האלו זה הגמל.

אני קצת חוששת מהתגובה שלו ומריב נוסף.

 

מצד אחד כל הרעיון של הזמן המשותף שלנו הוא שיהיה לנו נעים יחד. ואם אנחנו רבים או מתווכחים, לא ממש נעים לנו. שלא לדבר על אירועי יום הכייף שהיו מאד לא משמחים.
מצד שני, דברים שלא מדברים עליהם, פוגעים סופו של דבר בעיקר בי, שמעדיפה לא פעם להתקפל ולוותר בשביל לא לחרב את הרגע ומשאירים אותי מתבשלת במיץ של עצמי וצוברת מתח וכעסים שבסופו של דבר יוצאים. 

 

הלוואי שהדברים היו פשוטים וברורים. כן, לא, שחור ,לבן.

אבל הם מורכבים ולא הכל תלוי רק בי ולא קשור רק אלי.

כמו רשת קורי עכביש , כל תנועה מרעידה את הרשת כולה ומשפיעה על דברים אחרים.

ושוב אני תוהה, למה הכל כל כך מסובך?

למה לא יכול להיות פשוט יותר?

 

 

מחויבות עכשיו!

ככל שאני חושבת על זה יותר כך אני יותר מבולבלת.

ביום כייף שלנו הגמל הסביר את ההתנהגות העוקצנית שלו כתוגבה לדרישה למחויבות. למה בדיוק הוא התכוון בכך שהוא נלחץ מדרישה למחויבות?

שני דברים אני לא מבינה.

 

א. מתי דיברתי על מחוייבות?

 

בדרך סיפרתי לו על לויה עצובה שהשתתפתי בה יום קודם של אדם צעיר , בן שישים וטיפה. שבדיוק כמו הצרפתי היה איש רעים בצעירותו, מרכז חברתי, נערץ ומחוזר על ידי בנות, אפילו התחתן והתגרש ללא ילדים פעם אחת ובסוף יצא שנשאר לבדו, הולך וחולה, הולך ומתדרדר. בודד וממורמר, מלא בכעס וטינה על העולם שזנח אותו. והנה מת, צעיר ומבוזבז. ואני לא יכולה להשתחרר מהתחושה שהוא עשה בחירות לא נכונות וטעה לאורך כל הדרך, ממש כמו הצרפתי ושלו רק היה בוחר אחרת, מוצא זוגיות טובה, היה פחות כועס, פחות ממורמר, פחות חולה, ואולי לא היה מת צעיר כל כך.
הגמל אמר בכעס – זה בסדר, את יכולה להגיד שממש כמוני.
אמרתי- אתה עוד לא שם, אבל תגיע לשם בסוף. לא טוב לגברים לבד. לא טוב לך לבד. אתה יודע את זה.
הוא השיב שהוא יודע ושהוא אולי אפילו יגיע להחלטה מתי שהוא, אולי בקרוב אפילו.

 

כשהגענו לישוב שבו נמצא הספא, ישוב גלילי יפיפה ומלא קסם. למעשה, תבנית החלום שלי, מקום המגורים האידאלי עבורי. לפחות מבחינת מיקום בארץ אם לא מכל בחינה אחרת. ראינו שם בית-חורבה , נטוש ומט לנפול. ואני, כרגיל, רואה בחורבות את הפוטנציאל הטמון, מאז ומתמיד אהבתי חורבות מלאות פוטנציאל על פני בתים בנויים ומוכנים. יש בהן כל כך הרבה סיכוי ותקווה. אמרתי בצחוק שהנה הבית שנוכל לשפץ ולעבור לגור בו.
הוא הגיב ברתיעה מיידית ואמר משהו בסגנון של – תעברי את לגור פה, מה את רוצה ממני.

 

זה נקרא לאיים בדרישת מחוייבות?

 

ב. מה זו מחוייבות בכלל?

 

לא מבינה ברמה העקרונית את עניין הפחד ממחוייבות. מה גברים חושבים שנדרש מהם? מה הם חושבים שיגזל מהם? 
הוא באמת חושב שאם יצהיר שהוא רוצה להיות בן זוג שלי, מייד אהפוך לעול תלוי על צווארו? שיצטרך לפרנס אותי? שיצטרך לדאוג לי? אולי הוא חושש שיאבד את הסיכוי להכיר מישהי אחרת, לשכב עם מישהי אחרת.

 

אני אדם עצמאי מאד , אני מפרנסת את עצמי מאז שהגעתי לבגרות, מעולם לא נסמכתי על אחרים ולא ציפיתי מאחרים שידאגו לי. ומאחר והוא מכיר אותי כבר 12 שנים, היה אפשר לחשוב שהוא ידע את זה.

הוא צריך לדעת שאני לא רוצה ילדים, מפרנס, אני אפילו לא רוצה שיעבור לגור איתי.

 

ואני בכלל לא החלטתי שאני רוצה אותו.

 

 

 

 

יום. כייף.

קרה ממש היום, להפתעתי, כיוון שהקדים אותו פיצוץ אטומי קטן שכמעט מחק את הציויליזציה הזוגית שלנו.
ממש כפי שצפיתי שיקרה (ואולי אפילו יצרתי נבואה שהגשימה את עצמה.)

כשפטרית העשן עלתה באופק נזכרתי שהודעתי לגמל שאני לא מתכוונת לוותר לו על היום הזה ושאנחנו נצא אליו. ולכן חזרתי על ההצהרה והוספתי שעה שבה הוא צפוי להגיע לאסוף אותי. 

 

מה שהקדים את יום הכייף ואת הפיצוץ האטומי היתה מחלה של הגמל שערערה אף היא את הבטחון בקיומו של היום. לכן התקשרתי מבעוד מועד לספא שבו הזמנתי את יום הכייף על מנת לשאול מתי המועד האחרון שבו אפשר לבטל את היום המוזמן.
הנחמדה שענתה לי לטלפון לא מצאה הזמנה רשומה על שמי.

ביקשתי ממנה שתחפש היטב, שבוע קדימה, חודש קדימה,  אולי נפלה טעות. בכל אופן העובדה שמסרתי את מספר כרטיס האשראי שלי ושהוא מסתובב חופשי הטרידה אותי מאד.
היא חיפשה היטב והתקשרה אלי לומר לי שלא מצאה סימן וזכר להזמנה ולהבטיח לי שמספר כרטיס האשראי בוודאי לא מסתובב בספא. אני מצידי חישבתי אחורה , חודש וחצי, ליום שבו ביצעתי את ההזמנה על מנת שהיא תוכל לבדוק מי קיבלה ממני את ההזמנה.

בכל מקרה ביקשתי ממנה לבטל את ההזמנה כיוון שעדיין איני יודעת אם נוכל לבוא עקב מחלתו של הגמל, ושבמידה וכן אתקשר ביום ראשון להזמין מחדש.

 

ביום ראשון, אחרי שחלפו המחלה והפיצוץ האטומי הקטן, הגמל הרגיש כשיר ליום כייף ולכן התקשרתי להזמין את חבילת הספא שלנו.
במהלך רישום הפרטים ווידוא פרטי ההזמנה, התחילה להזדמזם לי אי התאמה. המחיר לא היה כפי שזכרתי, החדר בתמונה לא היה בדיוק מה שזכרתי, אבל שאר הפרטים של היום התאימו בול. זכרתי את ההתלבטות שלי בין שתי חבילות ואת ההחלטה לקחת אחת על פני השניה. לכן השתקתי את הקולות הקטנים שאמרו לי שמשהו לא תקין, סגרנו את הפרטים וסגרתי את הטלפון.
אבל אי ההתאמה לא הניחה לי וחזרתי למחשב לערוך חיפוש מחודש אחר אתר הספא.

לקח לי חמש דקות להבין שאת ההזמנה המקורית ביצעתי בספא אחר לגמרי. 
התקשרתי לשם, וכן, השם שלי רשום והם ממתינים לי למחר. חבילת הספא דומה מאד למה שזכרתי ותמונת החדר ובעיקר המחיר היו בדיוק מה שזכרתי…

התקשרתי שוב לספא הראשון, התנצלתי עד דוק וביטלתי את ההזמנה המיותרת.

 

אפשר להבין את הטעות. זה היה לפני חודש וחצי שחרשתי המון אתרי ספא בכל רחבי הארץ. ראיתי עשרות תמונות של חדרים וג'קוזים, קראתי והשוויתי הצעות ומחירים לאין ספור. התייעצתי פה ועם חברים לגבי מקמות מומלצים. מה הפלא ששכחתי אחרי כל הזמן הזה את השם המדויק של המקום, בעיקר בגלל שלכל המקומות יש שמות עם קסם ואור ורוגע? ומה הפלא שהתמונות והצעות המחיר התבלבלו לי בראש?

 

הגמל הגיע אלי הבוקר , אפילו לא באיחור משמעותי, כי לקחתי בחשבון שהוא לא יודע להגיע בזמן ונתתי לו שעת הגעה מוקדמת מזו שאליה התכוונתי.
אספנו את מטלטלינו ויצאנו לדרך.
היה מתח באויר, לא מתח נעים. שאריות של נשורת רדיואקטיבית, ככה חשבתי.

 

הכבישים העולים לגליל גילו לי את הנופים האהובים ומרחיבי הלב, מייד הוקל לי.

השיחות שניהלנו בדרך היו קלילות וזורמות לכאורה, לא כבדות. ככה חויתי אותן אני, אני לא בטוחה שהשותף שלי לשיחה הרגיש אותו דבר, כי היתה בו נוקשות שאני מכירה וסרקסטיות חדה במיוחד.

קויתי שעם התמשכות היום ישקעו שאריות הנשורת ושנוכל ליהנות מהיום.

אבל למרות שארוחת הבוקר היתה נהדרת והמסאז' היה נעים לשנינו , לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה הכבדה של העוקצנות והנוקשות שלו. בנקודה מסויימת התחלתי לחשוב שהיום הזה יוכתר ככשלון המהדהד הגדול ביותר בתולדותינו. הרגשתי שאני משתבללת ומתכנסת בתוך עצמי. לא היה לי נעים במיוחד.

 

אחרי המסאז' והג'קוזי, התרככנו שנינו קצת, וכשחזרנו לחדר הגמל אמר שקשה לו להתמודד עם דרישה למחויבות ושמכאן נובעת ההתנהגות העוקצנית.

מאחר ולא אמרתי לו שאני מצפה לטבעת והצעת נישואין די הופתעתי מהאמירה הזו.

לא ממש הגבתי לאמירה הזו, אבל הרשיתי לו לרכך אותי ובעיקר הרשיתי לעצמי להתרכך. לא פשוט כמו שזה נשמע עבור אחת כמוני.

 

את היום סיימנו מכורבלים ושלווים בדיוק כמו שראוי להיות אחרי יום שכזה. כשהתחושה שמילאה אותנו היתה תחושת שלווה, שקט ונינוחות.

 

הוא הסיע אותי הביתה, והנסיעה היתה נעימה, בהלך רוח רגוע וחמים שנתן תחושה שלמרות כל הקשיים, היום הזה היה שווה ובהחלט יכול לזכות בתואר  יום כייף.